טלי יושבת מולי. עיניה אומרות לי שמשהו קרה. אני שוכב על הספה
ובוהה לחילופין בתקרה ובטלויזיה.
היא מתחילה לדבר.
בדר"כ כשטלי מדברת איתי אני לא ממש מקשיב. בהתחלה הייתה תופסת
אותי הרבה פעמים, אך עם הזמן נהייתי מקצוען אמיתי. פיתחתי
יכולת מדהימה להנהן במקומות הנכונים, להתאים את הבעות הפנים
שלי לנושא וטון השיחה ולעיתים, וזה לאחר אימונים מפרכים, אף
הצלחתי להוציא משפט או שניים ממש במקום הנכון. הישג לא מבוטל
בהתחשב בעובדה שכשטלי מדברת קשה להכניס משפט כלשהו.
"דרור תקשיב לי רגע, אני צריכה להגיד לך משהו...."
אני מהנהן וממשיך לבהות. תור התקרה, ואני סופר נקודות לבנות של
צבע שכמעט טפטף ובסוף התייבש.
את טלי הכרתי בחוף הים. בלי שום סיבה מיוחדת התיישבה לידי
והתחילה לדבר. היא מדברת ואני מקשיב.
"בזמן האחרון אני מרגישה ש..."

הפעם הראשונה ששמתי לב שאני לא ממש מקשיב למה שטלי אומרת הייתה
בערך שנה אחרי שהכרנו. ההתחלה הייתה נהדרת. האהבה פרחה הכל היה
חדש. ללמוד להכיר אדם מא' עד ת' זה באמת מרתק. טלי הייתה
סטודנטית למשפטים שנה שנייה ואני בדיוק השתחררתי מהצבא וחיפשתי
עבודה. לא הייתי צריך להתאמץ כדי להכיר אותה. היינו יושבים
שעות באותו המצב כמו הפגישה הראשונה. היא מדברת, אני מקשיב.
היא סיפרה לי על הילדות על התיכון, הצבא, הטיול והלימודים. אני
שתמיד ידעתי להקשיב הייתי מתעניין. פה ושם שואל שאלה ולרוב
שותק, לומד. אחרי חודש הכרתי אותה כל כך טוב שתמיד ידעתי איזו
מתנה להביא, מתי להפתיע אותה בטיול, מתי לתת לה זמן לעצמה ומתי
להזמין חברים.
לטלי היו הרבה חברות, אני הייתי די לבד. לא היה לי מעולם אומץ
כזה, ליצור קשר. את רוב בעיותיי פתרתי בעצמי, אפילו את ההורים
שלי לא שיתפתי. זה היה די מוזר לשמוע אותה מדברת בטלפון עם
חברה, מוזר ומשעשע. דמיינתי את עצמי מספר את הכל למישהו,
דמיינתי חברים שהיו לי בבית הספר ובצבא. לא הצלחתי למצוא אחד
שהייתי מספר לו למשל על הפעם הראשונה שלי במיטה או על איזה
בעיה אישית מסובכת כמו התקופה שחשבתי שאני אולי לא נמשך לנשים.
טלי הייתה שונה. בהתחלה זה נראה לי די זנותי לפתוח את עצמך ככה
בפני מישהו, כאילו שזה צריך לעניין אותו. אח"כ זה נראה לי
מיותר. טלי לעומתי הייתה צריכה לספר הכל ולשמוע הכל. אותה
מעניין מה קורה אצל כולם והיא בטוחה שכולם מתעניינים במה שעובר
עליה.
"נראה לי שככה יותר טוב, אתה לא חושב?"
"כן, אולי" אני משיב בהצלחה יתירה כי אני רואה על פניה שהתשובה
מקובלת עליה.

עם הזמן התחלתי להיפתח. החקירות של טלי היו נרחבות ובלתי
צפויות. היא רצתה לדעת הכל על הכל. הייתי צריך לזכור מה הרגשתי
ומתי, על מה דיברתי אם X ולאן הלכתי עם Y. כמעט ולא נשארו לי
סודות או חוויות פרטיות שלי. הרגשתי שאני נשאב לתוכה. ואז
גיליתי שיש בי את היכולת הזאת לשמוע בלי להקשיב. כמה מקום
התפנה בי פתאום. כל הסיפורים שלה שהיו ממלאים אותי, נדחסים
לתוך ראשי, פינו את מקומם למחשבות פרטיות. שלי, רק שלי. עולם
חדש ופרטי יצרתי לי תוך כדי שיחות עם טלי. בעולם הפרטי שלי היו
לי סודות, חוויות, הרהורים ומחשבות שהייתי מספר רק לעצמי.
חזרתי להיות אני.
אני מדליק סיגריה וטלי ממשיכה. אני אוהב לשאוף את העשן לאט לאט
ולראות אותו מסתלסל למעלה מהקצה של הסיגריה. טלי לא מעשנת, אין
לה זמן להתענג על דברים שהורסים את הבריאות היא אמרה לי פעם.
אני מחפש צורות בעשן.
"אני לא חושבת שאתה מודע לזה, אבל אני כן..."
"זה לא נכון! אני כן מודע לזה"
זה מה שעושה את זה יותר מעניין. לנסות להשתלב בשיחה כשאין לך
מושג על מה מדברים. האם יש משהו יותר מאתגר ומעניין מזה? האם
תוכן השיחה יכול להיות יותר מרתק?
אני נזכר באחת השיחות ששוחחנו פעם. טלי דיברה על השנה הראשונה
שלה באוניברסיטה ואני חשבתי שהיא מדברת על הפעם הראשונה שלה.
אמרתי לה שגם אני הייתי קצת מבולבל בפעם הראשונה שלי. "אבל אתה
עוד לא התחלת ללמוד באוניברסיטה!" היא צעקה אליי ואני, שהבנתי
שהייתי רחוק מהנושא מלמלתי שהתכוונתי לאיזה בית ספר חדש שעברתי
אליו בכיתה ט'.
הזיכרון הזה מעלה חיוך קל על השפתיים שלי. הבעת הפנים של טלי
מודיעה לי בתגובה שחיוך זה לא במקום ואני חוזר ללבוש פנים
רציניות.
"טוב, עכשיו כשכל הקלפים על השולחן, מה אתה חושב?"

שאלה! זה אתגר.
"את צודקת, באמת לפעמים, כלומר אני גם, מדי פעם...כן..."

להגיד לה שהיא צודקת זה ב 85 אחוז מתאים. ככה לפחות לפי
המחקרים הסטטיסטיים שלי. אמרתי שאני מומחה, ומומחים מתבססים על
סטטיסטיקה.
טלי קמה, לוקחת את המזוודה שלה (מתי הספיקה לארוז?) ויוצאת
מהבית.
אני חוזר לבהות בטלויזיה. בטח היא תחזור מהטיול בעוד יום או
יומיים. בינתיים נחפש משהו מעניין לראות.