הוא מת, הרי בסופו של דבר כולם מתים.
רק לא בגיל צעיר, הוא עזב אותי מוקדם מדי, כשעוד אהבנו, כשעוד
היינו צעירים. החיים ממשיכים, הם לא עוצרים, גם לא בשביל
האוהבים שלי שמתים לי בין הידיים.
אנשים עוברים הרבה בחיים, הרבה אנשים מסביבנו מתחלפים - אם זו
חברה שפוגעת או רכב שפוגע בידיד הכי טוב שלך ולוקח אותו ממך
לתמיד...
הסרטן גבר עליך והיית רק בן 20, חיית כל כך קצת ואת הקצת הזה
העברנו יחד. בשנתיים האחרונות היינו חברים, למרות שאנחנו
מכירים כבר כל החיים. המחלה שפרצה זעזעה את כולנו, ובתוך פחות
משנה היא לקחה לי אותך. זה כואב לי לכתוב עליך, כואב לי להיזכר
בתקופות היפות שלנו יחד, הבטחנו שאם אנחנו עכשיו ביחד אז זה
לתמיד, אנחנו לא יכולים להיות חברים ולהרוס את הידידות...
אני הסכמתי. זו הייתה מעין הצעת נישואין מוקדמת. אני הסכמתי
לבלות איתך את שארית חיינו, ועכשיו אני לבד, עכשיו אין מי
שיהיה לצדי כשרע, כשטוב או סתם כשקר וצריך חיבוק. הקור לא
עוזב, קר בלב, הדמעות קרות, ועונות השנה לא מתחלפות, זה תמיד
החורף שנמצא...
אודי, אתה נלחמת, וכואב לי לחשוב שלמרות כל זה לא ניצחת. היית
טיפוס מנצח, בכל ניצחת, אפילו נלחמת עלי וניצחת, אבל המחלה
גמרה אותך לאט לאט, נהיית חלש, לאט לאט נגמרת לי ולא היה מה
לעשות, המחשבה שלא יכולתי לעזור לך, המחשבה שסבלת ולא היה לי
פתרון לכאב, זה קורע אותי מבפנים בכל פעם כשאני חושבת עליך.
אהבתי אותך, ואתה יודע שבדרך כלל אני לא אוהבת, אני סתם מחבבת,
ואיתך זה היה שונה, אותך אני אהבתי, אהבה שהלכה לי ולא נלחמתי
עליה, זו הייתה מלחמה בלי מנצחים.
הכאב עדיין טרי, אף אחד לא ממש המשיך מהנקודה שבה נעתקה נשמתך
ונעצרה נשמתנו לדקה כואבת וארוכה.
אני לא רוצה להפסיק לכתוב לך, אני מפחדת שבסוף אני אפסיק לכתוב
לך ולאט לאט אני אשכח אותך...
אודי, אני כל כך רוצה שתדע שאני אוהבת אותך, וכמוני עוד הרבה.
התמונה שלך מחייך תלויה אצלי בשרשרת שקנית לי, אתה תמיד נמצא
אצלי קרוב ללב והוא כולו שלך...