בפעם הראשונה שעיניו של מאוריציו ארתורו נחו על גופה של
פטריציה קורלינה הוא הרגיש את אותה הרגשה שיש לצמא שתר אחרי
מים במדבר במשך שעות ומוצא לפתע כד של מים צוננים להרוות את
צמאונו.
חטאיו נשטפו מעליו באותו רגע, מזככים מתוכו הרגשה שלא זכר שאי
פעם חווה, אפילו לא כשביצע את הגניבה הראשונה שלו, כשהיה בן שש
וגנב תפוחים אדומים מהמטע של דון אפליציונה. את המכות הנמרצות
שקיבל מאביו - מעולם לא שכח גם כן. הוא נשבע בו במקום בקברה של
אמו המנוחה שלעולם לא ישלח ידו לעבר רכושו של אחר, מנצנץ ככל
שיהיה, יקר וזמין ככל שיהיה, לעולם לא יקלל או יגדף ובמידת
האפשר - ועד כמה שתאפשר לו חיבתו לשינה מאוחרת בימי ראשון -
יילך לכנסיה להאזין לתפילה.

דון אלפרדו, שישב על אותו כיסא רעוע מול דלת ביתו בשלושים
השנים האחרונות וראה כבר דבר או שניים בימי חייו, היה עד לרגע
ההתאהבות של מאוריציו הצעיר. מכסאו השחור, שמט ליפול כבר
שלושים שנה, מאותו יום שמסר דון אלפרדו את מפתחות חנותו לבתו
הבכורה ובעלה חסר התועלת, ראה דון אלפרדו נשים שכרעו ללדת
ממהרות בדרכן לרופא העיירה ומשפחות מלוות ארונות מתים בדרך
לבית הקברות הקטן בקצה העיירה. הוא ראה זוגות מתאהבים, נישאים
ולעיתים מתרחקים אחד מהשני ועם הזמן למד להבדיל בין אילו
שיתחזקו ויעמיקו שורשים אחד בשני ובין אילו שחייהם המשותפים
יעברו עליהם כמו שני פסי רכבת - מתלווים אחד לשני, חסרי קיום
אחד בלי השני - אך לעולם לא נפגשים.
דון אלפרדו איבד את חדות ראייתו לפני שנים, אך חדות הבחנתו לא
נשחקה ולו במעט. כאשר היה עד למבט הראשון ששלח מאוריציו בבתו
הצעירה של הסוחר החדש, בישר לו ליבו שמאוריציו, הפרחח החצוף,
החל כבר את מסעו כקורבן לאהבה מסרסת חושים שתשנה אותו, את תווי
פניו ואת אורחות חייו; שכל חייו, שהיו שווים כקליפת השום שקלפה
אשתו של דון אלפרדו באותו הבוקר, יקבלו החל מבוקר שמשי זה
משמעות.

דון אלפרדו מעולם לא טעה.

בלי יודעין, הצליחה פטריציה לעשות את כל מה שניסתה דונה
ארתורו, אמו המנוחה של מאוריציו, להחדיר אל נשמתו במשך
שמונה-עשרה השנים בהן זכתה לתפקד כאימו של פרחח זה לפני שמסרה
את נשמתה המעונה לבורא, ומאוריציו הצעיר, הבטלן המקסים ביותר
בעיר הפך בין לילה - ויש שיאמרו בין יום לגבר מכובד וראוי,
מהטובים שבבני העיר.
מצעד המחזרים לביתה של פטריציה יוזכר ויסופר עוד רבות בתולדות
העיר, כי לא כל יום מתברכת עיירה ביפיפיה אמיתית שכמוה, אבל
באופן מסתורי, ויש שיאמרו שכך תמיד פועלים סוחרים גדולים, אביה
בחר דווקא במאוריציו.
זקנות העיר, שהתקבצו כל יום אחר הצהריים באמתלת סריגה משותפת,
צקצקו בלשונן, מעיזות להטיל ספק בכוחה של אהבת אמת, והעלו את
הסברה המתקבלת על הדעת שמאוריציו מיהר כל כך להציע את עצמו לבת
הסוחר שייתכן שהגיע לביתה עוד לפני שהגיע גל השמועות אודותיו.

כך או כך, נישאו השניים ברוב פאר והדר.

מאוריציו לקח על עצמו את עול בית הקפה של אביו שעתה הצטרף לדון
אלפרדו בישיבתו הממושכת ברחוב. מאוריציו מצא שעבודה זו אינה
מספקת כמו כיוס, אולם גילה שעתה, משלא יכול היה להשתמש בקסמו
האישי בכדי לפתות נערות, שימש אותו האחרון למכירות מוצלחות.
כך חלפו להם ימים בנעימות ולילות בחמימות וכעבור זמן לא רב,
הזוג הצעיר מצא את עצמו מצפה לתינוק. ההמתנה הייתה דרוכה ועם
זאת טבולה באושר וכאשר פטריציה כרעה ללדת הוביל אותה בסבלנות,
בעדינות וברחמים מאוריציו, הפרחח החצוף לשעבר, שעתה היה קצר
רוח לקראת הפיכתו לאב גאה.
את זעקותיה של פטריציה שמעו רק בחלקה הצפוני של העיר, אולם
משנכנס מאוריציו אל חדר הרופא, נפלטה מפיו זעקה כה נוראה שיש
אומרים שעודנה מהדהדת בשדות הסמוכים לעיירה. התינוק היה זך
וטהור והיה יכול להתקרא מושלם, אילו רק את כפות ידיו לא כיסה
כתם לידה ענקי בצבע שחור.
כפות ידיו הקטנות והזכות שלא לקחו מעולם דבר מאיש, כמו ספגו את
חטאי נעוריו של אביו.
זקנות העיר, במקום מפגשן הקבוע, צקצקו בלשונן בקול רם כל כך,
שייתכן שדונה ארתורו, שאולי ממקום מושבה בגן עדן לא ידעה על
גודל החרפה, התהפכה בקברה מרעש צקצוקן של הזקנות.

ורק דון אלפרדו, חד ההבחנה וקהה הראייה ידע את אשר מצפה
למאוריציו. רק הוא ידע שכדי לתקן את עיוותו של הרך הנולד על
מאוריציו לכפר על כל חטאיו ולא רק האחרונים שבהם. אבל דון
אלפרדו לא יאמר דבר. חוזי עתידות אינם מגלים דבר.
על כל אדם לגלות את נתיבו לבד - כך החליט האל.

אבל רק כדי למנוע טעויות אפשריות, דון אלפרדו, שנמשח לחזות
עתידות עוד לפני לידתו, נולד ללא מיתרי קול.