זה הזקן שלא רצה לדבר,
זעפן שכזה, נרגן.
יושב שעות מביט בעיניים שצבען כלה,
בידיים מטפלות, תעשייתיות, בוהה.
צעירים באים לפעילות התנדבותית,
לעצמם לוחשים, מצווה,
מעיפים מבט לעברו לפני יציאה,
מתרעמים,
מה אכפת לו לומר תודה?

בטיול, נשען על הליכון מארגון עזרה,
הוא הלא נראה,
כי אף אחד לא מסתכל על הלא יפה,
ברחובות ישנים מצולקי שיפוצים,
הוא מהלך בצד החיים,
חושב,
שאילו יכלו חיים לחרוט ייסורים בקיר ולא בעור
כי אז בתוך דורות היו קמות,
אנדרטות סבל, כדבר שבשגרה, בתוך ערים שוממות.

עם שלפוחית רגישה הלילה ארוך,
קימה, הליכה, שירותים.
מסביב עיר ישנה, דמומה, עייפה מקידמה.
מחלון חדרו אין ירח, יש רק בנינים,
בדידות דחוסה בשלושה חדרים.
ולפני שהוא, שוב, הולך לישון, מבט על בבואה
בחלון.
פנים חרושות תלמים, פנים שכוערו,
פני האתמול.