לילות לבנים
למה הם חסרים את הרומנטיקה שבימים לבנים ,ארוכים?
להתרוצץ כמו עכבר במבוך באוטוסטרדה שדחוסה לי בתוך שבעשרה
אינטץ' של מסך מול העיניים , לחפש אינטרקציה אנושית עם סליל של
מגעים.
כמו מסיבה , שאיש לא בא.
ת"א שוממת.
חוזרים הביתה בנהיגה מנומנמת, מחפשים מישהו מעניין ברחוב,
ערס תחרותי ברמזור , מסעדה חדשה , וכלום. העיר שותקת באורות
ניאון מהוהים ושולחת אותך הביתה כמו ילד נזוף,עובר דרך הפארקים
השוממים שאין בהם חבורות מתקוטטות ולא פדופילים מתועבים
שגוררים ילדות קטנות לבין שיחים , אולי זוג או שניים
מגלים סימפטיה , אבל עושים את זה בחביון.
מעל הגבעה הלבנה רואים את עזריאלי.
זו אנדרטה ענקית וחסרת טעם שמזכירה עד כמה שנושאי המגבעת צדקו
כשצעקו ש"זו עיר משעממת ,כן , משעממת"
וכשאתה משועמם, יושב בבית שקט ,נע בין הסקס פיסטולס הארוזים
בקופסת פלסטיק צבעונית , עם עם הסמל של אי אמ איימתנוסס עליו
באירוניה ,לבין דממה של נחירות ותקתוק שעונים , בין יללת כלב
לצווחת חתול לקריאת ציפור למשק כנפי עטלף
אין פוקר
אין סרט
אין כלום , כלום.
כל האנשים שממלאים לך את הלילות בד"כ צפונים בבתיהם כמו
שבלולים בקיץ , לא מריחים את הגשם ,ובטח שלא יבואו לדיקסי,
מה אתה מתקשר בכלל באמצע הלילה.
אתה פותח חלון , מדליק סיגריה ,מסתכל למעלה ורואה את האדום
החולני של השמיים משקפים את אורות העיר ,וכל האנשים שישנים
מתחת לפנסי ברחוב שדולקים לחינם, לא יודעים שהם מתים בשבילך
לא יודעים שיכלו באותה המידה לא להיות , כל עוד הם שקטים
ונחבאים , ואז לפחות היו שמיים שחורים , נקיים.
אלוהים
אני כל כך משועמם! |