ניר לבנה. היא רק מקלידה את האות הראשונה וגוגל זוכר את השאר.
בעברית ובאנגלית. כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. שום דבר. איך
בנאדם ככה נעלם. לא מדויק. לא ממש נעלם. היא יודעת איפה הוא
גר. יכולה תמיד להתקשר לשם. אבל אמא שלו תענה ואז מי תגיד
שהיא? חברה שלו מהצבא? מהתיכון? פגשה אותה פעם. יותר צעירה
ממנה. בלונדינית קטנה עם פנים של בובה. הרגישה כמו אידיוט
כשלחצה את ידה. רצתה לומר לה - הבן שלך מחזר אחרי. אולי כדאי
ששתינו נדבר על זה. אולי חסר לילד משהו. יש כאן איזו בעיה.

מבט אחד לתוך העיניים של הבובה הבלונדינית היפה הבהיר לה ששיחה
כזאת לא תתקבל בברכה. או שאולי לא באמת רצתה לפרק את הריגוש
שהרטיט את כל ישותה מאז אותו יום בו אחז בזרועה והתוודה בפניה
שהוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה. ניר לבנה. הבחור השתגע לגמרי,
חשבה.

פוקחת זוג עיניים עגולות בתמיהה מעושה, אמרה "אני מקווה שאתה
חושב עלי רק דברים טובים". במשך שבועות היתה מודעת לכך שהגבר
הצעיר הזה מנסה לשדר לה משהו. תמיד נמצא בסביבתה. מנסה לצוד את
מבטה. המשחק הזה ריגש אותה. הכניס טעם חדש לחייה. פתאום היה
חשק לבוא כל בוקר לעבודה. ישיבות-הצוות המשעממות הפכו לפתע
מרגשות כשגבר צעיר תלה בה עיניים מהצד השני של החדר. פתאום היה
בשביל מי להתלבש, בשביל מי להתאפר, בשביל מי לצבוע את השיער.
"למה את לא שמה לק על הציפורניים?" שאל אותה, אחרי שביקש
מנסרה, המתמחה הערבייה, לפנות את הכסא והתיישב על ידה. לבה
התכווץ כשראתה את המבט הפגוע בעיניה של נסרה. אך במקום שהגסות
והאכזריות שהפגין כשפינה לעצמו מקום לידה תגרום לה להירתע
ממנו, חשה גל של התרגשות.

בחור בן עשרים וארבע חושק בה. כמה נפלא. בה. אשה נשואה. עשרים
ושלוש שנה. כשהיה בן שנה התחתנה.

כבר ארבע. הבטיחה שתצא יותר מוקדם היום. הבת שלה ביקשה שתבוא
אתה לראות את הדירה. היא מוציאה את המכונית מהחניון, נזהרת לא
לפגוע בעמוד הבטון שתקוע שם כאילו בכוונה, מסומן בצבעי כל
המכוניות שהשתפשפו בו. הפג'ו המתוקה שלה. אם היא מתרכזת חזק
היא יכולה עוד להריח את האפטר-שייב שלו מהריפוד. לא להאמין מה
אפשר לעשות בתוך מכונית כל-כך קטנה.  

היא שמה את הדיסק של בוב דילן. TIME OUT OF MIND. זמן מחוץ
למחשבה. כל-כך עצוב האיש הזה. שר את הדיכאון שלו, יאוש של גבר
בן שישים. הסתכלה על הציפורניים הסדוקות שלה. היא לא תמרח
עליהן לק. זה רק ידגיש את העור המקומט והכתמים. ברבע לחמש,
בדיוק כמו שקבעו, נכנסה הביתה ומצאה את הבת שלה רובצת על הספה
ובוהה באופרת-סבון מטומטמת. לגמרי שכחה, אמרה. יקח לה רק כמה
דקות להיות מוכנה.
מבליגה על הכעס שעלה בה, נכנסה לחדר העבודה והתיישבה מול
המחשב. ניר לבנה. סתם הרגל, הרי כבר בדקה היום. היא יודעת שלא
תמצא שם שום דבר חדש.

במכונית לא יכלה להתאפק ומלמלה משהו על זה שיצאה מוקדם במיוחד
וחבל שהבת לא הייתה מוכנה. חבל על הזמן שסתם חיכתה. ההתפוצצות
לא אחרה לבוא. הבת ענתה משהו והיא אמרה עוד משהו ותוך פחות
משלושים שניות האויר במכונית התלקח כאילו היה רווי אדי-בנזין.
הרגישה את הכעס ממלא אותה. את שרירי לסתותיה נחשקים כשדחף לא
מוסבר להכות את הילדה הזאת ולהעיף אותה החוצה, כמעט השתלט
עליה. בזמן האחרון זה כל מה שיש ביניהן. שתיקות מאופקות
שמתפוצצות למלחמת-עולמות.

החנתה את המכונית מול הבניין הישן, נדרשת לכל כוחותיה כדי
לדחוס בחזרה את הכעס והטינה כמו שד ענק לתוך בקבוקון. הבת שלה
ישבה חיוורת על ידה, על פניה ארשת צדקנית. למה זה קורה להן
תמיד. היא הרי אוהבת אותה כל-כך. איפה התינוקת החייכנית הזאת,
השקטה? מה קרה לה? תינוקת חמודה שהיה תמיד כל-כך קל איתה. שאף
פעם לא התלוננה. אפילו כשאחיה הגדול הציק לה, הייתה מבקשת
"בשבילו גם" כשמישהו נתן לה ממתק או מתנה. כזאת ילדה טובה.  

חדר המדרגות היה מטונף. ריח שתן של חתולים. סביבה לא טובה.
טיפסה מתנשמת, חמש קומות זה לא בשבילה. הבת שלה דילגה את
המדרגות בקלילות. למה היא לובשת את החצאית הפרחונית המכוערת
הזאת, חשבה. למה היא מזניחה את עצמה. היא הרי ילדה כל-כך יפה.
יכולה להיות. אם רק הייתה קצת מטפחת את עצמה. למה דווקא הדירה
הזאת, בבניין הזה המכוער והמוזנח. למה היא בכלל צריכה לעזוב את
הבית. יש לה כל מה שצריך, חדר משלה, מכונית מתי שהיא רוצה.
נכון שבזמן האחרון היא לא מבשלת. מזניחה קצת את עבודות הבית.
לא מקפלת לה את הכביסה הנקייה ולא מסדרת בארון. אבל אף-פעם לא
הפריעה לה להביא הביתה חברים. להסתגר איתם בחדר, להפעיל את
המערכת בקולי קולות. תמיד חשבה שהם הורים ליברליים. חופשיים.
אבל הבת התעקשה. מצאה את הדירה הזאת ועכשיו היא רוצה שאמא שלה
תראה אותה למרות שהיא יודעת שאמא שלה ממש לא מרוצה מהרעיון
שתעבור לגור לבד בדירה שכורה. הבחור שגר שם מפנה בסוף החודש,
אמרה, זה דחוף שהיא ואבא יחתמו על החוזה כערבים. הבת שלה צלצלה
בפעמון. הדלת נפתחה כמעט מיד.

ניר לבנה. יחף. מגבת כחולה כרוכה על המותניים שלו. החזה השעיר
שכל-כך ריגש אותה כשהתעלסו חסרי נשימה אותו לילה במכוניתה,
עדיין לח מהמקלחת. הבת שלה נכנסה לסלון נרגשת, מחייכת, מקשקשת
על הבלטות המצויירות המכוערות בקול המתפנק הזה שהיא כל-כך
שונאת, שגורם לשערות הקטנות על העורף שלה לסמור.
נשארה לעמוד בהול. גופה מאובן. הלב נתקע לה בגרון. "זאת הבת
שלך?" ניר לבנה חייך  אליה. "שווה" אמר, באותו טון גס ואכזרי
בו ביקש אז מנסרה לפנות את המקום.