כעת צלו של הארון חודר אפל פנימה, מחשיך את בנייני הכוסות
האפורים, חורק בציריו החלודים, משמיע יבבה טרחנית של זקנה
וריקבון. בשעה שאני מסיטה את דלת הארון, פורמייקה ירקרקה
מתקלפת מדפנותיו ופותחת בפני בוקר תפל נוסף.
מגרדת גבישי שינה מוגלתיים אחרונים מעיניי ובנקיפת אצבע משולבת
בזרועו האצילית של הספל ההפוך, מושכת אותו החוצה מאפלת הארון.
מגרדת בפקעת שערי - בקווצותיו רסיסי לילה אחרונים, ומגששת לעבר
המגירה התקועה מימין לכיור. לאחר מאבק טיפוסי על פתיחתה, אני
משרבבת אצבעותיי פנימה וממששת את הבלגן המתכתי שמשתולל בה. מגע
קריר וצונן חודר בין אצבעותיי ומטפס כזרם חשמלי במעלה גופי.
מכל הבריות הכסופות, הדוקרניות, המעוגלות, החדות והחלקות, אני
מושה לבסוף את הנחוצה לי - הכפית.
מגרדת בקצה לשוני את הגבינה הצהובה הצמיגית, שהצטברה על שיניי
הקדמיות מלילה יבש וקודם, ישן נושן ורחוק, ופונה אל המדף העקום
בשולי הארון, שנושא על גבו את חביות החימר הרופפות, המדורגות,
ועליהן כתוביות, באותיות לועזיות עתיקות - סולט, קופי, תי אנד
שוגר, בסדר הפוך מהחיים, מהמר אל המתוק. אני סוחבת את צנצנת
הקפה וצנצנת הסוכר, שכמעט נשמטת מידי, תולשת מעליהן את המכסה
ודוקרת את הכפית עמוק בלבן. מהצנצנת הראשונה אני מרוקנת כמות
מכובדת של שתי כפיות, ומהצנצנת השניה - בקושי חצי כפית. ככה
אני אוהבת את זה. כמו הריגושים שלי - חזקים, אך חצויים.
מקשיבה לרחש פצפוצי החומרים הטחונים הנופלים לקרקעית הכוס,
מרשרשים כמטבעות-כסף, מצלצלים כפעמוני כנסיה, נשפכים כגרגרים
אחרונים בשעון חול הפוך, מבשרים את קצו של הזמן, של עידן.
מגרדת קלות בערוותי ומחלצת שיערה מקורזלת שנלכדה בציפורני,
ופונה אל הקומקום השמן, העגול והשבע שרתח כבר מזמן. מוזגת את
המים הרותחים כמעט עד לקצה הספל, ונותנת לאדים החמים לרחף,
לטפס וללחלח את פני, אני מרגישה אותם זועקים אלי, כאילו רתחו
מכעס, משנאה, מנקמה ולא מחום.
פותחת את המקרר ומוציאה את החלב באריזה האדומה - מימי, דל, חסר
שומן ואופי, מספיגה את מי הקפה השחורים המעלים ניחוחות של תהום
ומוות, בחלב הלבן-שקוף. טבילה קלה בלבד. ככה אני אוהבת את זה.
כמו החיים שלי - חמים, רותחים, אך מרים ושחורים.
מגרדת בסכין כתם שמנוני מהכיריים. מדליקה את הרדיו לצלילי
מלודיה של שיחת-בוקר נפוצה. מתיישבת. מחטטת באשנב של קופסת
מרלבורו ריקה ופותחת בוקר חדש, או העתק משומש, חיקוי מטופש,
זיוף של ממש, של יום ממוחזר, יום שעבר, אתמול ואולי מחר.
כעת צלם של חיי. דרך בוקר טיפוסי בחזקת הבדידות, ומשם אל המשך
היום. צל אפור, אפל. צל  ארוך, אביך ומתמשך.
גם אחרי שהמסך יורד.
ש. רוי