הידידות פרחה כשנשותינו ילדו, והתינוקות שיחקו יחד בחצר,
ופסקה כשעזבו את השכונה. פעם, בשבת, על כוס קפה, שמעתי על מעשה
הנס הכפול של בן-הזקונים ותיק מס-ההכנסה.  
- "אנחנו עצמאיים. לפני שנתיים, נפל עלינו התיק הזה, של מס
הכנסה. אחרי חודשיים, רואה החשבון הרים ידיים."
- "הדלקתי נרות על קברו של הרב בעל הנס", הסמיקה, "קשרתי חוט
אדום על פרק היד".
- "היה זה רעיון של העוזרת האפגנית, או עצת השופטת? לא חשוב."

  האפגנית השתטחה על קברו של הצדיק, ובעלה קם-לתחיה קצרה,
ממיטת חוליו, לעבוד, בוקר-ערב, שבתות-חגים, ושעות נוספות, עד
שזכה למצבת-זהב.
  השופטת סיפרה, שכסטודנטית למשפטים רבת כשרונות-כשלון,
השתטחה, במצוות הצדיק, בליל ראש חודש, בבית הקברות הבריטי, על
"חייל אלמוני". וזה עזר, גמרה בהצטיינות. מאז מאמינה. גם
שופטים בני-אדם. היו.
כשרע, צריך נס. כשטוב: תודה, מסתדרים, לבד! סליחה, נא לא
להפריע! לקברו של בעל הנס מביאים צרות אישות, מחלות, עקרות,
פרנסה. ומן הרקיע השביעי הוא מברך את כולם, בחיוך סלחני, אבהי,
איש-איש לפי עניינו. הברכה בתוכם, בלבם, כי ישראל המה. כולם
יזכו לנס בחייהם, או במותם, אף כי קשה לומר תודה בפה מלא עפר.
  הנס הגדול מכולם לכופרים, העומדים אובדי-תקווה, על פי
תהום...
- "מדובר בתיק מס-הכנסה", תרגם מזכירו, בין עקרה ומחלה...
-  מס על הכנסת קלה? מהרהר הצדיק, רשעים!  "רוני, עקרה לא
ילדה...לך ברכת שדיים, ורחם. תלד, תוך תשעה חודשים בן בריא".
בתום יום מפרך, התבלבל הצדיק, ולא הבין אל נכון את הבקשה.
רטט עבר בגופה. אצו, רצו, ההורמונים, תקעו בחצוצרות, בחצרות
ביצוריה, מאשנבי הירי החלודים, מצריחיה הזקופים,המזדקפים,
עדיין. הבחין מזכיר הרב הצדיק, בטעות:  
- "כבוד הרב, בגזרת-מלכות עסקינן, מס, מס-הכנסה", התחנן...
- "שתהיה לך ברכת הרחם בביתך, והרחמים במס הכנסה", תיקן
הצדיק.
- מה יהיה? שאלה את המזכיר.
- אל דאגה, קשר לה חוט אדום, תמורת שני "ירוקים".
- "היה כנראה דו-שיח בשמיים", אמרה המארחת, "התיק נסגר, גם
קיבלנו מתנה, בן, ג'ינג'י חמוד. איך ג'ינג'י?"
- "מה'חלודה'." התגלגלנו מצחוק.
   וזה הספור האמיתי, השיחה שלא התקיימה מעולם:
  "אחרי שלוש בנות, רציתי בן. ניסינו, לא דאגנו.  צעירים,
תמיד הלך בקלות. עבדנו בחנות הממתקים, גידלנו משפחה, לא היה
זמן לגניקולוג. לא נזהרנו... מה שבא ברוך-הבא. כלום לא בא.
התרגלנו. בעלי טען שאני "חלודה". אז למה לא ליהנות? חלפו עשר
שנים.
יום אחד נכנס לחנות איזה ג'ינג'י, די נחמד. התעכב, יותר מדי,
מדד אותי, מכף רגל עד... אתם יודעים. התלוצץ, וקנה משקה, ורצה
לצאת.
- "קח קבלה, אדוני", צעקתי אחריו.
- "לא צריך", אמר.
- "אני צריכה". לקח קבלה והלך לדרכו.
כשבועיים אחרי הביקור, נפל עלינו התיק הזה, של מס-הכנסה. רואה
החשבון הודיע, אחרי כשבועיים, שהדג מסריח מהראש, והרים ידיים.

ואני, ה"חלודה", לקחתי את הניירות, והלכתי למשכן
האינקוויזיציה, למס-הכנסה. שוחטים וסוחטים את כולם. כמו לימון.
מבקשת פגישה עם המפקח האחראי על הפלונטר שלי. חדר 201, ממתינה
חמש דקות, אין תור, דופקת בדלת:
-   כן, יבוא! נכנסת. מולי יושב הג'ינג'י הנחמד, בפיו סוכריית
מנטה, והצעה  מרומזת, לא פחות חמוצה. ניהלתי משא ומתן. הבטיח
לסגור את התיק תוך שלושה חודשים.
  אז לא היה "איידס". לא היה זמן לארגן גלולות. לא נזהרתי.
למה? למה כן? תוך חודש גיליתי, שלא אני, בעלי "חלוד". הייתי
בהריון. הג'ינג'י המקסים סגר את התיק, למרות שנעצר כעבור חודש.
שוחד מיני. 24 בתולות  העידו נגדו, ואני בתפקיד דג...

- "מה לעשות?" שאלתי את אחותי, סיפרתי לה הכל.
- "הדליקי נרות על קברו של הרב-בעל-הנס."
- "השתגעת, לא מאמינה בשטויות האלה."
- "אחרים כן מאמינים! נס לא ניתן להכחשה."
   הודעתי, להפתעת כולם, ששמעתי בעצת השופטת האפגנית, והדלקתי
נרות על קברו של הרב בעל- הנס. הוא יסגור את התיק במס הכנסה.
התיק נסגר, תפילתי נענתה, וכיוון שהרב פותר אוטומטית בעיות
פוריות, הרי ברור, שגם התברכתי בהריון, וכעבור שמונה חודשים
ילדתי בן, כנבואת האולטרא-סאונד, ג'ינג'י חמוד.
- "את ג'ינג'ית?
- "היה פעם שחור. עכשיו זה צבע, תוכנית כבקשתך..."
- "ובעלך? לפני הקרחת המקסימה?"
- "חום."
- "מאיפה הג'ינג'י? היה סבא ג'ינג'י?"
- "מאיפה? מה'חלודה'."

8.11.02 הרצליה