רונן, אתה הולך לעזאזל. ככה העורך שלי פנה אליי כשסיפר לי על
הכתבה, אתה הולך לעזאזל. המילים שלו תפסו אותי קצת לא מוכן,
תמיד ידעתי שאני לא הבנאדם הכי פופולרי במערכת. איכשהו, תמיד
שכחו לספר לי על המסיבות שנערכו בבתים של העובדים האחרים. כל
פעם כשהזמנו ארוחת צהריים, המנה שלי הייתה זו שנפלה ונדרסה על
ידי משאית, וגבר בי החשד שהכתבים האחרים יורקים לי בקפה כל
יום. אבל לעזאזל, זה נראה לי קצת מוגזם. מסתבר שהוא עשה לי
טובה, העורך. נתן לי את הסיפור של המאה, חלומו של כל עיתונאי.
מוזר, תמיד היה לי הרושם שהוא לא מחבב אותי. תזכורת לעצמי -
לשלוח סלסלת פירות למשה העורך.

"אני רופוס, אני אהיה המדריך שלך להיום" הציג את עצמו רופוס,
המדריך שלי להיום. רופוס לבש ג'ינס כהים, ומעיל גשם שחור.
שיניו המצהיבות תאמו לקווצת השיער שעל ראשו, והוא עישן בקנאות
סיגריה. "מרלבורו... רוצה אחת?" סירבתי בנימוס.
"יש יותר מחלק אחד לעולם התחתון, אתה הולך לבקר בטרטרוס..."
הוא עוצר לרגע, מטה את ראשו ומחווה עם ידיו הצידה, "השאול".
רופוס ממשיך ומסביר על הגישה המתקדמת שסיגל לו השאול המודרני.
קידמה וטכנולוגיה מצד אחד ושמירה על המאפיינים הקלאסיים
והמוכרים מצד שני. "אנשים מצפים לדברים מסויימים כשהם מגיעים
לכאן. מתים או לא, אנחנו לא רוצים לאכזב אותם". מדבריו מתקבל
הרושם שלנהל שאול זה לא שונה בהרבה מלנהל פארק שעשועים. אני
בטוח שאם ימאס לו מהמקום הזה, רופוס תמיד יוכל לקבל בקלות
עבודה בדיסנילנד.

אנחנו מתקדמים במורד גרם מדרגות מתפתל, שנראה שאף פעם לא
מסתיים. "הוא אף פעם לא מסתיים", מסביר לי המדריך, "אנחנו פשוט
יורדים מתישהו באמצע". שחורות כמו הלילה... נדוש מדי. שחורות
כמו משחת נעליים. לא, זה לא טוב. בזמן שאנחנו יורדים במדרגות
השחורות, אני מנסה למצוא תיאור להן, בשביל הכתבה. שום דבר
מקורי לא עולה לי בראש, ואנחנו כבר יורדים מהן. משם מוביל אותי
רופוס לנמל עץ קטן, בו עוגנת ספינתו של כירון.
בעליה לסירה בוחן אותי כירון ובקול צרוד שואל אם יש לי כרטיס.
"זה בסדר", מרגיע אותו רופוס, "הוא איתי". לאחר שעלו כל
הנוסעים על הסירה, כירון מפתיע אותי. הוא לא מרים את המשוט
שמונח לצידו, אלא מושך בחוט נסתר שמפעיל מנוע חשמלי. סירת מנוע
על נהר אקרון. "כמו שאמרתי", אומר רופוס ושואף מהסיגריה שלו,
"מודרניזציה", והוא מסתכל לכיוון כרון שמוסיף, "הגב שלי כבר לא
מה שהיה פעם" ומחייך.

בגדה הנגדית, שדמתה באופן מחשיד לזו שעזבנו, שכב לו סרברוס,
הכלב בעל שלושת הראשים. כל אחד מהם לעס צעצוע, שבימים יפים
יותר, יתכן וציפצף. איכשהו, הכלב לא נראה לי מאיים כל כך, והוא
מזכיר לי קצת את כלב הלברדור השחור שהיה לי בילדותי. רופוס
מסביר לי שלא פלא שלסרברוס נמאס קצת, כי אלפי שנים שהוא נמצא
פה, ובשנות כלב זה בכלל הרבה.  אני מסתכל על סרברוס, ושואל את
רופוס שצועד לצידי, "אני יכול...", "אל תלטף אותו".
אנו חולפים על פני הכלב העצום, שלא מראה סימן להכרה בקיומנו,
ואחרי מספר דקות הליכה מגיעים לשער בגובה כמה מטרים. מעל לשער
מאייתות אותיות ברזל מוכתמות את הכתובת, "זנחו כל תקווה
הנכנסים בשער זה". מתחת להן, באותיות אלומיניום רעועות נכתב,
"אל תשכחו לבקר בחנות המזכרות". השלט התחתון הותקן, על מנת
לגייס את הכסף שהפסידו בתביעת זכויות היוצרים של דנטה, על השלט
הראשון, אנחנו ממשיכים ללכת.
"תיזהר לא ל...". דרכתי במשהו. תזכורת לעצמי - להסתכל איפה אני
דורך, במיוחד בעולם התחתון.

טרטרוס כולו מונוטוני, אחיד. הכל בצבע שחור פחם. קצת אש פה,
שלד תלוי שם, אותו הדבר. נראה שלמי שעיצב את המקום לא היה
דימיון מפותח במיוחד.
רופוס מוביל אותי במסדרונות החשוכים, ממשיך כל הזמן לשאת את
אותה הבעה אדישה על פניו, ומסביר לי קצת על האדס, שליט העולם
התחתון. הוא לא ממש אמור לעשות את זה, לדבריו, אבל אני לא חושב
שיוצא לו לדבר הרבה עם אנשים. האדס - לא הרבה אנשים יודעים את
זה - רצה לקבל את השאול. הוא סידר את ההגרלה עם אחיו, כך שהוא
יקבל את ממלכת המתים. אנשים, כך הוא חשב לעצמו, מבלים זמן
מסויים על פני האדמה. הרבה זמן, מעט זמן - זה לא ממש משנה.
בסוף הם מגיעים לפה. רופוס לקח עוד שאיפה ארוכה מהמרלבורו. רק
עכשיו אני מבין, שכבר שעות שאנחנו פה, וזאת אותה סיגריה. היא
בדיוק באותו האורך שהייתה כשהגעתי. "אני לא חושב שהוא כל כך
מרוצה מאיך שהדברים הסתדרו", סיים רופוס את דבריו.
 
הדבר הראשון אליו אנו מגיעים, שמתבלט בתוך המקום האפל והשגרתי
הזה, היא דלת עץ קטנה, שנראית לגמרי לא במקום. אני עוצר ליד
הדלת, ורופוס מסביר לי, "זה מה שאנחנו מכנים, אגף המיוחדים",
הוא לוקח עוד שאיפה מהסיגריה ובלי שאני מבקש פותח את הדלת.
הדלת אינה מובילה לתוך חדר, אלא למרחב עצום, שקצהו, ניתן רק
לשער, נמצא איפשהו באפלה המתמשכת. בתוך החדר נמצאים שלושה
אנשים. טנטלוס, שנידון לחיות בצמא וברעב נצחיים. לידו נהר,
שמימיו נסוגים בהתקרבו, ומעליו עץ פרי אליו אינו יכול להגיע.
הוא ישב והקפיץ אבנים על הנהר. סיזיפוס, שנידון לעד לגלגל סלע
במעלה הר, רק כדי לראותו מתגלגל בחזרה למטה, כל פעם. ואיקסיון,
שקשור לשארית קיומו לגלגל אש עצום. איקסיון הוא הראשון מבין
השלושה ששם לב לנוכחותי, והוא מנפנף אליי בחביבות מפתיעה, בעוד
הגלגל מסתובב. השניים האחרים מבחינים בי קצת אחריו, מפסיקים כל
אחד את מעשיו ונעמדים מולי. שניהם יחפים, לבושים רק פיסת בד
בלויה. פניו של כל אחד מהם נראים כאילו היו צריכים להופיע
במילון, ליד הערך 'סבל'. אני עומד מולם, ולא יודע מה להגיד.
שעות כבר שאני מסתובב פה, ולא אכלתי כלום. אני מושיט יד לרוכסן
הקדמי בתרמיל שלי, ומוציא חבילת עוגיות. עיניו של טנטלוס
בוהקות פתאום, והוא מלקק את שפתיו היבשות. "אני... ", הוא קומץ
את אגרופיו וממצמץ. "יש לך אולי עוד אחת?". אני נותן לו עוגיה,
והוא מקרב אותה באיטיות לשפתיו. העוגיה מתפתלת, ומתחמקת מפיו
של טנטלוס. אני מביט בהשתאות. הוא מנסה לבלוע אותה, אבל היא
עפה מידיו, נופלת על הריצפה ונעלמת. בנם הממזר של נימפה ושל
מלך האלים משתטח על הריצפה, וממשש אותה בייאוש, מקווה למצוא
חתיכה של עוגיית וניל שהתפזרה. הוא אוחז את ראשו בידיו.
סיזיפוס צוחק כל כך חזק, שדמעות זולגות מעיניו. על גלגל האש
שלו, איקסיון מגחך. רק רופוס נותר אדיש, ובטון שטוח פונה
לטנטלוס, "החוקים חלים גם על אוכל מבחוץ, אתה יודע".
אני ממש צריך להשתין. תזכורת לעצמי - פעם הבאה ללכת לשירותים,
לפני שאני יורד השאולה.

לסיזיפוס - וזה הפתיע אותי - אין הרבה מה להגיד. הוא שותק במשך
רוב שהותי שם, והמשפט היחיד שהצלחתי להוציא ממנו הוא,  "מה אני
אגיד לך? אני מגלגל את האבן למעלה, היא חוזרת למטה, ואני עושה
את זה שוב, זה מעביר את הזמן".
טנטלוס לא התאושש מעניין העוגייה, וחזר להקפיץ אבנים על הנהר
שלו. אני ניגש ומדבר עם השלישי מביניהם. איקסיון, מלכה לשעבר
של תסליה, זכה לעונשו, לאחר שחמד את אשת זאוס. "אני מניח
שבמחשבה לאחור, זה לא היה כל כך חכם", אני מהנהן, "אבל היה לה
תחת שהיית צריך לראות בשביל להאמין". מעל לכל, כך נדמה מדבריו,
הוא כועס על העונש שקיבל. לא על כך שקיבל את העונש, אלא על
העונש עצמו. "תראה את טנטלוס וסיזיפוס", הוא אומר לי, "אלפי
שנים, והם שניהם מפורסמים, בגלל העונשים שקיבלו. ואני? אותי
קשרו לגלגל אש ענקי. אכזרי? כן, בטח, אבל איפה המקוריות? מי
יודע מי אני?". הגלגל ממשיך להסתובב, והוא לא אומר יותר מילה.


רופוס הודיע לי, לאחר שיצאנו מאגף המיוחדים, שהזמן שהוקצב
לסיור עבר. עיתונאי או לא - השהייה במקום הזה היא לא נעימה
במיוחד, והריח הפך לבלתי נסבל, כך שלא התנגדתי לחזור הביתה.

"על מה אתה פה?" אני שואל את רופוס. אנחנו ממשיכים ללכת לפחות
עשר דקות לפני שהוא פונה אליי, ובאותו טון אדיש משיב, "העישון
לא טוב בשביל אף אחד". אנחנו ממשיכים ללכת עד שאנו מגיעים
בחזרה לשער, לידו רובץ סרברוס. במרחק אני רואה את ספינת המנוע
של כירון, שכבר עזבה את הרציף, ומפנה מבט תוהה לעבר רופוס.
"אני חושש שהיה... שינוי בתוכניות", הוא אומר לי. בפעם הראשונה
בכל היום הזה, אני תוהה למה העורך שלי לא שלח אותי לסקר את
שדות איליסיום. שני אנשים - אני לא בטוח אם זה מה שהם היו, אבל
זה לא באמת משנה - באו לקחת אותי. ברכיי כשלו, והם נאלצו לגרור
אותי בחזרה פנימה לטרטרוס. רופוס לקח שאיפה נוספת מהסיגריה
שלו, ונשף את העשן החוצה. "בשם האלים, אני שונא מרלבורו".

כאן אני יושב עד היום. זרקו אותי לתא קטן ומעופש, ופעם ביום
מביאים לי את מה שהם קוראים לו, במקום הזה, אוכל. היה לי הרבה
זמן לסיים את הכתבה שלי. היא מושלמת. אפילו מצאתי תיאור מצוין
למדרגות. רופוס בא לבקר אותי פעם אחת, וביקשתי ממנו דבר אחד -
שישלח את הכתבה. לא נראה לי שהיה לו איכפת, אבל...
כך אני יושב פה, יום אחרי יום.  אני קורא את הכתבה הטובה ביותר
שאי פעם נכתבה, חלומו של כל עיתונאי. כתבה שאף אחד מלבדי לא
יקרא.
תזכורת לעצמי - פעם הבאה לודא מראש שיש להם פקס.