אורי, ילד כמעט בן שמונה עשרה, נמוך, רזה, חיוור, ממושקף ובעל
פנים מכוסות בצלקות מפצעי בגרות לשעבר, לא נראה אדם שמח במיוחד
במבט ראשון. גם לא ממבט שני, האמת. הוא לא היה הטיפוס שיוצא
בערבי שישי למופעי רוק, משתכר עד שהיה רואה כפול, לוקח איזו
ילדונת רנדומלית וחוגג. ואם כבר מדברים על לחגוג, אז אורי אף
פעם לא היה טיפוס כזה, של חגים. זאת אומרת, הוא אהב את החופשים
והכל, אבל חגים, וכל מה שהתלווה אליהם, לא היה בדיוק הקטע שלו.
למרות שהיה בגיל הטיפש-עשרה, גיל בו אפשר לעשות כל מה שבא, גיל
בו אפשר למרוד עד אובדן הכרה ולצפצף על הממסד מפה ועד להודעה
חדשה. אורי לא היה טיפוס שהולך נגד המוסכמות, חוץ מהקטע הזה,
נו, של החגים. אולי דווקא בגלל שהיה כל כך מקובע, כל כך
רובוטי, הוא לא אהב את זה, כי מה שהיה קורה בדרך-כלל זה שבנוסף
לכך שהתלוותה אליהם אווירה שונה מבכל יום אחר, הם היו באים יד
ביד עם חופש. וחופש, זה דבר שאורי לא אהב. כמה מוזר שזה יישמע,
אורי רצה מערכת קבועה מראש, סדר יום, ובלי דקה מנוחה. חוגים,
הדרכה בצופים, שיעורי נהיגה, למידה למבחנים, הכל כדי להישאר
בלי זמן פנוי, בלי זמן לעצמו ובלי זמן לחברים, שלא היו לו ממש,
חוץ מכל מיני טיפוסים שפגש בצופים וכאלו דברים. הוא לא ממש
בילה עם אנשים מחוץ למסגרת הזו, וגם שם לא בדיוק הסתדר עם שאר
המדריכים. ובחופשים? בחופשים אורי היה משתגע, תר אחרי מקומות
עבודה, יוצא לטיולים עם החברה להגנת הטבע בסיפוח פלוגה של
זקנים שמנסים לשאוף קצת בדל אוויר צח לפני המוות שאורב מעבר
לפינה, ויוצא מעורו כדי לא להתבטל שניה אחת. כי הוא ידע, שברגע
שייתן לעצמו את החופש הזה הוא ישתגע. בגלל זה, ובעיקר בגלל זה
הוא שנא כל חג טפשי שלארץ המיותרת שלנו, כהגדרתו, היה לספק לו.
כולם היו חסרי תכלית ומטרה בעיניו.
חוץ מחג פורים.

"בוקר טוב, אמא".
"בוקר טוב, אורי, מה שלומך היום?"
"הכל נחמד".
בכל בוקר, בכל יום, אותה תשובה. "הכל נחמד", הוא היה אומר. בלי
לגוון, בלי לחדש, בלי שום דבר. אוכל את אותה ארוחה, קורנפלקס
עם חלב, ויוצא לבית הספר. מאז שהיה ילד קטן, מאז שהבין שהוא
צריך סדר יום, אחרת הוא לא ישרוד. והאמת היא, שזה דווקא היה
מאוד נוח לאמא של אורי, גברת פלג, אם לדייק, וגם די בטוח שכל
אחת הייתה רוצה בן כזה, שלא מעשן או לוקח סמים, לא מתרועע עם
טיפוסים מפוקפקים, לא מסתבך, והעיקר - שתמיד היא יודעת איפה
הוא נמצא. מאז שבעלה נהרג בתאונת דרכים, היא הייתה חייבת לדאוג
לעצמה ולאורי, ובכל יום הודתה לאלוהים שהיא לא צריכה להתעסק
בכל השטויות של גיל ההתבגרות. 'ילד כל כך טוב. איזה מזל שיש לי
בן כזה', היא חשבה בעודה שוטפת את הכלים.
"ביי, אמא, אני זז לבית הספר", אמר אורי ולקח את הסנדוויץ'
מהמקרר, אותו הכין יום קודם, חמש דקות לפני השינה.
"להתראות חומד", היא אמרה ושניה לאחר מכן שמעה את צליל נעילת
הדלת.
'מה הפלא', חשבה בעודה רוחצת צלחת עם שאריות ספגטי, 'גם אבא
שלו היה מלאך לא קטן'.
אורי, כמו שנאמר, היה כמעט בן שמונה עשרה. שמונה עשרה זה יופי
של גיל, כל אחד יעיד. אפשר לשתות אלכוהול, לשנות את השם בתעודת
הזהות בלי אישור ההורים, לקיים יחסי מין בלי בעיה ולהיכנס
לכלא. הקטע הוא, שלאורי זה לא ממש שינה. באלכוהול הוא לא נגע
בחיים וגם לא התכוון, מהשם שלו הוא היה די מרוצה, יחסי מין לא
היו פעילות יום-יומית עבורו ולהיכנס לכלא - ובכן, איך ילד טוב
ירושלים, שהדבר הכי מופרע שעשה היה להעתיק במבחן, הולך להסתבך
ולהיכנס לכלא? לא בגלגול הזה, זה בטוח.
"בוקר טוב", הוא אמר לשומר הרוסי, גרגורי.
גם הוא, בדיוק כמו אורי, נשאר תמיד באותו מקום. כבר כמעט שלוש
שנים, מאז שאורי נכנס לתיכון, בכיתה י', גרגורי שומר בבית
הספר. השיער הבלונדיני מפנה את מקומו לאפור, הקרחת משתלטת על
הקרקפת כמו הצבא הנאצי על אירופה במלחמת העולם השניה, הכרס
תופחת לאיטה והקמטים מתחילים לבצבץ, אבל גרגורי עדיין שם. גם
כשאורי בכיתה י"ב, הוא לובש את אותם מדים כחלחלים ומכשיר קשר
משנות השמונים, מחייך את החיוך הדבילי עם שן הזהב ומצדיע לאורי
כשהוא נכנס בשער, כמו חייל בצבא האדום. מעין בדיחה קטנה של
שניהם. בדיחה, שמי יודע מתי היא התחילה ולמה הם ממשיכים להיות
משועשעים ממנה, ומה המטרה בכלל. הצחוק, המסורת?
או השגרה, שאולי זאת המילה הטובה ביותר בשביל לתאר את החיים של
אורי.

שיעור ראשון, פיסיקה. כמו בכל יום שלישי. אורי כבר לא יכל
לחכות.

בפורים, כמה אירוני שזה יישמע, אורי פרץ את כל הגבולות. כלומר,
הוא לא עבר על החוק או משהו, אבל בחג הזה, הוא הרשה לעצמו
להיות מישהו אחר, להתחפש. לעטות מסכה ולהפוך לאדם שהוא לא.
בבית הספר היסודי הוא היה שוטר, כבאי או אינדיאני, בגיל החטיבה
הוא היה פאוור ריינג'ר אדום, טלטאבי, חיים יבין או כל דמות
גרוטסקית אחרת, ובתיכון? בתיכון הוא שכלל את הרעיונות שלו יותר
ויותר. מדברים קנויים לתחפושות תוצרת בית. תלבושת מכף רגל ועד
ראש ואיפור שלא היה מבייש אף אשת מקצוע. פועל בניין רומני,
תייר-זמן, המפלצת מלוך-נס... לא היה גבול לרעיונות של אורי,
ובכל שנה, כולם ידעו שיש למה לצפות מהחנון הקטן. שבוע לפני היו
מנסים לדלות ממנו מידע, לשאול למה הוא מתחפש הפעם, לסחוט ממנו
רעיונות, לקבל קצת מהמקוריות הזאת, קצת מהחופש הזה שבכל יום
אחר אורי היה מתעב, אך לשווא. הוא שמר את הכל בסודי-סודות,
וכשהגיע הזמן הפתיע את כולם. גם באותו יום, שבוע לפני פורים,
יום שבו הבנות יחשפו רגליים והבנים יתחפשו לרקדניות הוואי
ויחשפו רגליים גם כן, אורי ישב בשיעור הפיסיקה והשתתף יותר מכל
תלמיד אחר. למען האמת, הוא היה היחיד שהשתתף. לדינה, המורה, לא
היו ספקות בקשר לציון התלת-ספרתי שאותו יקבל אורי בתור מגן
במקצוע שלה.
"שלוש נקודה אפס ארבע תשע!" אורי הניף את ידו באוויר וצעק את
התשובה הנכונה, מן הסתם, אותה היא רשמה על הלוח וחייכה.
שאר התלמידים אכולי הקנאה נמנעו מלמלמל הערות פוגעות לעברו,
אבל זה היה ככה רק כי חג הפורים התקרב. חודש לפני החג, כולם
התחנפו לאורי כדי שיעזור להם עם התחפושת, ונענו בשלילה בכל פעם
מחדש. הביקוש למקוריותו הקנה לו חסינות מסוימת בפני הבריונים
ועדיפות מסוימת בפני החתיכות של בית הספר. כל הסיבות הללו ועוד
נוספות, גרמו לכך שחיבב את החג יותר ויותר בכל שנה, מה שגרם לו
להשקיע בתחפושת בקצב הולך וגובר. מעין כדור שלג שכזה.
השנה, כיתה י"ב, הכיתה האחרונה בבית הספר, הוא היה חייב לבוא
עם תחפושת מקורית. הכי מקורית שאפשר, כזאת שתפיל את כולם
מהרגליים החשופות שלהם ואז, אז כל תלמיד יזכור לנצח את אורי
פלג.
העניין הוא, שעוד לא היה לו רעיון. וזה, לא היה דבר טוב בכלל.


למצוא רעיון יכול לפעמים להיות הדבר הכי קשה בעולם, במיוחד
כשכל כך רוצים שהוא יגיע, אבל זה פשוט לא בא. לא משנה כמה
ננסה. זה יכול להיות על קצה הלשון, והרצון שהמוזה תגיע הוא כל
כך חזק, אך לשווא. בסופו של דבר נתייאש, ואז זה יבוא ברגע הכי
לא מתאים.
בגלל זה אורי לא ממש ניסה לחשוב על רעיון לתחפושת, כי הוא ידע,
שברגע שהוא יתעסק בזה המון, זה יהפוך לאובססיה, ואובססיה ברוב
המקרים מובילה לשיגעון, וזה הדבר האחרון שאורי רצה שיקרה לו
שבוע לפני פורים.
אורי העסיק את עצמו בכל שניה בדברים אחרים, שלא קשורים לפורים
בשום צורה. כל הזמן הוא היה עם החוגים, ושיעורי הנהיגה
והצופים, עד שבראש לא נשאר שום מקום לחשוב על דבר, ואולי זה
דווקא לא היה רעיון כל כך טוב, כשחושבים על זה, להחליף אובססיה
אחת עם אחרת.
העניין הוא שאורי קיווה שהרעיון הבא שיצוץ לו יהיה הרבה יותר
טוב מהקודם, שהרעיון הבא יהיה כל כך טוב שכולם יהיו כל כך
המומים עד שהראשים שלהם יתפוצצו וכל מה שיישאר מהם זו תחפושת
חסרת כל מקוריות ומעוף.

אורי יצא משערי בית הספר, המוסד המדכא כל כך אך עם זאת דבר
שפשוט אי אפשר לחיות בלעדיו, לפחות עבור אורי. הוא מכניס אותך
לתלם, למסגרת, מקבע אותך ולא משאיר אותך לבד עם עצמך. אתה כל
כך עמוס שאין לך זמן פשוט להיות לבד, רק אתה והמחשבות שלך.
ואורי פחד, הוא פחד מהרגעים האלה, בהם הוא פשוט לבד עם עצמו,
הוא פחד מהתובנות שהוא עשוי להגיע אליהן, הוא פחד ממה שהוא
יכול לבצע. הוא לא בטח בעצמו. גם אחרי כמעט שמונה עשרה שנים,
אורי לא ידע עדיין מה הוא עשוי לעשות. הכל חייב להיות בשליטה,
בביקורת. אבל כשאורי יצא משערי בית הספר, ופשוט הלך לו במשך
איזה חמש דקות, זה היה. הרגע הזה של השקט, הרגע הזה של לחשוב.

לא היו כמעט תלמידים בחוץ, כי השעה הייתה ארבע אחר הצהריים,
שעה מאוחרת למדי לסיים בית ספר, אבל כלל וכלל לא מאוחרת עבור
אורי, שנשאר עד סוף היום לשלוש שעות של פיסיקה.
צעד, ועוד צעד, ועוד אחד. והשקט, השדר שחודר לתוך העצמות וגורם
לאדם לתהות, גורם לו לחשוב, גורם לו להבין. רק לשקט הזה היה את
היכולת, רק השקט הזה, שאורי כל כך פחד ממנו, היה מסוגל לגרום
לו להגות ברעיון, הרעיון שכל כך רצה שיגיע.
ובעוד הוא מהרהר לו, לאיזו דמות לעזאזל הוא יתחפש השנה, איזו
מסכה הוא יעטה על פניו ויגרום לעצמו להיעלם, את מי אפשר לחקות
בצורה כל כך מדויקת שאפילו לא יבחינו שזו תחפושת, אורי ראה את
גרגורי. בבקתה הקטנה והצהובה, במדים הכחלחלים והמטומטמים, עם
החיוך האבהי הזה, מנופף לו לשלום, ומצדיע. כמו בדיחה קטנה.  
בחדר המדרגות, לפני שאורי סובב את המפתח בחור המנעול כדי
להיכנס הביתה, הוא היה שמח ורגוע לראשונה מזה הרבה זמן. הוא
כבר ידע למה יתחפש השנה.

מזג האוויר היה קיצי. נראה שכאילו החורף מתייאש לו לאיטו, מפנה
את מקומו מוקדם מן הרגיל, לשמש, ללחות, לחום ולזיעה, שניגרה
במורד פניו של אורי כמפלים קטנים אשר הציפו את כולו. הוא הרגיש
את עצמו נמס, אבל ראה לנגד עיניו את תקוותו היחידה. גם לעניין
החום, וגם לעניין התחפושת. התקווה הייתה לא אחרת מאשר חנות
טריקים עם מזגן, חנות הטריקים של חיים.

"היי, חיים", אמר אורי בזמן כניסתו לחנות. המזגן הציף את פניו
והוא הרגיש חד יותר, ממוקד יותר והרבה פחות עייף.
"נולדת באוטובוס?" צעק אדם גבוה, רחב, משופם ועם חיוך תמידי.
ככה זה כשעובדים בחנות טריקים.
"מה?"
"הדלת! תסגור את הדלת! כל הקור יברח", מלמל חיים בבהלה.
"אה, נכון", אמר אורי, סגר את הדלת והביט על חיים לשניה.
"מה אתה צריך, קטנצ'יק?"
חיים כבר הכיר את אורי. בכל שנה, בדיוק שבוע לפני פורים, הוא
היה בא וקונה אביזרים. סיגריות מדומות בשביל תחפושת הפועל
הרומני, צואה מפלסטיק בשביל תחפושת "הזבוב", הדמות מסרט האימה,
פאות, תלבושות ומגוון דברים אחרים, שרק בחנות של חיים היה אפשר
להשיג. אורי ידע את זה, חיים ידע את זה. חיים נתן הנחה, אורי
לקח. אורי הציע ידידות, חיים לקח. זה לא כאילו היו לו הרבה
אופציות אחרות. אפשר לחשוב כמה אנשים באים לחנות טריקים במהלך
השנה. אז יש צ'אנס, צ'אנס אחד, שלמישהו יהיה אכפת מהמוכר השמן,
המשופם, ובעל פני הגומי. שהוא לא ייענה להצעה?

"חם היום", אמר אורי.
"אתה חושב שלא שמתי לב, יא איינשטיין?" אמר חיים במבטא רומני
והצביע על ראשו. אורי חייך.
"כמה מעלות שמת פה? זה פריג'ידר, מה שהולך כאן".
"שמונה עשרה".
"אתה לא נורמלי", פסק אורי, בהחלט לא בפעם הראשונה בחייו.
"איזה מין מספר זה?"
"עם כל שכבות השומן האלה", חיים ליטף את בטנו, "אני חייב את
הטמפרטורה הכי נמוכה שאפשר, אחרת אני אתפגר".
"תיזהר שלא יקפאו לך הביצים בדרך".
"טוב. באת כאן לדבר על האשכים שלי?" צחק חיים, "מה אתה צריך?"
הוא שאל.
האמת היא שהוא די נהנה מנוכחותו של אורי, הילד החנון, עם
הדמיון וחוש ההומור, שמה לעשות, לא התברך במראה נאה במיוחד.
הוא הזכיר לו אותו בצעירותו. בצורה מפחידה קצת, אפילו, היה
אפשר לומר, אם חיים היה מפחד ממשהו. בכל זאת, כשתכנון פצצות
סירחון הופך להיות עניין שבשגרה, אין כבר כל כך הרבה דברים
לחשוש מהם.
"אני צריך תחפושת".
"בחייך! תחפושת!" הניף חיים את ידיו באוויר ועטה על פניו הבעת
תדהמה, "לא הייתי מנחש".
"משהו מיוחד, שתכין".
"בשבילך הכל, חבר".
לא תמיד הסינים טרחו לייצר את פצצת הסירחון שגם שרה 'יום הולדת
שמח'. לא תמיד היפנים דאגו לעשות צואה מפלסטיק שמחליפה צבעים.
והקוריאנים? מי בכלל משתין לכיוון של הקוריאנים אם הם לא
מסוגלים להוציא תחת ידם מכנסיים שמבצעים את ריקוד המקרנה.
בקטע הזה חיים נכנס לתמונה.
"אני צריך להפוך למישהו אחר".
"למי?"
"גרגורי".
"גרגורי?"
"הוא השומר בבית הספר שלי".
"אה", הנהן חיים, "אני מכיר אותו. תן לי כמה ימים לשבת על זה
ונראה מה אפשר לעשות, אני אצלצל אליך".
לפעמים כדאי להשקיע את המרץ בדברים מיותרים מאשר בדברים
הרסניים.
לפעמים זה היינו הך.

כמעט שבוע עבר. יומיים לפני פורים והטלפון צלצל.
שישה ימים, שישה ימים ארוכים, שאורי ישב וחיכה ליד השפופרת,
ממתין בציפיה לטלפון הנכסף, מחיים. הוא הרהר לעצמו, 'בטח ככה
בחורות שנותנות את מספר הטלפון שלהן למישהו מרגישות כשהוא לא
מתקשר'. אורי רצה יותר מכל את התחפושת, הוא היה כל כך גאה
בעצמו על שהצליח לחשוב על הרעיון הזה, לגמרי לבדו. אבל רעיונות
לחוד ומעשים לחוד, כי כל אחד יודע שללא מימוש ראוי, הכל שווה
לתחת. הוא לא ידע למה חיים מסוגל, הוא לא ידע כמה זמן פנוי
יידרש לו, והוא קיווה, כל כך קיווה שהוא יצליח. הוא ידע שזה
מטורף, שרוב הסיכויים הם שאין סיכוי. אין סיכוי שבתוך יומיים
הוא יוכל להפוך למישהו שהוא לא. אין סיכוי שהשנה אורי יצליח
להתעלות על שנה שעברה, שמי כבר זוכר למה הוא התחפש אז. למי
בכלל אכפת, מי טורח לחשוב על זה, על תחפושת מטומטמת, על
רעיונות מטומטמים.
אורי כבר כמעט איבד כל תקווה. הזמן היה קצר, והמלאכה הייתה
רבה. אולי הפעם הוא יתחפש לאיזו דמות מסרט קולנוע, כמה קשה זה
יכול להיות כבר לשים על עצמך מעיל עור ולקנות איזה אקדח אדיוטי
מפלסטיק. אבל בתוך תוכו, עוד פעמה לה התקווה, התקווה שהפעם הוא
יהיה גדול יותר מהחיים. הוא שנא את העובדה שהדבר שהכי חשוב לו
באותו רגע תלוי לגמרי במישהו אחר.
והטלפון צלצל.
"הלו?" הרים אורי את השפופרת ומלמל בחוסר עניין. הוא כבר היה
עד לכמה וכמה טעויות במספר, אנשים שעורכים סקרים דרך הטלפון
וסתם "חברים" לכיתה שרצו שיעורי בית.
"אורי? זה חיים".
"חיים!" קפץ אורי.
"כן, אין צורך כל כך להתרגש, תשאיר את המכנסיים יבשים".
"מה קורה?" שאל אורי, כמעט צועק.
בקו השני, אדם שמן ומשופם עצם את עיניו מחמת הרעש, לא שזה עזר.

"סיימתי את התחפושת שלך, והיא משכנעת למדי. אתה יכול לבוא
ולקחת".
"אני בא!" צרח אורי לתוך השפופרת.
הוא קפץ מהמיטה, נעל נעליים, שם איזו חולצה שמצא על המיטה,
ובכל כוחו רץ אל עבר חנות הטריקים, מרחק של חמישה רחובות משם.


"איפה זה?" הוא התפרץ פנימה. המזגן קירר את שרירי רגליו
העייפים.
"חכה רגע", אמר חיים והרים את ידו לעצרו.
"מה העניין?" שאל אורי, עיניו עדיין בורקות מהתרגשות, שרק הלכה
וגברה, "איפה התחפושת?"
"אני חייב להזהיר אותך".
"להזהיר אותי בקשר למה?"
"בקשר לתחפושת", חיים עשה סימון של מרכאות כפולות באוויר.
"מה איתה? היא מדליקה, לא? אתה תמיד עושה את התחפושת הכי
מוצלחות, אני זוכר שפעם עשית לי מסכה של אריק שרון ואנשים..."

"אורי!" התפרץ חיים לאקסטזת המילים.
"הא?"
"תקשיב".
"אני מקשיב".
"שב", חיים החווה בידו על הכיסא שעל יד הדלפק.
אורי התיישב, לא מבין, לא תופס, מה העניין, מה הטקסיות. למה
לעשות דרמה מדבר כל כך פשוט. הוא בטח רוצה שישמור את התחפושת,
לא כמו בפעם שעברה.
"חבר שלי ממכון ויצמן עשה לי ג'סטה קטנה".
"מכון ויצמן?"
"הוא מדען, כימאי".
"הוא הכין מסכה?"
"הוא הכין כדורים".

"כדורים?" שאל אורי בתמיהה, "מה הקשר של כדורים לפורים?"
"קודם כל, זה מתחרז".
אורי צחק. תמיד הייתה לחיים יכולת להיות ציני גם ברגעים קשים.

"תראה, שכנעתי אותו להביא אותם כי אני יודע שזה חשוב לך,
להפציץ עם תחפושת והכל, וחוץ מזה, הם זקוקים לשפן ניסויים".
"שפן ניסויים?"
"תפסיק לחזור אחרי כל מה שאני אומר, אורי".
"סליחה", הוא מלמל. הייתה זו הפעם הראשונה, למיטב זכרונו,
שחיים קרא לו בשמו הפרטי. לא קטנצ'יק, לא ג'ינג'י, לא בחור, לא
אחי, לא גבר, רק אורי.
לא גבר.
ילד בן כמעט שמונה עשרה.
"אתה לוקח את שני הכדורים האלה, שהם מותאמים אישית והד.נ.א של
גרגורי נמצא בתוכם..."
"מאיפה?!"
"אל תשאל אותי, באמת אל תשאל אותי כי אין לי מושג מאיפה יש להם
את החרא הזה".
"אוקיי".
"אתה לוקח שני כדורים", חיים שלף קופסה חומה מכיסו. לא היה
עליה שום כיתוב, רק "גרגורי, איוואנוב" ותו לא.
"... ומחר, אתה הוא".
"כלומר?"
"הד.נ.א שלך יתחלף בזה שלו, רק המוח שלך יישאר אותו מוח, וגם
זה מוטל בספק. אתה צריך לחזור לעצמך יומיים לאחר שהתהליך
הושלם, ככה אמרו לי".
אורי הושיט את ידו. זה היה גדול, הרבה יותר ממה שתיאר לעצמו.
כל כך הרבה יותר ממה שאי פעם חלם. הוא לא הולך להתחפש לגרגורי.

הוא הולך להיות גרגורי.
"תיזהר עם זה, כן?" שאל חיים בחשש את השאלה הרטורית המתבקשת.
"בטח".
אורי לקח את הקופסה, ופנה לצאת. הוא כמעט וסגר את הדלת, עד
ששמע:
"בחור!"
"כן?" הוא חייך.
"שני דברים".
"אני מקשיב".
"אחד, אתה לא מספר על זה לאף אחד".
"איזה משחק מילים יפה, חיים, סחתיין".
"שתוק. דבר שני, אם אתה נתקל בתופעות לוואי..."
"תופעות לוואי?"
"אמרתי לך להפסיק לחזור אחרי מה שאני אומר, טמבל".
"סליחה".
"בקיצור, אתה מטלפן למספר הזה כאן", הוא הושיט לו פיסת נייר.
אורי שם אותה בכיסו.
"תודה, על הכל", אמר אורי ויצא מחנות הטריקים.
"רק שייזהר", מלמל חיים לעצמו, "רק שייזהר, הטמבל".

אף אחד לא ידע, לא אורי, לא חיים ולא דוקטור שפירא ממכון
ויצמן, אף אחד לא ידע שאת הגוף שאורי כל כך רצה להשיג, עם הגוף
הזה הוא יישאר לנצח. ככה זה כשאתה שפן נסיונות לאבטיפוס של
כדורים מסוכנים ממכון ויצמן. את העובדה הזו, אורי כמובן, יגלה
רק יומיים מאוחר יותר. ואז, אז זה כבר יהיה מאוחר מדי.

לילה, השעה חצות. חדר אמבטיה. כמו בכל סרט אימה, המקלחת מהווה
מפתח לכל הרוע. נכנסים לאמבטיה, ו-הופ! אתה כבר בעולם שכולו
טוב. רוחות, שדים ומפלצות, אוהבים להתחבא מאחורי הוילון ולארוב
לקורבן. וכשהכל נגמר, המים, הם ששוטפים את הכל.
גם במקרה של אורי, המים הם המפתח. ספל לבן, מלא עד שפתו בהם,
ולצידו שני כדורים.
הוא התבונן במראה. הוא לא ידע למה. כל כך הרבה פגמים, פלא
שנשארו לו פנים בכלל. השיער השחור, אותו שנא כל כך והקפיד לא
לתת לו לגדול, השתקף במראה, מלגלג עליו. בכל שבוע אורי הקפיד,
בכל שבוע הוא הלך אל הספר, לא נותן לשום דבר לגדול, לצמוח,
להתקדם. ומה הפלא, שגם אחרי שלוש שנים, הוא נראה בדיוק אותו
הדבר?
כמה ימים לפני זה, לפני שהכל התחיל, לפני שאורי בכלל חשב על
רעיון לתחפושת, לפני שהבין שהוא הולך להיות גרגורי איוואנוב,
הוא ראה תמונות. הוא ראה תמונות, ותהה, אם הן לא צולמו אתמול,
אבל אז הבחין בפצעי הבגרות ושמח, שלפחות את זה אין לו כבר. כל
מה שנשאר זה צלקות, שרק יכולות להיטשטש, אבל לא להיעלם. לא
לגמרי, לא לחלוטין.

אמא אמרה שהוא מזכיר לה את אבא שלו. בדיוק באותו יום, כשקם
בבוקר, אכל את הקורנפלקס, נסע לעבודה ולא חזר. לא הגיע למשרד,
אפילו. המשרד עם התמונות של אשתו ובנו. יש להם בדיוק את אותן
עיניים, אותו שיער, אותו אף, אותו פה, אותו גובה, אותו גוף.
אורי הסתכל במראה, ולפתע הבין כמה הוא דומה לו, לאבא, וכמה
בעצם, הוא לא דומה לאף אחד. ובאותו רגע, הוא לקח את שני
הכדורים ושתה את המים.

בלילה, לאורי היה קשה להירדם, אבל לבסוף, כמו בכל דבר שמשקיעים
בו כוח רצון, הוא הצליח. בחלומו הוא ראה את גרגורי מנופף לו
לשלום, ומצדיע. דמעה הייתה בעיניו. ומה זאת דמעה, אם לא מים,
ומה זה מים, אם לא המפתח לכל הרוע? הרי בכל סרט אימה, כמו בכל
אגדה אורבנית, יש קמצוץ של אמת.
ביום שלמחרת, לא היה קל לאורי לקום מהמיטה. למעשה, הוא הרגיש
את עצמו כבד יותר, הרבה יותר. בכלל, אם כבר מדבירם על הרגשה
כללית, אורי היה בקרשים. גירד לו בפנים, הוא בקושי היה מסוגל
להזיז את עצמו, והכל היה פתאום נורא מוזר.
כל חלקי הפאזל התחברו כאשר ראה את אמו נכנסת לחדרו עם עוגה,
שרה "יום הולדת שמח", ושניה לאחר מכן, מפילה אותה לרצפה,
וצורחת.

בפורים, אורי, ילד בן שמונה עשרה, נהנה הכי שבעולם. אף אחד לא
ידע איפה הוא, ולאף אחד לא היה אכפת, בטח לא לשומר הרוסי. גם
לאורי לא עניין איפה היה גרגורי. כנראה הזקן קיבל יום חופש
ונשאר בבית. זה לא היה חשוב, שום דבר כבר לא היה חשוב.
למשך יום אחד, הוא לא היה הוא. למשך יום אחד, הוא לא היה אורי.
זאת המטרה של פורים, כך אומרים, ולו זה התאים, הכי בעולם. לא
להיות עצמך.
מדים כחלחלים, מכשיר קשר משנות השמונים, שן זהב, חיוך מטומטם,
כרס תפוחה, קמטים, וקרקפת מלאה בשערות אפורות וקרחות שמשתלטות
על כל חלקה טובה, זה כל מה שהיה דרוש כדי לעמוד בשער בית הספר,
ולראשונה בחייו, להרגיש טוב עם עצמו. לנופף לכולם, לקבל
חיוכים, לראות אותם, כמה טפשים הם נראים, עם הלבוש המינימלי
והצבעוני. כמה מגוחכים,
כמה אמיתיים.
ואז הוא ראה אותו, ילד בן שמונה עשרה, נמוך, רזה, חיוור ומכוסה
בפצעי בגרות. שיערו היה שחור וקצוץ ומבטו היה מושפל לרצפה.
ואז, אורי, או גרגורי, מה שתרצו, הצדיע. הוא לא ידע למה, אבל
הוא עשה את זה, והילד, אורי, אם בא לכם, הילד הצדיע בחזרה,
וחייך. ומרחוק, אורי יכל לראות דמעה קטנה, נוצצת, מבצבצת מתחת
לעין, ונמחית על ידי יד קטנה של ילד כמעט בן שמונה עשרה.
ופתאום, הכל נראה כל כך קסום, כמו בדיחה קטנה. בדיחה, שמי יודע
מתי היא התחילה ולמה הם ממשיכים להיות משועשעים ממנה, ומה
המטרה בכלל.
כמו בדיחה קטנה.
כמו בחיים.