בימים של טלטלה נפשית שכזו, מעדיף אני להתערסל בחיקו של חלום,
חלום בו אני מתעורר מזריחה המציצה אליי מאחורי וילון, השעה חמש
וחצי בבוקר לערך, אני קם מהמיטה, ואינני מרגיש את הקור המוכר
הזה, אותו קור שמרגישים שמוציאים את הרגליים מהמיטה ומניחים
אותן על הרצפה הקרה לא יותר מדיי, שהיא, לא כמוני לא מכוסה
בשמיכת נוצות עבה.
אני פוסע שניים וחצי צעדים, מתכופף להדליק את המגבר הישן שלי,
הגב כואב לו קלות, מאותת לי  שמומלץ לי בחום שאתחיל לעשות
כושר. אני לוחץ "Play" במיני דיסק, שהפעם - ורק בגלל שזה חלום
טוב, מתחיל לפעול לו בלחיצה הראשונה ולא מתמהמה תוך כדי השמעת
קולות התעוררות משלו.
מתנגנת לה נעימת ג'ז, אולי משהו קצבי של  לואיס אמסטרוג, או
אולי "waltz with koop ", ואני כבר אחרי הלחיצה על הכפתור של
הרתחת המים בקומקום החשמלי המאובק שקורץ לי - "תנקה אתי
בהזדמנות". אני פותח את דלת הכניסה, המדבר נגלה אליי וממלא
אותי בהרגשה שאי אפשר לתאר אותה במילים, מעין התפעמות משולבת
בהתרוממות רוח, כמו לראות את אהובתך הראשונה מחייכת לך חיוך של
נוסטלגיה, אחרי 10 שנים שלא ראית אותה ופתאום אתה נתקל בה
באיזו תחנת רכבת שכזו.
החיוך נשאר מרוח על פרצופי גם כשאני הולך להשתין, והקומקום
משמיע "קליק" של הקפצת הכפתור שעליו לוחצים כדי להרתיח את
המים.
התה שלי מוכן.
עברו כעשר דקות, אני מתמתח לי, חושב על הנפלאות שיוליד לי יום
חדש, ויוצא החוצה לקטוף לי נענע מהגינה הקטנה שלי שכוללת לה
נענע, וזהו.
התה ערב לחיכי, אני עוצם עיניים, מנסה ליהנות מכל קמצוץ טעם.
כל-כך טעים.
אני נשען על המשקוף ומביט אל השמש העולה. הרגשה עילאית.
במציאות היומיומית זה אמור להסתיים בעלייה על האופניים ונסיעה
תוך כדי זמזום של שיר אל עבר העבודה. אבל כאן זה חלום.
החלום שלי.
ובחלום שלי זה נמשך לנצח.