אלעד אורבך / זמן |
זה התחיל בסוף הקורס את ישבת לידי
בהפסקות על כר הדשא את היית לצידי
מתחת לשמש וכמה ציפורים ישבנו
דיברנו על סודות החיים חשבנו לו היינו
ציפורים אז היינו עפים למקומות נסתרים
מקומות מופלאים
צלצול נכנסים לכיתה עוד שעתיים ויוצאים לגינה
שוב יושבים על הדשא מתחת לעץ עלה שלכת
נופל על שערך והשמש מעליך מאירה את פנייך
העלה זוהר בשמש הוא דומה לחלום שהיה לי מזמן
מן "דה-ז'ה-וו" ישן עלי ועלייך ועל עלה בשערך והשמש
מאירה את פנייך
אני מוציא את העלה משערך ונותן לך אותו ואת
מין ילדת טבע שכמותך מחזירה את העלה לשערך
אומרת שכך זה מושלם עם ציוץ ציפורים והשמש במרומים
את שפתייך לשפתיי את מצמידה ונותנת לי נשיקה
הזמן עצר מלכת השניות לא זזות
במין רגע קסום ביננו ליקום אנחנו כמו עיוורים
כמו חרשים אנחנו רק מרגישים את אותי ואני אותך
השמש שקעה הציפורים נרדמו ואנחנו עודנו
יושבים על כר הדשא מתנשקים שפתייך מלטפות
את שפתיי וזרועותיי עוטפות את גופך כי נהייה קריר
אנחנו לא מפסיקים כי מה זאת שנייה לזוג אוהבים.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|