"האומנות מגיעה מהצד של אבא שלי", היא אומרת, וצמידי העץ שעל
ידה מקרקשים, "אתה צריך לראות את הדברים שהוא עושה, הוא פשוט
מטורף לגמרי", היא מחייכת חיוך קטן, "כל הבית שלנו מלא בפסלים
וציורים שלו, כל יום הוא חוזר עם משהו אחר".  
עיניה מתחייכות, "זה כל המשפחה שלו ככה", היא אומרת, "יש לו
שלושה אחים וכולם אומנים מפורסמים בארצות הברית. אח אחד פסל,
כמוהו, אח אחד מפיק מוזיקה, ורק אחותו נהייתה פתאום עורכת דין,
אבל גם היא אומנית בנשמה, היא מייצגת את ה-P.D.S, שמעת עליהם?"
היא שואלת, הוא מניד בראשו לשלילה. "טוב", היא אומרת, "זו
אגודה מרכזית לאומנות בארצות הברית, ואחות של אבא היא עורכת
הדין שלהם".
היא נעצרת ולוגמת לגימה מהיין הלבן, "השכל הישר מגיע מהצד של
אמא שלי", היא ממשיכה, "היא כזאת גאון כזאת, כל כולה מספרים
ואותיות לטיניות. מדהימה", עיניה מצטעפות, "יש לה קוליות כזאת,
פשוט לא שמה על אף אחד, מין התמקדות מוחלטת באמת, בלי להתייחס
לסביבה. ממש מיוחדת". מבטה הופך מהורהר. "לא יודעת", היא
אומרת, "אין הרבה אנשים כאלו". היא מנידה את ראשה לאיטה. הוא
מהנהן בהסכמה. מבטו תלוי בפיה. אין הרבה אנשים כאלו.
"וגם אצלה זה כל המשפחה", היא אומרת ולוגמת לגימה נוספת מהיין,
"יש לה שני אחים ושניהם חברים ב'מנסא', אתה יודע מה זה?" היא
שואלת. הוא מניד בראשו לשלילה. "אוקיי", היא אומרת לאיטה,
והקול שלה נשמע לו מזלזל טיפה, "אז זו האגודה של האנשים החכמים
בעולם", חיוך עולה על שפתיה, "רציתי להירשם לזה, אבל אימא אמרה
שעדיף לי לחכות קצת עם ההרשמה, היא לא רוצה שאני אפחיד גברים
פוטנציאלים", חיוכה מתרחב וחושף גומה מקסימה, "אני חושבת שהיא
תקועה איפשהו בדור הקודם, אימא שלי", היא אומרת, "אינטלגנציה
לא מפחידה גברים בימינו, נכון?" היא מרימה את עיניה, "מה אתה
אומר?" הוא מניד בראשו, "לא יודע", הוא אומר, "נראה לי שהאופי
זה מה שבאמת משנה בסופו של דבר".
היא מהנהנת בראשה, "כן", היא אומרת, "זה גם מה שאני חושבת".
היא משתתקת ומביטה בשולחן. הוא מביט עליה.
"אתה יודע", היא אומרת אחרי כמה דקות של שתיקה, "זה ממש קשה
לחיות ככה. עם ההתלבטות הזאת בין ההגיון לאומנות, אתה מבין",
היא רוכנת קדימה, "יש לי כאלו גנים סותרים בתוכי, וזה ממש גורם
לי לבלבולים", היא מתחייכת במבוכה.
"מאז שאני קטנה אני כולי נסחבת מהטירוף של אבא שלי, אל
הרציונליות הקרה של אימא, וחוזר חלילה". הוא מהנהן בראשו לאות
הבנה, מרגיש את הלב שלו מתכווץ באירוניה פצועה.
"לא יודעת כבר איך להרגיש", היא אומרת, "מצד אחד אני כזאת
מופרעת, ובא לי להיות כל היום במוזיאון, ואולי אפילו קצת סמים,
אתה יודע", היא משתתקת בבהלה, "משהו", היא אומרת אחרי כמה
שניות, "רק בשביל להרגיש בחיים". היא מנידה את ראשה בחוזקה,
תלתלים בלונדיניים מרדניים קופצים אל תוך הכוס שלה, "אני לא
יודעת אם אתה מבין את ההרגשה הזאת", היא אומרת ומשחקת בשרשרת
החרוזים הגדולה שמלופפת סביב צווארה. הוא מניד בראשו, "אני
מבין", הוא אומר, "זה מאד הגיוני".
"כן?" היא שואלת בחוסר ביטחון, "נראה לך?" "בטח", הוא אומר
ומחייך אליה, "את חיה בעולם שלך, וזה מאד הגיוני שמתחשק לך קצת
לבדוק עולמות אחרים". גבותיה מתקמרות בפקפוק, "לא יודעת", היא
אומרת, "אימא שלי רצתה שאני אלך לפסיכולוג, אבל לא היה לי כוח,
אולי באמת כדאי שאני אלך", היא מושכת בכתפיה, "אני כבר לא
יודעת מה לחשוב".

הוא ידע מה לחשוב.
כמה חיכה לדייט הזה.
כמה שקרים שיקר בעבורו.
כמה התכונן.
הוא הביט בה, היא באמת חתיכה מהממת. אבל פתאום זה כבר לא היה
חשוב לו כל כך.

"אני יכול להשיג לך סמים אם את רוצה", הוא אמר פתאום. היא
הציצה עליו בבהלה, "תגיד, אתה נורמלי?" קולה נשמע חרד, "מה
קורה לך?" "כן", הוא אמר בעקשנות, "יש לי חבר דילר, אם את
רוצה, אני משיג ממנו כל חומר שבעולם". היא הסתכלה בו מבולבלת
ואז הפציעה ההבנה בפניה, "אהההה", היא אמרה בקול אפוף סודיות,
"הבנתי", היא רכנה לעומתו, "אתה מאלה שעושים קצת עסקים שחורים
בצד?" קולה היה לוחש וממתיק סוד.
"לא", הוא אמר בבוטות, מרגיש שהוא שמח לזרוק לה את האמת
בפרצוף, רוצה לראות מה יש לה לומר, "לא, את בכלל לא מבינה,
חה", הוא צחק צחוק שחור, "את ממש לא מבינה", הוא רכן קדימה,
"אני לא יפיוף באוניברסיטה שגילה עולם, אני חי את העולם הזה
יום יום". הוא הביט בפניה שהפכו מבועתות ככל שהמשיך לדבר. "על
מה אתה מדבר?" היא אמרה, וקולה נשמע קרוב לפאניקה, "על מה אתה
מדבר, למען ה'?" היא התרחקה לאחורי המושב. "אני מדבר על העולם
דרלינג", הוא אמר, עדיין מביט ישר אליה, "על העולם האמיתי, לשם
שינוי. על אבא שלי המסריח שזרק אותי עוד לפני שנולדתי, על אימא
שלי המסכנה שחברים שלה בוגדים בה כל היום, ועל זה שמגיל 13 אני
כבר לא בבית, מתגלגל בכל מיני מקומות, מבזבז את קצת הכסף שאני
מצליח להשיג, על סמים ובחורות". היא כיסתה את פיה בידה בחלחלה,
"זה קצת מבלבל הגנים האלו, את מבינה?" הוא אמר בארסיות, "רק
קצת מבלבל, לא כל כך, לא מספיק בשביל ללכת לפסיכולוג".
היא נשענה אחורה על משענת הכסא הקרה ונשמה בכבדות, מחזיקה את
חזה בידיה, "תומר", היא אמרה, "ל... למה אתה עושה לי את זה? מה
אתה רוצה ממני?" היא הנידה בראשה בחולשה, "למה אתה עושה לי את
זה?" שאלה שוב. הוא צחק צחוק מריר, נואש, "למה אני עושה לך את
זה?" הוא אמר, "מה אני עושה לך בדיוק? אני בסך הכל מספר לך את
החיים שלי, בדיוק כמו שאת עשית לפני רגע".
שתיקה השתררה לכמה שניות, היא הסתכלה עליו, עיניה קיבלו צורה
רכה יותר, "תומר", היא אמרה לבסוף, "אני חושבת שעדיף לנו לשמור
מרחק אחד מהשני", היא נשמה עמוק, "זה לא טוב לבני אדם להסתבך
עם ההבדלים ביניהם". היא חייכה חיוך עצוב.
הוא הסתכל עליה בחזרה, הלב שלו דפק בכאב. "גם אני חושב ככה",
הוא אמר, וקם לצאת בלי לומר שלום.
שהיא תשלם את הארוחה, לה יש את הכסף.

לעזאזל.