"אני לא רוצה לשרת אותך יותר, מה אני, העבד שלך?! שלום ולא
להתראות."

וככה עזב הטוסטר, מאחרוני מכשירי החשמל שנשארו לי בבית. הוא
עוד הסכים לסבול אותי, בניגוד לרדיו שחשב שאני ממש נורא.
ועכשיו נשארתי לבד, עם הטלויזיה והמקרר, שהסיבה היחידה שהם עוד
פה היא שהם כבדים מדי לעצמם.
הכל התחיל במברשת השיניים החשמלית, היא אמרה שהעבודה שלה לא
מוצאת חן בעיניה. אמרתי לה שאני מבין, ושגם אני לא מאושר
מהעבודה שלי, אפילו ניסיתי להשתמש בה פחות, אבל היא התעקשה
ואפילו שבתה לזמן מה עד שנכנעתי. עכשיו אני משתמש במברשת
ידנית.
בזווית העין קלטה את זה מכונת הגילוח (תמיד העדפתי מכונה על
פני סכין, יותר נוח, פחות סיכויי פציעה). מכונת הגילוח הייתה
מאוד תלותית ונגררת, בלי היסוס היא הצטרפה למרד של מברשת
השיניים. השמועה עברה, ועד הערב הייתי מוקף בתלונות; הוידאו
התלונן שכואב לו הראש ולמאוורר הייתה סחרחורת.
הימים עברו, התרגלתי, כבר התחלתי להתעלם מהאורות המהבהבים כאות
מחאה ומהרדיו שהשמיע במזיד את החדשות של חמש בערב באחת עשרה
בבוקר, ואפילו קצת מדוד המים שקירר מים במקום לחמם.
עד שבוקר אחד קמתי, צחצחתי שיניים (במברשת ידנית), התגלחתי
(בסכין), התקלחתי במים קרים והלכתי למטבח להכין קפה. לחצתי על
כפתור ההפעלה של הקומקום ואז זה הכה בי; אין לי קומקום!
"מגיע לך!" צעק לי המיקרוגל מעברו השני של המטבח. "על מה בדיוק
מגיע לי?" חשבתי בווליום גבוה. המיקרוגל נזכר שהוא מחרים אותי
ושב להתעלם.
באותו יום נעלמו לי גם הסטריאו, מייבש הכביסה והמגבר של
הגיטרה.
נזכרתי בסיפור של קישון שבו הוא מספר על איש שהיה משוכנע
שהפטיפון שלו שונא אותו, כולם חשבו שהוא משוגע עד שיום אחד
מצאו אותו מת עם הפטיפון על החזה שלו. לי זה לא יקרה, כי
הפטיפון הלך עם הסטריאו.


מוקדש לבנג'י, הטלפון שהתעלל בי יותר משהתעללתי בו.