[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי פוטוק
/
עוד שלב בסולם החיים

"עוד שבוע... רק עוד שבוע וכל זה נגמר..." שמעתי מישהו צועק
מקצה המסדרון. ישבתי עם טל, יוני ושרון בכניסה של בית הספר,
ואף אחד מאתנו לא האמין שבעוד שבוע אנחנו מסיימים תיכון, ולא
חוזרים לפה יותר. עוד שבוע וזהו... נגמרת השגרה היום יומית
שהיתה בארבע שנים האחרונות. או יותר נכון, בשתים עשרה השנים
האחרונות. קמתי והלכתי לכיוון השער. בדרך הספקתי לצעוק לשרון
"תגידי ליובל שיתקשר אלי כשהוא חוזר הביתה, טוב?". הלכתי מהר
הביתה. רציתי להגיע כבר וללכת לישון. הייתי עייפה מכל הלימודים
האלה לבגרות באזרחות. בדרך הביתה תכננתי את היומיים הקרובים,
וכל התכנון הזה הסתכם במילה אחת קטנה, אך מאד מאד משמעותית:
לישון. יומיים של שינה, ואז מתכוננים לבגרות האחרונה (בספרות),
ואז הטקס סיום שלנו, וזהו. סוף סוף שקט. כל כך רציתי שכבר
יעברו השבועיים הבאים ואז אני אוכל לטוס עם שרון וכולם ליוון,
לכמה ימים של כיף טוטאלי.
כשהגעתי הביתה, היו שתי הודעות במזכירה. אחת מאמא, וכמובן, אחת
מאבא. שניהם אמרו, שהם מקווים שהבגרות הלכה בסדר, ושהם ידברו
איתי כשהם יחזרו הביתה. הלכתי למטבח לאכול איזה משהו לפני
השינה הארוכה שכל כך ציפיתי לה, אבל חוט המחשבה שלי נקטע באמצע
הדרך כשהפלאפון שלי צלצל. רצתי לחדר לענות, אבל בשניה שמצאתי
את הפלאפון בתוך כל הבלגאן שהיה לי בחדר, הצלצול נפסק. "טוב...
אז אנשים מוותרים מהר... לא אוהבים אותי משהו, הא?" חשבתי
לעצמי, בדיוק אז, הפלאפון התחיל לצלצל שוב, וככה נהרסה לי כל
התאוריה בשניה אחת.
"למה את לא עונה???" שמעתי את יובל, כאילו הוא היה בקצה השני
של העולם. (כן... כן... אני חייבת להחליף פלאפון).
- "איך הלכה הבגרות?" הוא שאל.
- "די בסדר..."  הוא נשמע די מדוכא, אז שאלתי אותו אם קרה
משהו.
- "לא... סתם... אני מת מעייפות"
- "כן... גם אני. אני הולכת לישון עכשיו..."
- "טוב, תשמעי... אני עכשיו בדרך הביתה, ונראה לי שגם אני אלך
לישון... אז, אההה, אייל סי יו לייטר. את באה, נכון?"
- "כן, בטח... אני אבוא כשאני אקום...", האמת היא ששכחתי לגמרי
שקבענו להיפגש בערב, אבל קיוויתי שהוא לא שם לב.
- "ביי"
- "בה ביי"
ניתקתי, והלכתי לישון. שכחתי שהייתי אמורה גם לאכול באמצע...
אחרי ארבע שעות שינה, שהסתיימו כאילו עברו רק עשר דקות, הרמתי
את עצמי מהמיטה, וראיתי שיש שלוש הודעות במזכירה. אחת מאמא,
שהיא תאחר ותגיע רק בתשע וחצי. השניה היתה מחברה של אמא שלי,
ואחרונה חביבה, הודעה מרועי, שפשוט, איך לומר, עשתה לי את
היום. זה הלך בערך ככה, או יותר נכון, בדיוק ככה (הקשבתי לזה
שוב ושוב כי לא האמנתי למה שאני שומעת):
"את לא תאמיני... אני חוזר מחר הביתה!!! תתקשרי אלי, טוב? אוי,
את לא יכולה בעצם.. אז אההה... אני אתקשר אליך יותר
מאוחר...ביי"
הוא השאיר לי את הטלפון שלו לפני שהוא נסע... וממש רציתי
להתקשר אליו, אבל זה באמת עולה מלא כסף להתקשר לחו"ל, אז
חיכיתי שהוא יתקשר שוב, וקיוויתי שאני אהיה בבית...
התקלחתי, התלבשתי, אכלתי (סוף סוף) והלכתי ליובל.
כשהגעתי, הסתבר לי ששכחתי את הסרט בבית. הבנתי את זה כששמעתי
את המשפט הראשון של יובל, בשניה שנכנסתי לבית שלו... "יו, איך
אני מת לראות את הסרט הזה כבר שנה..."
- "אמממ, יובל..?"
הוא הסתכל עלי, והבין שהסרט שהוא כל כך רוצה לראות, נמצא אצלי
בבית.
- "מיכל, אני לא מאמין... אוף, נו... נורא רציתי לראות את
הסרט... אז אולי תחזרי ותביאי אותו?"
- "אין לי כוח ללכת עכשיו רבע שעה הלוך ורבע שעה חזור רק בשביל
הסרט הזה... נו, אז נראה אותו מחר או משהו..."
- "יו... אני לא יודע מה לעשות איתך כבר... טוב, יהיה משעמם פה
עכשיו... אין מה לעשות, כי מישהי מסוימת שכחה להביא ת'סרט..."
לפני שהוא ימשיך להגיד לי שאני לא בסדר, קטעתי אותו באמצע
- "טוב... אז בוא נלך לאנשהו, נעשה משהו... הגיע הזמן שנצא
מהבית באמת..."
החלטנו ללכת למרכז, סתם להסתובב... ואולי נמצא משהו יותר
מעניין לעשות בדרך. כל הזמן חיכיתי לטלפון מרועי, אבל הפלאפון
לא צלצל. (ואל תחשבו שלא בדקתי אם הוא עובד כל עשר שניות).
הסתובבנו קצת, והחלטנו לדבר עם טל ושרון ולשאול אותם אם הם
רוצים לבוא איתנו למועדון החדש הזה שנפתח ליד הים. סתם, נשב
נדבר אולי אפילו נרקוד אם נהיה ממש במצב רוח להשתגע...
כשדיברתי עם שרון, ושאלתי אותה אם היא רוצה לבוא, היא דווקא
די התלהבה... כנראה שהיה לה משעמם...
"טוב.... אז מתי קובעים?" היא שאלה.
- "עוד עשרים דקות בצומת, תספיקי?" שאלתי.
שמעתי את יובל אומר לי מהצד "ארבעים דקות.. ארבעים דקות..",
הבנתי שהוא צריך לדבר איתי, אבל לא ידעתי מה קרה. אפילו נבהלתי
קצת...
- "טוב, טוב" אמרתי ליובל.
- "ארבעים דקות, בסדר?" שאלתי את שרון.
- "אין בעיה".
- "טוב, ותודיעי גם לטל ולמורן".
- "טוב, יאללה...".
- "ביי".
- "ביי".
- "נו, אז מה קרה כבר, שאתה צריך לדבר איתי?" שאלתי את יובל,
בתקווה שזה לא יהיה משהו רציני... עם כל הכבוד, לעודד את יובל
זה לא משהו פשוט, ולא היה לי כוח לזה באותו רגע.
- "תראי... נמאס לי כבר כל פעם לבוא ולדבר איתך על איך שאני
מרגיש. אני לא יודע... זה כאילו שאני מעיק עליך או משהו. אני
ממש לא רוצה להיות משהו רע בחיים שלך, ואני בטוח שגם את לא
רוצה להיות זאת שגורמת לי להרגיש חרא כל פעם מחדש."
-"מה? אבל דיברנו לא מזמן והכל היה בסדר. אני לא מבינה, מה
השתנה מאז? עשיתי משהו?"
- "לא עשית כלום... זה העניין. אני לא מבין אך את יכולה להיות
כל כך אדישה אלי?"
לא היה לי מה לומר...
"כאילו... אין לך מושג מה קורה לי בחיים, ולא נראה לי שאכפת לך
מזה בכלל. אז לא יודע, מה אני אמור לעשות. פשוט לתת לזה להעלם,
וזהו?"
הרגשתי שמה שאני לא אגיד, לא ישכנע את יובל, שברור שאכפת לי
ממנו, ושהוא אחד האנשים שאני הכי מעריכה והכי נקשרת אליהם מכל
האנשים שאני מכירה...  (חוץ מרועי, שהוא החצי השני שלי...)
"אין לך מה להגיד?"
הייתי חייבת להגיד משהו, למרות שכבר אמרתי ליובל את המשפט הזה
כבר אלף פעם.
- "אני לא יודעת מה קורה איתך, כי אתה לא בא ומספר לי... וכבר
דיברנו על זה, יובל. ואמרת שתבוא ותגיד לי אם יקרה משהו... אתה
יודע שאני פה לטובתך, לא? כי זה נשמע כאילו אתה חושב שאני נגדך
או משהו... לא יודעת... אני פה בשביל לעזור לך - לא בשביל
לפגוע בך, אז למה אתה כל פעם אומר לי אותו דבר?"
- "אני מנסה לדבר איתך, אבל את כל הזמן עם רועי, אז מה אני
יכול לעשות?"
- "אני מצטערת, אבל אני לא אמורה להיות בכוננות מתמדת, שאולי
אתה צריך לדבר איתי, נכון? מותר לי גם לעשות דברים שלא קשורים
אליך, או שאני קיימת רק בשבילך? אני לא מבינה מה אתה רוצה
ממני, באמת שלא..."
- "אוי נו, מיכל... אל תתחילי לי עם הציניות הזאת עכשיו...
ברור שאת לא קיימת רק בשבילי, אבל כל פעם שאני מנסה לדבר איתך,
או שאני צריך אותך, את  עושה משהו עם רועי. ואני יודע שרועי
הוא בן אדם שחשוב לך, אבל זה לא אומר שאת צריכה להפסיק לדבר עם
אנשים אחרים..."
-  "אני לא יודעת על מה אתה מדבר... מתי בדיוק באת אלי ואמרתי
לך שאני לא יכולה לדבר איתך בגלל רועי?"
ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר... אבל לא ידעתי מה אני אמורה
לעשות עם זה...  מאז שאני ורועי ביחד, הקשרים שלי עם אנשים
אחרים, שפעם היו מאד קרובים אלי - באמת נחלשו...
וזה לא שלא אכפת לי מאף אחד חוץ מרועי, פשוט מרועי אכפת לי קצת
יותר. טוב... אז לא קצת יותר, אלא הרבה יותר...
- "מתי לא? את לא שמה לב, שמאז שבשבועיים וחצי האחרונים, שרועי
לא פה, יצא לנו לדבר יותר ממה שאנחנו מדברים בחודשיים בדרך
כלל?
רועי אמור לחזור עוד שבועיים לארץ. הוא נסע לארה"ב עם ההורים
שלו, לאיזו חתונה של קרובי משפחה שלו, שהוא בכלל לא מכיר...
ושמתי לב שבשבועיים וחצי האלה, שהוא לא פה, פתאום יש לי זמן
להיפגש עם חברות שלי, ועם יובל, ובכלל, לדבר עם הרבה אנשים שלא
יוצא לי  לדבר איתם ככה סתם כל יום. פתאום הבנתי, שכשרועי לא
פה, כל החיים שלי נראים אחרת.
אני לא יודעת... אני אמורה להרגיש רע, בגלל שאני אוהבת את חבר
שלי ורוצה להיות איתו בערך כל דקה מהחיים שלי? השאלה הזו
הטרידה אותי קצת לאחרונה, אבל בכל פעם נמנעתי מלחשוב עליה,
והעסקתי את עצמי בדברים אחרים.
- "זה לא קשור לרועי בכלל" הכחשתי... "זה בגלל שלא באים לבית
ספר יותר, אז אין שיעורים ויש רק בגרויות ללמוד אליהן, וחוץ
מזה, גם לא עבדתי בכלל בשבועיים האחרונים..."
- "טוב... את סתם מדברת שטויות עכשיו, ואת יודעת שאני צודק...
אני לא מטומטם, מיכל..."
- "אני יודעת שאתה לא מטומטם" אמרתי, והחלטתי  להגיד את מה
שבאמת חשבתי, סוף סוף, "אבל אני לא חושבת שאני אמורה להרגיש רע
בגלל שאני רוצה להיות עם רועי. אתה יודע... אנחנו בכל זאת
חברים..."
- "אני לא אומר שאת צריכה להרגיש רע עם זה, אבל את לא אמורה
לנתק את עצמך מכל שאר הדברים שהיו לך בחיים לפני שהוא
הגיע..."
- "או קיי, אני אגיד לך את האמת... אני חשבתי על זה. ואני
הגעתי למסקנה, שאני לא צריכה לעשות חישובים ותכנונים, אלא פשוט
להתנהג  לפי מה שאני רוצה, ולפי הרגשות שלי. אז אם רועי זה
הדבר הכי חשוב לי עכשיו, זה מה שאני הולכת לעשות. אני לא
מתכננת את החיים שלי, אני עושה מה שאני רוצה לעשות, לא מה
שצריך... ואם להיות עם רועי, זה מה שאני רוצה לעשות רוב הזמן -
אז זה מה שאני אעשה. אני לא חייה בשביל אף אחד אחר, יובל. אז
אם אני נהנית ממשהו, למה שאני אפסיק לעשות אותו?"
- "לא יודע... עזבי... אני לא מצליח להבין אותך בקטע הזה... את
מדברת כאילו  רועי זה הדבר היחיד בחיים שלך"
לא עניתי. לא היה לי מה לענות... נמאס ל כבר כל פעם להגיע
לאותן מסקנות. הרי אנחנו אף פעם לא נסכים בנושא הזה, אז למה
לחזור ולדבר על זה כל פעם מחדש?
בדיוק אז, הפלאפון שלי צלצל. ואם עוד לא ניחשתם... זה היה
רועי. (איזה תזמונים יש לו, הא?)
שמעתי המון צעקות ברקע, אבל הכי חשוב, שמעתי  את רועי "הי..."
הוא היה צרוד.
- "היי, מה קורה? אתה חולה או משהו?"
- "לא, מה פתאום... אני פשוט צרוד מכל הצעקות האלה. התקשרתי
הביתה, ואף אחד לא ענה... אז קיוויתי שלקחת את הפלאפון... אני
חוזר הביתה מחר, את שומעת??"
- "כן, שמעתי!! מה קרה? מתי אתה מגיע?"
- "לא יודע בדיוק, נראה לי בבוקר. ההורים שלי נשארים פה לעוד
כמה ימים, והם הרשו לי לחזור מחר לבד..."
- "יו... איזה מגניב!!! אז תתקשר אלי כשאתה מגיע לשדה תעופה,
ואני אבוא לקחת אותך" כל כך שמחתי... עברו כבר שבועיים וחצי,
וכל כך התגעגעתי אליו...
- "טוב... אני לא יכול לדבר הרבה זמן. אז אני אתקשר אליך מחר"
- "או קיי" אמרתי. וחייכתי לעצמי.
רועי ניתק, אני ניתקתי. ועם כל השמחה הזאת הייתי צריכה לחזור
לשיחה שלי עם יובל, שהבין שזה היה רועי, ועשה פרצוף מרוצה של
"את רואה שאני צודק?". הסתכלתי על השעון, ולשמחתי הרבה גיליתי
שעברה כבר רבע שעה, וצריך להתחיל ללכת לצומת, כי קבענו שם עם
שרון וטל.
"טוב, צריך ללכת" אמרתי. קמנו והתחלנו ללכת לכיוון הצומת,
למרות שמאד התחשק לי לחזור הביתה, במקום ללכת למועדון. "ואנחנו
נמשיך את השיחה הזאת מתישהו... אל תדאג..."
כשהגענו לצומת, חיכו לנו שם שרון, מורן ועוד מישהו שלא זיהיתי
מרחוק. כשהתקרבנו, שרון הציגה אותו בפנינו. היא אמרה שקוראים
לו אורן והוא בן דוד שלה. הוא נראה דווקא די נחמד...
- "למה טל לא בא?" שאלתי.
- "הוא אמר שלא בא לו לצאת מהבית. ניסיתי לשכנע אותו, אבל זה
לא עזר..." שרון אמרה, תוך כדי הוצאת סיגריה מהתיק.
- "תגידי לי... לא אמרת שאת מפסיקה?" שאלתי בכעס. זה לא שיש
איסור לגעת בסיגריות או משהו כזה, אבל הילדה התחילה להיות
מכורה רצינית, וזה כבר ממש לא הצחיק אותי. כל פעם היא הבטיחה
מחדש שהיא מפסיקה, ומן הסתם - לא קיימה את זה. זה לא שזה כל כך
מפריע לי אישית... אני פשוט דואגת לה. זה סתם הורס לה את
הגוף...
- "זאת הראשונה שלי היום!!! אל תהיי קרצייה..."
התקשרתי לטל, לנסות לשכנע אותו שיבוא, והוא נשמע מאד מוזר. הוא
אמר שאין לו חשק, ושהוא ידבר איתי מחר. אם לא הייתי מכירה אותו
כל כך טוב, הייתי אומרת שהוא ניסה לנפנף אותי...
כשהגענו למועדון, הופתענו לגלות שזה רק לבני 20 ומעלה. שרון
הציעה שניקח סרט מהספריית וידאו, ונלך אליה הביתה, כי אין לה
אף אחד בבית. שמחתי.. ככה אני אוכל להתחמק די מהר הביתה, בלי
שאף אחד ישים לב...
כל הזמן חשבתי על מחר. רציתי שהזמן יעבור כבר, ושיהיה מחר,
ורועי יהיה פה. כל כך רציתי לראות אותו כבר... התכוונתי ללכת
לישון מוקדם - ככה הזמן יעבור בלי שאני אשים לב, וככה אני גם
אהיה ערנית מחר בבוקר - הרי קבעתי עם רועי שאני אבוא לקחת
אותו, ומי יודע מתי הוא יתקשר... זה יכול  להיות גם ממש
מוקדם.
אחרי חצי שעה בבית של שרון, פרשתי לי הביתה, ותוך רבע שעה כבר
הייתי במיטה, מוכנה לשינה. רק שהשינה הזאת, לא כל כך הסכימה
לבוא... אני חושבת שעברה בערך שעה עד שהצלחתי להירדם. חשבתי על
רועי כל הזמן... וגם כשהצלחתי להירדם (סוף סוף), הוא לא ממש
עזב אותי, והופיע לי בחלום...
הופתעתי  להתעורר בכוחות עצמי, ועוד יותר הופתעתי  כשהסתכלתי
בשעון, וראיתי שהשעה אחד וחצי בצהריים. כנראה שכל ההתרגשות
הזאת עייפה אותי...
התקלחתי, התלבשתי, וחיכיתי לטלפון של רועי. אחרי שעתיים וחצי
מול הטלוויזיה החלטתי שאפשר לצאת, והכי גרוע, רועי יתקשר אלי
לפלאפון, אחרי הכל - בשביל זה יש פלאפונים.
אז יצאתי לסיבוב, בלי לדעת לאן אני הולכת בדיוק. התכנון היה
ללכת, ולהגיע לאנשהו בסופו של דבר. ולאן לא הגעתי? עברתי דרך
הספרייה, הספריית וידאו, המכולת, קניתי משהו קטן לרועי, ואפילו
הספקתי לקנות 2 חולצות חדשות. בקיצור, היה סיבוב מאד מקיף
ויעיל.
כשחזרתי הביתה, השעה היתה כבר שש וחצי. לא הבנתי מה קרה
לרועי... אחרי הכל, היה נדמה לי שהוא הזכיר את המילה "בוקר".
התקשרתי לשדה תעופה ואמרו לי שכל הטיסות מארה"ב כבר נחתו
בבוקר. לא הבנתי למה רועי לא התקשר כשהוא הגיע, אז החלטתי
להתקשר אליו, אבל אף אחד לא ענה כשהתקשרתי לבית שלו, ופלאפון ,
עד כמה שידוע לי  - אין לו.
במקום לשבת בבית ולחשוב למה רועי לא התקשר, ניסיתי למצוא משהו
לעשות. אז סחבתי את מורן איתי לקניון. אחרי שהסתובבנו קצת,
החלטנו שאו שנמצא משהו אחר לעשות, או שנוותר ונחזור הביתה, כי
את הקניון מיצינו מאד מהר. לא רציתי לחזור הביתה, כי בבית
משעמם, ולישון לא יכולתי. בסוף החלטנו שנלך לשרון, ושם כבר
נחליט, כי לשרון תמיד יש רעיונות טובים למקומות שאפשר ללכת
אליהם. בדרך לשרון, התקשרנו אליה (כן...כן... החלטנו לשם שינוי
להיות נחמדות ולהודיע מראש שאנחנו באות), ואמא שלה אמרה שהיא
לא בבית.
"זה פשוט נהיה גרוע יותר מרגע לרגע, הא?" אמרתי למורן, אבל היא
לא הבינה על מה אני מדברת.
"היום הזה..." הסברתי לה, "הוא פשוט נהיה יותר ויותר מעצבן.
קודם כל, הייתי אמורה לקחת את רועי מהשדה תעופה, אבל הוא לא
דיבר איתי. וחוץ מזה, התקשרתי לשדה תעופה והם אמרו שכל הטיסות
נחתו כבר בבוקר. זה אומר שהוא כבר בבית, והוא עדיין לא דיבר
איתי. זה ממש מתחיל להדאיג אותי..."
- "מה את לחוצה? הוא בטח התקשר ולא היית בבית או משהו כזה"
- "כן, חשבתי על זה. אבל בשביל זה" הוצאתי את הפלאפון מהתיק
"יש פלאפונים!!". הסתכלתי על הפלאפון בתקווה שהוא נכבה, וככה
יהיה לי הסבר לזה שרועי לא התקשר, ולהפתעתי ראיתי שהיתה שיחה
שלא נענתה. ואיך לא? היא היתה מרועי... "אני לא מאמינה... רועי
התקשר, ואני לא שמעתי" אמרתי בעצבים למורן. "אבל הוא התקשר
לפני רבע שעה... וזה מהבית שלו... זה מוזר...". כל כך
התעצבנתי... איך אפשר שלא לשמוע שהפלאפון מצלצל? ודווקא כשזה
רועי? בכל אופן, התקשרתי אליו.
- "הלו" הוא ענה.
- "היי!!"
- "שלום גם לך!!"
- "מה קורה? מתי חזרת? למה לא התקשרת שאני אבוא לקחת אותך?"
- "חזרתי בחמש בבוקר, ולא רציתי להעיר אותך כל כך מוקדם, אז אח
שלי כבר החזיר אותי... ומתתי מעייפות כי בקושי ישנתי בטיסה, אז
הלכתי לישון, ורק עכשיו התעוררתי..."
- "יו... אני לא מאמינה שאתה פה... בוא נע... " התחלתי לומר
משהו, אבל הוא קטע לי את קו המחשבה עם החדשות המסעירות שלו...
- "תקשיבי!!! את יודעת שעוד כמה ימים יש לנו שנתיים, נכון?
אז... אל תתכנני כלום, טוב?"
- "מה? כבר מעכשיו הכל מתוכנן?"
- "תשמעי... שנתיים זה הרבה זמן... מה, את לא חושבת שצריך
לעשות משהו מיוחד?" הוא אמר בקול החמוד הזה שלו, כאילו נעלב
כזה...
-  "כן כן ברור... פשוט , מתי בדיוק היה לך זמן לתכנן את
הכל?"
- "היה..."
חייכתי... ניסיתי להגיד למורן בפנטומימה, שרועי הוא פשוט הבן
אדם הכי חמוד שקיים, אבל לא נראה לי שהיא הבינה מה אני רוצה...
(טוב... אז אין לי עתיד בפנטומימה, לא נורא..)
- "אוף... אני לא יכולה איתך כבר..."
שמעתי אתו מצחקק, ואז הוא אמר שהוא חייב להתקשר להורים שלו,
להגיד שהכל בסדר וזה... כי הוא לא דיבר איתם עדיין מאז שהוא
נחת, אז אמרתי לו שאני אבוא אליו יותר מאוחר.
"אמרתי לך..." מורן אמרה. "אמרתי לך שהכל בסדר, אבל את עם
הדאגות שלך..."
- "נו... אז מה עושים עכשיו?" שאלתי.
- "את לא הולכת לרועי?"
- "אמממ... אחר כך... לא עכשיו..."
- "טוב... אם אני לא אתן לך ללכת לרועי עכשיו, את בטח תשנאי
אותי עד סוף ימי. אז בואי... נחזור הביתה..."
- "תשמעי... אם את כל כך רוצה לחזור, מי אני שאני אגיד לך
להישאר פה???"
בקיצור, חזרנו הביתה. הדרך הביתה, היתה מוצפת במחשבות על רועי,
ומה הוא מתכנן לנו לכבוד השנתיים, עד שמורן פתחה בשיחה.
"תגידי... זה אני... או ש... אורן, בן דוד של שרון..." היא לא
הספיקה לסיים את המשפט וכבר ידעתי מה היא רוצה לומר.
- "ממש חמוד" אמרנו ביחד.
- "כן... הוא ממש חמוד..." החיוך שעלה למורן על הפנים, הסגיר
אותה.
- "האם אני רואה פה עתיד לרומן מסעיר?"
- "אמממ... אני  לא כל כך יודעת, אבל... אנחנו קצת יוצאים
מחר..."
- "מה??? אני בשוק!! איזה יופי!!!!"
- "כן, הא? דיברנו אתמול כשהיינו אצל שרון, ואז הוא ביקש את
הטלפון שלי, והוא התקשר היום ושאל אם בא לי לעשות משהו מחר
בערב... ומי אני שאני אגיד לו לא?"
חשבתי שניה, ושאלתי את השאלה המתבקשת "ו... שרון יודעת על
זה?"
- "אמממ... זה עוד משהו שאני לא יודעת בדיוק..."
- "יו... איזה מגניבה!!! אני לא מאמינה שאת יוצאת איתו...
תגידי לי, בן כמה הוא בכלל?"
- "עוד מעט תשע עשרה. יותר נכון, עוד שבועיים..."
- "אני לא יודעת מה איתך, אבל אני רואה פה התפתחויות רציניות
בקרוב..." בדיוק אז, הגענו לתחנה שלי, והייתי חייבת לרדת
מהאוטובוס. "טוב, תשמעי... אני חייבת לרדת, אבל אני דורשת
דיווח מלא מחר כשאת חוזרת... או קיי?"
- "נדבר כבר..." היא אמרה, ולא יכולתי לענות לה כי הייתי חייבת
לרדת כבר.
הלכתי מהר הביתה, לקחתי את מה שקניתי לרועי, ונסעתי אליו.
כשהגעתי, ורועי פתח לי את הדלת, החיוך שהתפשט על הפנים שלי, לא
ירד למשך הרבה זמן... כל הזמן שהוא לא היה פה, נורא התגעגעתי
אליו, ורציתי לראות אותו כבר, ועכשיו, פתאום הוא עמד מול
העיניים שלי - וחיכה שאני אכנס. הוא לא הבין למה אני עומדת
ובוהה בו, ולא נכנסת...
- "אההה... הההללללווו"
- "היי" חייכתי אליו.
- "את רוצה להישאר בחדר מדרגות...?"
- "לא... לא ממש..." נכנסתי, והדבקתי לו נשיקה. "מה קורה?"
- "אני עדיין מפרק את המזוודות... נכון שנורא בא לך לעזור
לי?"
- "אמממ... טוב"
כשנכנסנו לחדר שלו, ראיתי שכל החדר היה מלא בגדים, עד שלא ראו
את הריצפה...
"טוב... יש בגדים נקיים, שאפשר להחזיר לארון?" שאלתי.
- "כן כן... הם שם, על המיטה"
לקחתי אותם, ושמתי בארון. "אני הולכת לשתות שניה... אתה רוצה
משהו?"
- "לא לא... הרגע שתיתי"
הלכתי למטבח, וכשפתחתי את הארון והוצאתי כוס, היא התגלגלה לי
מהיד, נפלה על הריצפה ונשברה. רועי בא בריצה למטבח לראות מה
נשבר.
"אופס" אמרתי... "אל תבוא לפה... אתה בלי נעליים".
הוא הלך לשים נעליים, ולהביא מטאטא, ואני התחלתי לאסוף את
הזכוכיות הגדולות, ונזהרתי שלא להיחתך, אבל כנראה שלא נזהרתי
מספיק... כשרועי חזר עם המטאטא והפח הגדול, וראה שיש לי
זכוכיות ביד, התגובה המיידית שלו הייתה: "תגידי לי, לא לימדו
אותך שזכוכיות לא מרימים בידיים?" שמתי את הזכוכיות שהיו לי
ביד בתוך הפח, ואז רועי שם לב שכל הכף יד שלי מלאה דם...
"כי אפשר להיחתך מזה, את יודעת..." הוא אמר והצביע על היד
שלי.
זה היה קצת מבהיל, כי כשהסתכלתי על היד שלי, ראיתי הרבה
אדום... רק אחרי ששטפתי את היד, התברר שכל כך הרבה דם יצא מחתך
ממש לא רציני.
ניקינו את כל הזכוכיות, והשתדלנו שלא להיכנס למטבח יותר מידי
פעמים, עד שהעוזרת תבוא מחר, ותנקה הכל.
חזרנו לחדר, אני עם היד "הפצועה" שלי, ורועי, עם חיוך ענק על
הפנים, ולא כל כך הבנתי למה הוא כל כך מאושר... הייתי בטוחה
שהוא תכף יגיד איזה משהו, ואז אני אבין את פשר החיוך הזה.
וכמובן, אחרי שתי דקות, הוא התחיל לדבר, רק שזה לא כל כך הסביר
את החיוך שלו...
- "תקשיבי שניה..." התיישבתי על המיטה והסתכלתי עליו בציפייה.
"יש בעיה" הוא המשיך.
- "בעיה?" התחלתי לדאוג...
- "כן... אהה... זה בקשר ל"שנתיים" שלנו..."
הסתכלתי עליו במבט של חוסר מושג מוחלט, בקשר למה שהוא הולך
להגיד... וחיכיתי שהוא ימשיך.
"אני ממש מצטער, אבל כנראה שתהיה קצת בעיה לצאת..."
- "אמממ, טוב... מה אתה עושה מזה כזה עניין, כבר חשבתי שקרה
משהו, יא מפגר... מה אתה מבהיל אותי ככה?" אמרתי, והתחלתי לתת
לו מכות.
- "לא... פשוט אמרתי לך שתכננתי משהו וזה... אז נצטרך לדחות את
זה ליום שישי, טוב?"
- "טוב... אין בעיה. אפשר לדעת למה?"
- "כן, בטח... פשוט אח שלי יהיה פה עם חברה שלו, ואין לי כוח
אליהם. כאילו, לא יודע... אני רוצה שנהיה לבד וזה..."
- "אהה, או קיי" אמרתי וחייכתי לעצמי.
- "והוא אמר שאין להם מקום אחר ללכת אליו, אז אין מה
לעשות..."
- "לא נורא... אז ביום שישי?"
- "כן, ותבואי לפה בערך בעשר, לא... בעצם בתשע, טוב?"
- "כל כך מוקדם? מה אתה מתכנן כבר?"
- "תשמעי..."
פתאום נזכרתי שלא הבאתי לרועי את מה שקניתי לו "אההה, קניתי לך
משהו..." אמרתי, והבאתי לו את השקית. "זה משהו שהבטחתי לך עוד
לפני שנסעת". הוא פתח את העטיפה, ומצא שם סנדל של תינוק. (כן
כן... אם חשבתם שלא קראתם טוב, זה היה סנדל של תינוק). כדי שלא
תחשבו שיש לי בעיות רציניות, ואני סתם מביאה לחבר שלי דברים של
תינוקות, אני אסביר לכם מה המשמעות של זה. אז ככה, לפני כמה
זמן, כשבת דודה שלי הייתה אצלי, וגם רועי היה פה, שמנו לב, שיש
לה מחזיק מפתחות, עם חצי לב על התיק, והיא אמרה שהחצי השני על
התיק של  חבר שלה. אחרי שהיא הלכה, אני ורועי חשבנו, והגענו
למסקנה שחצי לב זה יותר מידי נדוש, ושאנחנו צריכים למצוא משהו
יותר מקורי לשים על התיקים שלנו. חשבנו על זה קצת, ולא מצאנו
משהו שהלהיב את שנינו, אז החלטנו (יותר נכון - אני החלטתי)
לקחת את זה עלי, ואמרתי לרועי, שאני אמצא משהו ואביא לו.
ואז... לפני שרועי נסע, הסתובבתי בקניון, ופתאום, בחנות של
נעליים, היו נעליים של תינוקות, (שזה נעליים כאלה קטנות ונורא
חמודות), ופתאום עלה לי רעיון: סנדל אחד אצלי, סנדל אח אצלו,
וביחד... זוג סנדלים חמוד ומושלם... ותודו שזה מקורי...
לא הייתי בטוחה שהוא יבין על מה מדובר, אבל הוא דווקא הבין...
איך שהוא ראה את הסנדל, חיוך התפשט על פניו (היפות והמושלמות)
"תודה..." הוא אמר, וחייך אלי. "אבל זה קצת קטן עלי..., ויש פה
רק אחד, אם לא שמת לב..." רועי עם הבדיחות שלו...
- "נורא מצחיק..."
- "סתם... סתם..." הוא אמר והתיישב לידי "אני מתאר לעצמי, שגם
לך יש אחד נכון?" הנהנתי  לחיוב. "אני חייב להודות, שאת ממש
מקורית... וש..." הוא חיכה קצת "מגיעה לך מתנה, רק על זה שזכרת
את זה בכלל". הוא קם ופתח את הארון, והוציא משם שקית. "האמת
היא שהייתי מביא לך את זה בכל זאת... זה סתם כמה דברים
מארה"ב".
"קודם כל... אני יודע שאת חולה על מחזיקי מפתחות, אז... עכשיו
יש לך גם אחד מארה"ב..." הוא הוציא מהשקית מחזיק מפתחות, שהיה
כתוב עליו "ניו יורק", וציור כזה של העיר עם כל הבניינים.
- "יו, תודה... זה ממש מיוחד..." הוא באמת היה ממש יפה.
- "וחוץ מזה, הגופייה הזאת היתה ממש חמודה, ולא יכולתי שלא
לקנות לך אותה" הוא הוציא מהשקית והביא לי את הגופייה,
וכשפתחתי אותה (היא היתה מקופלת) ראיתי שמצויירים עליה שני
אנשים כאלה חמודים מחובקים.
- "אוי... זה כזה חמוד..."
- "והדבר האחרון... אני לא יכול להביא לך אותו עכשיו, כי הוא
לא מוכן עדיין, אז אני אביא לך אותו עוד כמה ימים..."
- "טוב... זה בסדר... זה מספיק מתנות גם ככה..."
- "אההה, ושכחתי... יש עוד משהו..."
- "עוד משהו???"
- "כן..." הוא זרק את השקית הצידה, והתיישב מולי "רציתי להגיד
לך... שנורא התגעגעתי אליך" הוא אמר ונישק אותי.
- "גם אני" לא יכולתי שלא לנשק אותו שוב... אחרי כל הזמן הזה,
הייתי צריכה להשלים את החסר איכשהו...
אחרי עשר דקות בערך, ואני לא אפרט מה קרה בהן, למרות שאתם בטח
ממש רוצים... טוב, אני רק יכולה לומר, שהשלמתי עוד קצת
מהחסר... בכל אופן, אחרי העשר דקות האלה החלטנו לסיים לסדר את
המזוודה מהר, ולעשות משהו, כי ממחר כבר נצטרך להתכונן לבגרות
בספרות, ולא יהיה הרבה זמן להיפגש ולצאת.
שנינו השתוקקנו לצאת, אז הסידור הלך ממש מהר, ותוך רבע שעה כבר
היינו בחוץ, מתלבטים לאן ללכת.
- "את רוצה לנסוע לטיילת או משהו? נשב שם באיזה בית קפה..."
-"טיילת? לא... יש שם פול אנשים תמיד... וגם ערסים וזה... לא
רוצה..."
- "מה אכפת לך ערסים? את איתי, לא?"
- "כן, אבל אין לי חשק למלא אנשים עכשיו... עד שחזרת ואתה
פה... אני רוצה ללכת למקום מבודד כזה..."
-"אמממ... מבודד זה טוב..." הוא אמר, וחייך אלי מין חיוך זדוני
שכזה..."יש לך רעיון?"
- " אולי... נלך למקום שישבנו בו אז? המקום הקטן הזה, שהיו שם
רק חמישה שולחנות, וצחקנו שעה כי המלצרית היתה דומה לדנה
אינטרנשיונל"
- "אוי, אוי... אני זוכר. יו, זה היה מזמן... איפה זה היה
בכלל?"
- "נראה לי בהרצליה שם, ליד הקניון, לא?"
- "כן... נדמה לי שכן... טוב, בואי ניסע, והכי גרוע נמצא מקום
אחר, אם לא נמצא את זה"
נסענו ונסענו ו... נסענו עוד קצת, וחיפשנו את המקום בערך חצי
שעה (זה הרבה זמן אם נוסעים באוטו), והחלטנו שכנראה סגרו את
המקום, או שהזיכרון של שנינו לא משהו, אז התיישבנו בבית קפה
אחר. סתם דיברנו, והוא סיפר לי על החתונה, ועל כל מיני מקומות
שהוא היה בהם (כי הוא אף פעם לא היה בארצות הברית עד עכשיו),
וסיפרתי לו שהיה פה די משעמם בלעדיו. אפילו דיברתי איתו על זה
שרבתי עם יובל... לא יכולתי כל כך להגיד לו על מה, כי הוא די
קשור לזה, אבל סיפרתי לו ששוב רבנו. בכל אופן, אין כל כך מה
לספר חוץ מזה שהיה ממש כיף להיות עם רועי אחרי שכל כך התגעגעתי
אליו.
כשקמתי למחרת בבוקר (שתיים בצהריים זה עדיין בוקר בשבילי),
הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ כל רגע. כל כך כאב לי הראש, ולא
הבנתי למה... ושלא תחשבו שלא לקחתי כדורים או משהו, כי לקחתי.
וכדי שתבינו את העוצמה של הכאב ראש הזה, אני רק אגיד שלקחתי
שני אופטלגינים - והם בקושי עשו משהו... רק החלישו את זה קצת.
בכל אופן, לא יכולתי להתכונן לספרות, אז סתם ישבתי מול
הטלוויזיה, אבל לא היה שום דבר מעניין לראות, אז חשבתי, שזה
הזמן לצאת קצת החוצה, לנשום אויר, ואולי זה יעזור לכאב ראש שלי
קצת... מלאת תקווה, שהכאב ראש הזה יעבור כבר, יצאתי לי החוצה,
והתחלתי ללכת ברחוב. כשעברתי ליד הבית של יובל, מאד התלבטתי אם
לצלצל באינטרקום ולהגיד שלום, והחלטתי שאולי בדרך חזרה...
המשכתי ללכת, עד שהגעתי למרכז. מרחוק ראיתי את שרון יושבת לבד
על אחד הספסלים.
- "מה קורה? מה את עושה פה לבד?" שאלתי.
- "אני ואורן נוסעים לקניון, כי הוא רוצה לקנות בגדים... הוא
הלך שניה לקנות משהו לשתות" היא אמרה והצביעה על הקיוסק, ואז
ראיתי את אורן עומד שם בפנים. פתאום נזכרתי שהוא ומורן יוצאים
היום. "בטח להיום בערב..." אמרתי, והתחרטתי בשניה שסיימתי
להגיד את המשפט. כמובן, שרק אחרי שאמרתי אותו, נזכרתי שלא בטוח
ששרון יודעת על זה בכלל...
- "למה? מה יש היום?" שרון שאלה, בחוסר הבנה מוחלט...
- "אההה..." ניסיתי לחשוב מה להגיד "סתם... אתם לא יוצאים או
משהו?" יצאתי מזה דווקא די טוב, לא? זה מה שאני חשבתי לפחות.
עד ששרון התחילה לדבר...
- "לא נראה לי... יש לנו ארוחה משפחתית. אבל אולי אחר כך...
למה? קבעתם משהו?"
ראיתי את אורן מתקרב אלינו... ניסיתי למשוך זמן, עד שהוא יגיע,
ואז, כשהוא הגיע, קיוויתי ששרון תשכח על מה דיברנו.
- "הי, אורן... מה קורה?"
- " הכל טוב... מה איתך?"
- "האמת היא שמתפוצץ לי הראש...אבל לא נורא... אני בתקווה שזה
יעבור מהר"
בניגוד לתקוות שלי, שרון לא שכחה על מה דיברנו, ו...
- "יכול להיות שנצא היום אחרי הארוחה... אתה רוצה לבוא, אורן?"
ראיתי את הפנים של אורן, כשהוא שמע את השאלה, והבנתי שכנראה
היא לא ממש יודעת על התוכניות שלו ושל מורן להיום בערב...
- "אממ... לא יודע... נראה לי שאני קצת עייף... אבל נראה יותר
מאוחר" הוא ניסה להתחמק.
- "טוב... אז נדבר יותר מאוחר, או קיי?" שאלתי.
- "טוב. אני אתקשר אליך אחרי הארוחה, ונראה מה קורה..."
- "ביי" אמרתי, והתרחקתי מהם, בהליכה מהירה. חשבתי לעצמי, שזה
יהיה מאד לא נעים, אם שרון תגלה מה הולך פה, בלי שאף אחד יגיד
לה. כאב הראש לי דווקא נחלש, והחלטתי לחזור הביתה, ולחרוש
לספרות, אבל כמובן, שהתוכניות שלי לא יצאו לפועל. כשהגעתי
הביתה, הי שתי הודעות במזכירה. אחת מאבא, שאמר לי להתקשר אליו
לעבודה, כשאני קמה, והשניה, מאמא, שאמרה משהו כמו "תהיי למטה
בארבע וחצי, נוסעים לרוני וזהבה" (דודים שלי). לא הבנתי, מה
זאת הדחיפות הזאת לנסוע לדודים שלי...?
בקיצור, נשארה לי שעה וחצי  ללמוד לספרות, לתלות כביסה,
להתקלח, לאכול, ולדבר עם אבא בטלפון (שרק זה לוקח חצי שעה
בערך). אז התקשרתי לאבא, והוא הסביר לי שנוסעים לדודים שלי כדי
להיפרד מגלית, בת דודה שלי, כי היא נוסעת מחרתיים להודו, ומי
יודע מתי היא תחזור...?
אחרי שיחה מעמיקה על חיי העמוסים, אבא ניתק, ואני פניתי לכל מה
שהייתי אמורה לעשות (יש רשימה למעלה, אם שכחתם). דבר ראשון,
תליתי כביסה, אחר כך התקלחתי, הכנתי לעצמי פיתה עם חומוס,
וישבתי ללמוד. אם עוד לא ניחשתם, בדיוק אז, הטלפון צלצל,
וכשעניתי, שמעתי את אמא שלי בצד השני: "את לא באה?"
- "כן כן, אני באה. למה?"
- "כי כבר עשרים לחמש... ואת לא למטה..."
- "מה? לא יכול להיות... אני לא מאמינה. טוב טוב, אני יורדת"
לקחתי איתי את הספר והמחברת בספרות, למקרה שיהיה ממש משעמם,
ואני אחליט ללמוד אצל דודים שלי, ועם הפיתה בפה, ירדתי מהר
למטה, כדי... למצוא את מורן בכניסה לבית שלי.
- "מה את עושה פה?" אתם בטח חושבים שהחיים שלי מלאי הפתעות, אז
זהו... שלא ממש. זה רק בשבוע האחרון ככה.
- "האמת היא, שעברתי פה בדרך הביתה, ורציתי לשאול אותך אם יש
לך כוח לשבת איתי למטה, כי אני צריכה לדבר איתך"
- "תשמעי... למרות שאני ממש רוצה  לדבר איתך, אני נוסעת לדודים
שלי עכשיו, אבל אני אדבר איתך כשאני אחזור... אני חייבת ללכת,
אמא שלי מחכה באוטו" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון האוטו.
- "טוב, אבל זה ממש חשוב, אז אל תשכחי..."
נכנסתי למכונית, ונסענו לדודים שלי. ברור לכם שלא למדתי שניה
אחת לספרות... מה? משפחה זה חשוב... סתם דיברנו וזה... אחרי
שלא נפגשנו הרבה זמן. יצאנו משם בערך בשבע, בדרך התקשרתי
למורן, וההורים שלי הורידו אותי בבית שלה, והמשיכו הביתה.
כשנכנסתי לחדר של מורן, היא דיברה בטלפון, וכשהיא ראתה
שנכנסתי, שמעתי אותה אומרת "טוב, אז נדבר...פשוט מיכל הגיעה".
ואז היא ניתקה. שאלתי אותה מי זה היה והיא אמרה שזה היה טל,
ושהוא ממש לא ברור, והיא לא מבינה מה עובר עליו. אמרתי לה שאני
ממש רוצה לדבר איתו, כי הוא היה מוזר שלשום, כששאלתי אותו למה
הוא לא בא איתנו, אז... כשיצאנו עם אורן. "ואם כבר מדברים על
אורן... את יודעת שפגשתי אותו ואת שרון היום במרכז, והוא הלך
לקנות בגדים...?"
- "כן, הוא דיבר איתי... הוא התקשר כדי לקבוע איתי להיום בערב,
והוא סיפר לי ששרון הציעה לו לצאת עם כולם היום, והוא לא כל כך
ידע מה להגיד לה, אז אמרתי לו, שאם הוא לא יספר לה שאנחנו
יוצאים, והיא תגלה את זה, אני לא כל כך יודעת מה היא תגיד, אז
עדיף שהוא יספר לה..."
- "כן, גם לפי דעתי עדיף שהוא יספר לה. אני לא מבינה למה הוא
לא סיפר לה על ההתחלה... כאילו, מה זה משנה?"
- "לא יודעת... אולי הוא חשב שהיא לא תסכים לתת לו את הטלפון
שלי או משהו..."
- "נו, אז לאן אתם יוצאים בסוף?"
- "לא יודעת, הוא אמר שהוא יבוא לפה, ואז נראה"
- "סבבה.." רק אז נזכרתי שבאתי לשם, כי מורן אמרה שהיא צריכה
לדבר איתי "נו, אז על מה רצית לדבר איתי?"
- "תקשיבי שניה, אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לטל, לדבר איתו
או משהו, שיסביר לנו מה עובר עליו."
- "נראה לי שאני אתקשר אליו עכשיו, לשאול אותו אם הוא רוצה
לשבת איפשהו לדבר"
- "הוא ממש מדאיג אותי... הוא בקושי דיבר עם מישהו מאיתנו
בשבוע האחרון"
- "כן, אני יודעת... אני אדבר איתו. אני ממש מקווה שהכל בסדר,
כי הוא אף פעם לא היה ככה"
- "בקיצור, רציתי להגיד לך, שכדאי שנעשה משהו, לפני שיהיה
מאוחר מידי, והוא כבר לגמרי יתנתק מאיתנו. וחשבתי שנספיק אולי
לדבר איתו ביחד עכשיו" היא הסתכלה על השעון "אבל אני חייבת
להיכנס למקלחת, כי אני אמורה להיות מוכנה עוד שעה, ואין לי
מושג מה ללבוש בכלל"
עזרתי לה לבחור בגדים, והלכתי הביתה. כשהתקשרתי לטל, אף אחד לא
היה בבית... ושמחתי שסוף סוף יש לי זמן ללמוד, אז זה מה
שעשיתי. ישבתי כל הערב ולמדתי לספרות, עד שנרדמתי. וכשקמתי
למחרת בבוקר, היה כבר יום שישי, ואם אתם זוכרים או לא, אני
ורועי יוצאים היום...
בכל אופן, קמתי בבוקר, ונסעתי לתל אביב, לקנות לרועי מתנה,
לכבוד השנתיים שלנו. חזרתי בערך בשתיים בצהריים, אכלתי, למדתי
קצת לספרות, והלכתי לישון. תכננתי להתעורר בסביבות שבע - שבע
וחצי, כדי שיהיה לי זמן להתארגן, ושאני לא אהיה בלחץ.
התעוררתי בדיוק בזמן. לקחו לי בערך עשרים דקות להחליט מה
ללבוש, ואז נכנסתי למקלחת. כשיצאתי מהמקלחת, ראיתי שהשעה שמונה
בערב. זאת אומרת שיש לי עוד שעה עד שאני צריכה להיות בבית של
רועי. בהתחשב בזמן של ההליכה לשם, נשארו לי ארבעים וחמש דקות
להתכונן, וזה לא נראה כמו הרבה זמן באותו רגע. התלבשתי,
הסתרקתי, שמתי את המתנה של רועי ליד המפתחות, כדי שאני לא אשכח
אותה, ואז הסתכלתי שוב בשעון, והשעה היתה שמונה, וארבעים
ושמונה דקות. ואם לא שמתם לב, אני לא עומדת בזמן... ממש לא
רציתי לאחר, אז לקחתי את התיק שלי ואת המתנה, וישר יצאתי
מהבית, תוך כדי מבט חטוף במראה שבמסדרון. (וגם במראה של
המעלית, כמובן...)
יכולתי לקחת את האוטו, אבל זה היה סתם טרטור למצוא חניה ליד
הבית של רועי, וגם ככה אם ניסע לאנשהו, בטח ניסע באוטו של
רועי, כי אני לא אוהבת לנהוג כשאני עם עקבים וחצאית ובכלל,
כשאני ... עוד שניה מתה מהתרגשות.
בכל אופן, הלכתי די מהר לכיוון הבית של רועי, כשבדרך הפלאפון
צלצל. כשראיתי על הצג של הפלאפון שזאת מורן שמתקשרת, ממש
שמחתי. רציתי לשמוע איך היה עם אורן, ואם יש חדשות שאני צריכה
לדעת. עניתי בהתלהבות, והופתעתי לשמוע את קולו של יובל.
- "הי"
- "הי. מה קורה? מה אתה עושה אצל מורן?"
- "תקשיבי שניה, מיכל. איפה את?"
- "בדרך לרועי. למה?"
- "אההה... אני פה, ושרון צריכה לבוא עוד מעט. סתם רציתי לדעת
אם בא לך לעשות משהו. תשאלי את רועי  אם הוא גם רוצה?"
- "האמת היא, שאנחנו די יוצאים היום לבד, כי היה לנו אתמול
שנתיים וזה..."
- "אהה, או קיי, אז לא משנה... תהני, בכל אופן"
- "תודה. אני אדבר איתך מחר"
- "טוב, אין בעיה"
- "מורן שם?
- "כן, שניה" הוא הביא את הטלפון למורן.
- "הי, מיכל. מה קורה?"
- "בסדר, אני בדרך לרועי..."
- "כן, אני יודעת... נו, לאן אתם יוצאים?"
- "לא יודעת. הוא אמר שאני אבוא אליו, ושהוא מתכנן משהו"
- "הופה... מתכנן משהו... האם אני רואה לילה סוער ופרוע?"
- "ברור" צחקתי. "סתם, לא... הוא בטח תכנן איזה משהו קטן, ואחר
כך נצא"
- "סבבה. טוב, אז נדבר מחר, או קי? אני פשוט מייבשת פה את
יובל..."
- "טוב"
- "תהני"
- "תודה. אוי, חכי שניה. איך היה עם אורן?"
- "היה סבבה, אבל לא יודעת... זה מתוסבך"
- "מה מתוסבך? שום מתוסבך... אני לא מבינה..."
- "טוב, זה לא לעכשיו... אני אסביר לך מחר, כשנדבר"
- "טוב, אבל את לא מתחמקת מזה... מחר!!"
- "טוב..."
- "ביי"
- "ביי"
אחרי חמש דקות בערך, הגעתי לבית של רועי. כשעמדתי מול הדלת של
הבית שלו, אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל היתה לי הרגשה
מוזרה כזאת. מצד אחד, הייתי בלחץ. זאת אומרת, הרגשתי כאילו אני
בדייט או משהו, ואני צריכה להיות במיטבי ולא לעשות לעצמי
פדיחות. זה היה מוזר, כי אחרי שנתיים, מי חשב שאני עדיין אתרגש
מפגישה עם רועי? כנראה שזו היתה סתם התרגשות לכבוד האירוע,
ויכול להיות שהלב שלי חזה את העתיד, וידע שהערב הזה הולך להיות
לא סתם יציאה רגילה עם רועי. מצד שני, הרגשתי כאילו אני עוד
שניה מתפוצצת מאושר על זה שאני ורועי כל כך הרבה זמן ביחד,
ואנחנו עדיין כל כך...יחד.
צלצלתי באינטרקום, והדלת נפתחה. עליתי במדרגות, והרגשתי שאחרי
כל מדרגה, אני נהיית יותר ויותר בלחץ. כשהגעתי לדירה של רועי,
הדלת היתה פתוחה וכשהתקרבתי, ראיתי שהיה חושך בבית, ושמעתי את
רועי אומר לי להיכנס. כשנכנסתי, רועי יצא מהמסדרון.
"היי" הוא התלבש כל כך יפה, שהייתי בטוחה, שאנחנו עוד שנייה
יוצאים. אחר כך, הסתבר לי שטעיתי.
- "מה זה החושך הזה, תגיד לי?"
- "קודם כל..." הוא נתן לי נשיקה "שלום".
- "שלום" חייכתי.
- "זה בשבילך" הוא אמר והביא לי ורד אדום.
- "תודה" החיוך ממקודם, עוד לא חשב אפילו על לרדת מהפנים שלי.
הוא רק התרחב מרגע לרגע... "אז, לאן יוצאים?"
- "קודם כל" פה נכנסה עוד נשיקה "חכי פה שניה... אני הולך
להביא משהו"
- "טוב" התיישבתי על הספה בסלון. התחלתי לחשוב על כמה שאני
מתרגשת, ורועי כבר הספיק לחזור, עם משהו מאחורי הגב. הוא
התיישב לידי על הספה, והסתובבתי אליו, ככה שישבנו אחד מול
השני.
- " זה..." הוא אמר, והביא לי את המתנה "בשבילך". התחלתי לפתוח
את העטיפה "אני מקווה שתאהבי את זה" הוא אמר, והסתכל עלי במבט
של ציפייה, לראות איך אני אגיב.
כשפתחתי את הקופסא ראיתי צמיד מזהב, ובאמצע שלו היתה צורה של
כדור הארץ. "יו..." זה היה כל כך יפה וכל כך מיוחד. "תודה"
אמרתי, תוך כדי ניסיון למצוא מילים. "זה ממש ממש יפה". אחרי
ששמתי את זה על היד, רועי התקרב אלי וביקש ממני להביא את היד
שלי שניה, ואז הוא הוריד לי את הצמיד, ולא הבנתי מה הוא עושה.
"עוד לא ראית את החלק הכי יפה" הוא אמר. "תקראי את ההקדשה
מאחורה" כשהפכתי את הצמיד, הבחנתי באותיות הקטנות שהיו חרוטות
עליו, ויצרו את המילים "אוהב אותך     רועי"
"I love u too" אמרתי, והנשיקה שבאה אחר כך, היתה מלאה ברוק.
לא, סתם.. התכוונתי לומר, שהיא היתה מלאה באהבה. באמת...
הרגשתי כל כך טוב באותו רגע.
אחר כך הבאתי לו את המתנה שלי, שלפי דעתי, לא השתוותה בכלל
לצמיד שהוא הביא לי, אבל רועי התלהב ממנה, וזה מה שחשוב, לא?
רק כדי שלא תמותו מסקרנות, אני אגיד לכם שמה שאני הבאתי לרועי,
היה דיסק של הלהקה שהוא הכי אוהב בעולם, שהוא חיפש אותו בכל
החנויות כבר מלא זמן ולא מצא - אז אני כן מצאתי!!!, וחוץ מזה,
גם דיסק עם השיר שלנו... ועוד כמה שירים כאלה נורא יפים,
שמזכירים לנו כל מיני דברים מצחיקים או סתם רומנטיים, שקרו
לנו
-  "עכשיו... חכי שניה" הוא אמר, ונעלם לתוך הפרוזדור. ישבתי
שם על הספה, מוקסמת, עד שרועי חזר, אחרי שתי דקות בערך, ואמר
לי "אני צריך לשים לך את זה על העיניים, כי יש לי הפתעה
בשבילך". הוא קשר לי את העיניים עם פיסת בד, והתחיל להוליך
אותי בבית שלו. תיארתי לעצמי שזה לכיוון החדר שלו, ולא הבנתי
מה הוא כבר מסתיר שם.
כשרועי עצר אותי, והוריד לי את הכיסוי מהעיניים, נדהמתי (שוב)
מכמה שהבן אדם הזה משקיע בי. הייתי פשוט המומה. היינו בכניסה
לחדר שלו, וכל החדר היה מלא נרות... שמעתי את הקול של רועי
מאחורי "אני לא יודע, אם הבנת או לא. בכל אופן, הרעיון  של
הצמיד היה, שלא משנה איפה אני, אני כל הזמן חושב עליך" לא
הספקתי להגיב, והוא המשיך "אני לא מאמין, שכבר עברו שנתיים" כל
כך רציתי להסכים איתו, אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה, ולא
רציתי להפריע לו באמצע הדברים "אני כל כך אוהב אותך, את יודעת?
כמעט השתגעתי בארה"ב כשלא היית שם איתי - תשאלי את ההורים לי
אפילו". "זה בסדר, אני מאמינה לך" צחקתי. "אתה מדהים אותי, אתה
יודע" זה הדבר הכי קרוב למה שהרגשתי, למרות ששום דבר לא יכול
להגדיר את זה בדיוק. הוא נישק אותי שוב, ואחר כך ירד לצוואר,
ולא לקח הרבה זמן, עד שהחולצה שלי כבר היתה על הריצפה  (וגם
שלו), ואחרי החולצה ירדו עוד כמה דברים... והוא כל הזמן אמר לי
שהוא אוהב אותי, וגם אני אמרתי לו שאני אוהבת אותו, והכל היה
כל כך רומנטי עם כל הנרות... ואמרתי לעצמי שזה הזמן הכי נכון
שיכול להיות, ושזה טוב ונכון ומושלם ורומנטי, ושאני כל כך
אוהבת את הבן אדם הזה, שעמד להיות "הראשון שלי", עד שפתאום
קפאתי. היינו ממש קרובים להגיע עד הסוף, עד שפתאום קפאתי.
פתאום הרגשתי שאני חייבת לעצור את זה. "מה קרה?" הוא לא
הבין... האמת היא, שגם אני לא כל כך ידעתי. "אני..." לא ידעתי
מה לומר לו.
לא הפסקתי לאהוב אותו לשניה, ולא היו לי שום ספקות בנושא. פשוט
לא יכולתי להמשיך... "מה?" הוא שאל, במבט של חוסר הבנה. "אני
לא יודעת" אמרתי. "אני לא יכולה" התחלתי לאסוף את הבגדים שלי
מהריצפה בשיא המהירות ולהתלבש, והדמעות התחילו להצטבר לי
בעיניים. "אני פשוט..." ניסיתי לבלוע את הדמעות, ולמנוע מהבכי
לצאת החוצה "לא יכולה".
"טוב, בסדר מיכל... אנחנו לא חייבים... את יודעת" הוא התקרב
אלי, וחיבק אותי בדיוק כשהתחלתי ללבוש את החולצה. לא הצלחתי
להחזיק את הבכי בפנים, והוא התפרץ החוצה, בדיוק כשהתחלתי לדבר.
"אני אוהבת אותך, אבל אנחנו חייבים להפסיק פה", בשלב הזה,
הדמעות כבר ירדו בטבעיות מוחלטת והלחיים שלי היו רטובות "כי
אני מרגישה שמשהו פה לא בסדר". ידעתי שהוא לא יבין, ושהוא ישאל
שאלות עכשיו. לא כעסתי עליו, ידעתי שהוא פשוט רוצה לדעת מה
קרה. "תקשיבי שניה, את יודעת שזאת בחירה שלך, ושאני לא מכריח
אותך לעשות כלום, נכון?  אני גם לא כועס או משהו, מיכל. ממש
לא. אני רק רוצה לדעת מה קרה... מה לא בסדר...?"
הוא היה כל כך חמוד, וכל כך רציתי להסביר לו מה קרה, רק שלא
ידעתי בעצמי...
"לא קרה כלום... באמת שלא..." עצרתי לחשוב מה אני הולכת להגיד
לו, ואיך אני הולכת להסביר לו איך הגענו ממה שקרה פה לפני חמש
דקות, למה שקורה פה עכשיו - שנינו יושבים על המיטה, אני בוכה,
והוא לא מבין מה קורה פה בכלל. "אני ממש מצטערת אם הרסתי לך את
התוכניות להערב" היו לי רגשי אשמה על זה שבמקום לשמוח, אני
בוכה ובמקום לצאת ולהנות, שנינו יושבים פה ולא יודעים מה לעשות
עם עצמנו. זה לא היה על זה שלא שכבנו, או שאכזבתי אותו או משהו
כזה... טוב, בעצם אולי גם קצת על זה...
ישבתי שם, כל כך קרובה אליו , אבל הרגשתי כל כך רחוקה ממנו.
וזה לא שלא רציתי להתקרב... פתאום כל מה שרציתי היה לחזור למה
שהיה בדיוק באותו חדר, בדיוק על אותה מיטה לפני חמש דקות, לפני
שעצרתי את הכל, אבל ידעתי שמשהו יעצור אותי גם אם ננסה להתחיל
הכל מחדש. הדבר היחיד שלא הצלחתי להבין, זה מה בדיוק היה המשהו
הזה...
הוא דיבר אלי, ולא הצלחתי להקשיב לו, כל מה ששמעתי, היו
המחשבות שלי, והם היו ממש חזקות, כאילו מישהו ממש מדבר אלי.
היו כמה מילים שהצלחתי לשמוע מהדברים שלו. שמעתי משהו על זה
שלא הרסתי שום דבר, ושהוא לא מבין, ומה קרה, והוא שאל אם אני
רוצה ללכת הביתה. לא ידעתי כבר מה אני רוצה. פחדתי להתקרב אליו
שוב... פחדתי ששוב יקרה אותו הדבר... אבל החלטתי לנסות בכל
זאת. אחרי הכל, זאת הפעם הראשונה שלי, אז די הגיוני שאני אפחד,
לא? אז הסתובבתי אליו, ונתתי לו נשיקה. הורדתי את החולצה,
שהיתה חצי עלי וחצי לא, וניסיתי להמשיך מאיפה שהפסקנו, אבל
שוב, משהו עצר בעדי. רק שהפעם, זה היה רועי.
"אי אפשר פשוט להמשיך ככה... אני רוצה לדעת מה קרה קודם, מיכל?
את לא צריכה להמשיך עם זה אם את לא רוצה"
"אבל אני רוצה" אמרתי. "מיכל, אם את עושה את זה בשבילי, אז
תפסיקי. זה לא יכול להיות שהכל הסתדר פתאום... אני לא מבין מה
קרה?"
כעסתי עליו באותו רגע. חשבתי לעצמי, למה הוא לא יכול פשוט
להמשיך וזהו? למה הוא חייב להבין כל דבר? למה הוא לא יכול
להיות כמו כל בן אחר בעולם הזה, שאם תהיה לו אפשרות לשכב עם
מישהי, הוא יעשה את זה, בלי לשאול שאלות? רק אחר כך הבנתי,
שמזל שיש לי חבר שהוא לא כמו כל שאר הבנים, כי אם הוא היה
ממשיך, יכול להיות שדברים היו מתפתחים בצורה מאד שונה... בכל
אופן, נחזור לאיפה שהייתי. שנינו על המיטה, אני בלי חולצה,
וחבר שלי לא מתקרב אלי, עד שאני לא אסביר לו מה קרה. "אני לא
יודעת, רועי... אבל מה זה משנה... זה עבר..." ידעתי שהוא לא
יקבל את זה כמו שזה, ושלא יקרה עכשיו כלום עד שאני לא אסביר לו
מה עובר עלי. "כנראה שאני מפחדת... אתה יודע שעוד לא עשיתי את
זה אף פעם..." חיכיתי לשמוע מה הוא יגיד. "אני יודע... גם אני
לא בשיא הרוגע עכשיו, את יודעת... זה לא שאני יותר מנוסה ממך,
אבל לא נראה לי שזה מה שעצר אותך..." האמת היא, שהוא צדק. ברור
שפחדתי... יותר נכון, מתתי מפחד, אבל זה לא מה שעצר אותי. פשוט
הרגשתי כל כך בלחץ, ולא יכול להיות שאני אהיה עד כדי כך
לחוצה... זה כאילו אומר, שאנחנו לא אמורים לעשות את זה.
"תקשיבי לי רגע, את לא צריכה לפחד לדבר איתי עכשיו. את לא
חושבת שאני צריך לדעת מה עובר עליך? במיוחד אם זה קשור
אלי..."הוא חשב שניה, ואז המשיך "ואני לא אומר, שאת חייבת
להגיד לי, אבל שתדעי, שאם את מפחדת, אז את לא היחידה פה, ואם
את לא מרגישה בטוחה איתי, אז אנחנו ממש ממש לא צריכים לעשות את
זה עכשיו. ואין לי בעיה לחכות, אני ממש לא רוצה להלחיץ אותך.
אני פשוט חשבתי ש...". הוא לא המשיך את המשפט. היתה שתיקה, אבל
לאט לאט, ההתרגשות התפוגגה לה באוויר, ונשארנו רק שנינו שם,
כמו תמיד, יכולים לדבר על הכל. הרגשות והמחשבות שלי נהיו
ברורות יותר, והתחלתי לדבר. "אני פשוט..." לא מצאתי את המילים
להסביר "נראה לי שאנחנו..." הפסקתי שוב. פשוט לא הצלחתי לומר
את זה. "אנחנו מה?" הוא שאל. "אם אנחנו עושים את זה עכשיו, זה
כאילו שעברנו את השלב האחרון..." נשמתי עמוק. "כאילו... זה ממש
חשוב לי לדעת שאני לא סתם עושה את זה עם חבר שלי, שאחרי חודש
ישכח ממני פתאום." לפני שהוא יספיק לשאול שאלות, המשכתי "וזה
לא שאני חושבת שאנחנו ניפרד עוד חודש... מה פתאום... אני
פשוט..." לקחתי אויר, ואמרתי את מה שכל כך פחדתי להגיד "צריכה
לדעת שאנחנו רק אחד עם השני, ושלא תבוא אלי עוד כמה זמן, ותגיד
לי שמצאת איזו מישהי, ושזה לא מסתדר יותר, הקטע הזה של שנינו".
הוא התחיל להגיד משהו, אבל עצרתי אותו באמצע "ואל תגיד לי שזה
לא יכול לקרות, כי הכל יכול לקרות".
- "מיכל, אני לא יודע אם ספרת או לא, אבל אני אמרתי לך איזה
מליון פעם שאני אוהב אותך, ואת יודעת שאני לא סתם אומר דברים
בלי להתכוון אליהם. ואם לא הבנת עד עכשיו, זה שאני אוהב אותך,
זה אומר שאני לא הולך עם בנות אחרות. אני לא יכול להבטיח לך
שאנחנו נשאר ביחד לעד, ונתחתן ויהיו לנו ילדים, אבל מה זה
משנה? אני חושב שעכשיו המצב ממש טוב, ואני לא רואה שום סיבה
שהוא ישתנה. ו... אם טוב לי איתך עכשיו, למה שאני בכלל אשים לב
לבנות אחרות?"
- "לא יודעת..."
- "אני יודע שיש לזה הרבה משמעות בעיניך, ואת יודעת שגם בעיני,
ואת יודעת ששום דבר לא יקרה אם את לא רוצה שהוא יקרה. אז אל
תעזי לשניה אחת לחשוב שאת מאכזבת אותי או משהו כזה. אני לא
יכול להגיד לך שאני לא רוצה, כי אני כן... אבל אני לא רוצה שזה
יקרה רק בגללי, ושאת רק תתחרטי על זה אחר כך"
הוא המשיך לדבר גם אחר כך, ולכל משפט שלו היתה כל כך הרבה
משמעות. הרגשתי שאם אני לא אלך משם ומהר, דברים יכולים לקרות,
ואני באמת אתחרט עליהם.
- "אני חושבת שלא כדאי שאני אחליט על זה עכשיו... זה סתם לא
יהיה אמיתי, כי אני צריכה קצת זמן לחשוב על זה לבד"
- "בכל אופן, כשאת חושבת על זה, תחשבי על עצמך ולא עלי, כי אני
לא רוצה שתחליטי משהו רק בגללי"
- "אני... ממש מצטערת... אבל כדאי שאני אלך..."
נפרדנו בצורה מוזרה. אף אחד לא ידע מה לומר. בסוף זה הסתכם
ב"ביי" מהיר, בלי להתקרב אפילו אחד לשני, שלא נדבר על נשיקת
פרידה.
כשיצאתי מהבית של רועי, השעה היתה עשר וחצי. כמה דברים יכולים
לקרות בשעה וחצי, הא? נכנסתי הביתה, והלכתי ישירות לחדר, בלי
לראות אם מישהו נמצא בבית בכלל. סגרתי את הדלת של החדר שלי,
והתיישבתי על המיטה. נורא רציתי להתקשר לרועי, ולהגיד לו שאני
אוהבת אותו, אבל במקום זה, פשוט בכיתי. ישבתי בחדר שלי, בהיתי
בקיר, ובכיתי... כל כך הרבה דברים עברו לי בראש, וכבר לא ידעתי
מה לעשות עם עצמי. אחרי חצי שעה של בכי בלי הפסקה, נגמר לי כבר
הכוח לבכות, והחלטתי שכדאי שאני אלך לישון, לפני שאני אתמוטט
לגמרי. פתחתי את הדלת, הסתובבתי בבית - וראיתי שאף אחד לא שם,
אז פשוט נכנסתי למיטה, מתחת לשמיכה, עצמתי את העיניים, ו... לא
הצלחתי להירדם.
כל מה שרץ לי בראש, היתה התמונה של רועי, יושב שם, נבוך, לא
מבין מה קרה, ולמה חברה שלו לא רוצה לשכב איתו, גם אחרי שאנחנו
ביחד כבר שנתיים. ואל תחשבו שרועי הוא בן אדם מגעיל, שמצפה
ממני לשכב איתו סתם ככה, ואם זה לא קורה, הוא לא מבין למה.
אנחנו כבר דיברנו על זה מספיק פעמים. בהתחלה שנינו הסכמנו
שצריך לחכות, ושאנחנו לא רוצים שזה יהיה סתם, ואז עבר זמן...
ועוד קצת זמן, ובפעם האחרונה שדיברנו - אמרנו, שאנחנו ממש
קרובים ללהיות מוכנים. יותר נכון, אני אמרתי שאני מוכנה, ורועי
אמר שהוא צריך עוד קצת זמן... אבל הוא חושב שזה יקרב ממש
בקרוב. כנראה שהזמן שעבר מאז השיחה הזו, הספיק לו, והוא חשב
שהלילה יהיה ה- לילה.
בפעם האחרונה שהסתכלתי בשעון, לפני שנרדמתי, ראיתי שהשעה כבר
חצות וחצי. או שהמוח שלי ריחם עלי, והחליט שהגיע הזמן להפסיק
לחשוב ולתת לי לישון קצת, או שהוא פשוט התעייף מלהריץ את אותה
תמונה כל הזמן. בכל אופן, נרדמתי...
כשקמתי למחקת בבוקר, התעוררתי לשלושה ימים של בידוד מוחלט. לא
דיברתי עם אף אחד בטלפון, וכל מה שעשיתי, היה לנסות להבין את
עצמי, ולהחליט מה אני רוצה. חוץ מזה שבאמצע שם היתה בגרות
בספרות, שאגב, הלכה לי ממש גרוע, כי בקושי למדתי, לא ממש עשיתי
משהו, חוץ מלשבת על המיטה ו... זהו. למזלי, ביום של הבגרות, לא
יצא לי לראות את רועי בבית ספר, כי אין לי מושג מה הייתי עושה
אם הייתי רואה אותו שם. וזה לא שאף אחד לא התקשר אלי, כי שרון
התקשרה לשאול איך היה עם רועי, ולאן יצאנו, וגם מורן התקשרה,
ואפילו טל התקשר, אבל לא רציתי לספר לאף אחד מהם את מה שקרה...
לא יודעת למה, אבל לא רציתי לדבר עם אף אחד, חוץ מיובל. אז
אחרי שלושה ימים של התבודדות, התקשרתי אליו, כדי לבדוק אם הוא
בבית, ואז קפצתי אליו לביקור, בלי הזמנה.
- "הי. זאת אני... אפשר לעלות?" שאלתי, כשהוא ענה לאינטרקום.
- "כן, בטח..." הוא אמר במין שמחה כזאת.
אחרי שכל כך הרבה חשבתי על רועי, בשלושה ימים האחרונים, הבנתי,
שאולי רועי כבר לא יהיה שם עוד כמה זמן, ואז אני פשוט אשאר
לבד, בלי חברים שלי, ואני לא אבין למה.
נכנסתי לבית של יובל, במחשבה שאני לא יוצאת משם, עד שאנחנו לא
פותרים את הויכוח בינינו אחת ולתמיד, ושלא תחשבו שלא אמרתי לו
את זה.
- "תקשיב שניה, אני באתי לפה, כי נמאס לי כבר לריב איתך כל
הזמן, ואני ממש לא רוצה שזה ימשיך ככה. אז אנחנו חייבים לדבר,
ולפתור את זה כבר. ואני לא הולכת מפה עד שהכל בסדר בינינו, ועד
שאנחנו בטוחים שזה לא יקרה עוד פעם".
הוא חייך אלי... הנחתי, שהוא שמח לשמוע אותי אומרת את זה לשם
שינוי, כי עד עכשיו, ברוב הפעמים, הוא זה שבא לדבר איתי, על זה
שדברים לא בסדר, ושנמאס לו כבר.
כנראה שהוא שמח לגלות שאכפת לי, גם אם לא כל כך הראתי את זה עד
עכשיו. התחלנו לדבר, וכמובן שחלק מהדברים חזרו על עצמם... יובל
לא הבין אותי, אני לא הבנתי את עצמי, ולא ידעתי איך לעזאזל אני
אמורה לחלק את הזמן שלי בין רועי לכל השאר, בלי לפגוע באף אחד,
והכי חשוב, לצאת מרוצה מכל הסידור הזה. אחרי כמה זמן, אף אחד
כבר לא סינן את המחשבות שלו לפני שהוא אמר אותם. פשוט אמרנו את
כל מה שחשבנו. אני לא יכולה לומר שהכל היה טוב ויפה... נאמרו
גם כמה דברים קשים, ולא נחמדים כל כך, אבל זה היה כל העניין של
השיחה הזאת, להוציא הכל החוצה, ואולי זה יגרום לנו להפסיק לריב
כל הזמן. דיברנו ודיברנו ודיברנו, והגענו למסקנה, שאם אנחנו
רוצים לשמור על קשר טוב, אנחנו חייבים להתחיל לדבר אחד עם השני
על מה שבאמת קורה לנו בחיים, ורק ככה נוכל להיות שם אחד בשביל
השני. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, פשוט עכשיו, כשדיברנו שמתי
את עצמי במקומו, והבנתי שלהיות ידידה של מישהו, זה אומר קצת
יותר מלדבר איתו פה ושם על מה נשמע ואיך החיים. אני ממש לא
חושבת שמעכשיו אני אהיה שם בשביל חברים שלי בכל פעם שהם יצטרכו
אותי , כי אחרי הכל, זה כן החיים שלי, ואני כן אמורה לעשות גם
דברים בשביל עצמי ולא רק בשביל אחרים, ואני לא יכולה להיות
זמינה לכל אחד שצריך אותי, מתי שהוא רוצה. אבל אני הרבה יותר
מעריכה אותם, כי הם היו איתי בכל כך הרבה דברים שקרו לי בחיים,
ועזרו לי בכל כך הרבה מקרים.
זה לא שהגענו להחלטות חדשות, או דברים שאנחנו צריכים לעשות ואז
הל יהיה בסדר. פשוט צריך יותר לדבר, זה הכל...
"נו, אז איך היה עם רועי? לאן יצאתם בסוף?" יובל שאל, אחרי
שתיקה קצרה.
עד שכבר הספקתי עוד איכשהו לשכוח ממנו לחמש דקות, הוא היה חייב
לשאול. "אם אתה כבר שואל... לא יצאנו בסוף. סתם נשארנו בבית".
- "אה... סבבה" הוא לא הבין, עד כמה מתוסבך היה המשפט הזה, ואת
כל מה שעמד מאחוריו.
רציתי להסביר לו, לדבר איתו. לספר לו על מה שקרה, ועל זה שאין
לי מושג מה לעשות עכשיו, אבל לא יכולתי. לא יודעת למה. הרגשתי
שאני לא יכולה לדבר איתו על זה, ושאם כבר אני אדבר עם מישהו,
זאת חייבת להיות בת. שתדעו, שבדרך כלל ממש לא אכפת לי אם אני
מדברת עם חברה שלי או ידיד שלי או רועי, כי בעקרון, מה זה
משנה? כולם בני אדם, ויש להם דעות שונות, גם אם הם בנים, וגם
אם הן בנות. אבל הפעם לא יכולתי... כשגיליתי שהשעה כבר ארבע,
אמרתי ליובל, שאני חייבת ללכת, ויצאתי מהבית שלו, עם תחושה די
טובה, שהיחסים בינינו עוד יחזרו למה שהם היו.
התקשרתי לשרון מהדרך, ושאלתי אותה אם אפשר לבוא אליה, כי אני
ממש חייבת לספר לה מה עבר עלי ביום שישי בערב. היא אמרה שאני
אבוא, והרגשתי שהיא חושבת שזה משהו טוב.
- "נו, נו... אז איך היה?" היא שאלה, בשניה שנכנסתי לבית שלה.
- "היה... לא יודעת..."
- "מה לא יודעת? מה עשיתם בסוף?"
- "תקשיבי שניה, יש לי שאלה"
- "נו?"
- "מה היית אומרת, אם...   אם הייתי אומרת לך ש...שכבתי עם
רועי?"
- "מה???? אני לא מאמינה!!!! אני בשוק!!!" היא צעקה בשיא
ההתלהבות "את רצינית? כי אם את סתם עובדת עלי, את חוטפת
מכות!!!"
- "קודם תעני, ואז אני אגיד לך"
- "מה הייתי אומרת?? הייתי שואלת אותך איך היה!!!"
- "חחח... וחוץ מזה? את... לא חושבת שאני... שרמוטה או משהו,
נכון?"
- "מה? למה שרמוטה? אתם שנתיים ביחד? מה את רוצה? לחכות
לחתונה?"
- "לא חתונה, אבל... לא יודעת..  לא משנה"
- "נו, נו, אז איך היה?"
- "לא היה"
- "מה לא היה?? לא היה? אני בשוק! את חייבת להפסיק לעבוד עלי
ככה..." היא אמרה בכעס.
- "אמרתי לך, שאני אגיד לך רק אחרי שתגידי לי מה את חושבת...
לא אמרתי שקרה משהו. סתם רציתי לדעת...". שרון הסתכלה עלי במבט
של אכזבה.
"וחוץ מזה..." הייתי חייבת לספר לה, ולהוציא את זה כבר "זה
כמעט קרה".
- "מה זה כמעט?"
- "שרון, היינו ממש קרובים..." שתקתי והסתכלתי על הפנים שלה,
לראות את התגובה "אבל ממש...". לא היתה תגובה. היא פשוט חשבה,
שזה סתם היה עוד אחד מהשלבים בדרך.
- "את לא חייבת, אבל את מוזמנת לפרט לי מה זה ממש..."
- " בואי נגיד... ש..." התחלתי להסמיק.
שרון עמדה להשתגע מסקרנות, והחליטה להוציא את זה ממני בכוח.
"נו!!! כאילו שאני לא מספרת לך הכל..."
- "טוב, טוב... בואי נגיד שלשנינו נשאר רק דבר אחד להוריד, כדי
ש..." הפסקתי לרגע, והרגשתי כאלו הפנים שלי יוצרות צבע אדום
חדש, שאף אחד עוד לא ראה אף פעם. "אוף, נו... למה את עושה לי
את זה?"
- "נו...?"
- "טוב... השקית של הקונדום כבר היתה ביד שלו , בדרך
להיפתח..."
"וזה לא שהתביישתי או משהו, פשוט..." ישבתי עם חברה הכי טובה
שלי בחדר, ואפילו ממנה התביישתי. זה, עוד אף פעם לא קרה לי...
שרון, היא הבן אדם הכי פתוח שאני מכירה. היא בחיים לא תעז
לצחוק עליך, גם אם עשית משהו נורא טיפשי לדעתה, וחוץ מזה, היא
היתה גדולה ממני כמעט בשנה, ו... אפשר לומר שכל הנושא הזה לא
היה ממש חדש בשבילה. אני זוכרת, שהיא באה וסיפרה לי לפני חצי
שנה, שהיא וצחי עשו את זה, אחרי שלוש וחצי שנים ביחד, סוף סוף
היא הגיעה לגיל שמונה עשרה, ואחרי כמה שבועות, צחי קיבל מתנה
מאד מיוחדת ליומולדת שלו... החלטתי שאין לי מה להתבייש, הרי
היא עברה את זה כבר, והיא בטוח תבין על מה אני מדברת.
"פשוט לא יכולתי להמשיך, והכל נהיה כל כך נורא... לא ידעתי מה
להגיד לו, ו... לא יודעת. פשוט הלכתי הביתה"
- "מה?"
- "כן. לא יכולתי להישאר שם יותר"
- "אני לא מבינה. מה קרה?"
- "בהתחלה הוא היה ממש חמוד. הוא הביא לי מתנה" פתאום נזכרתי
שהצמיד עדיין על היד שלי "תראי..." הראתי לה את הצמיד, וגם היא
חשבה שזה פשוט... פשוט יפה.
" ו... ואז הוא לקח אותי לחדר שלו, והכל היה מלא נרות... ו.."
- "איזה חמוד..." היא הפסיקה אותי באמצע.
- "כן, גם אני חשבתי ככה. ואז... "חייכתי לעצמי "העניינים
התחילו להתחמם קצת..." נזכרתי בכל מה שקרה לפני שעצרתי את הכל,
ולא שמתי לב שתוך כדי זה, הפסקתי לדבר, ופשוט בהיתי בקיר.
- "נו, ו...?" שרון העירה אותי.
- "ו..." לקחתי נשימה עמוקה "לא יכולתי להמשיך פתאום".
שרון התיישבה לידי "טוב, שרון. אף אחד לא מכריח אותך לשכב
איתו. אני מקווה שהוא לא כעס עליך או משהו, כי א..." הפסקתי
אותה לפני שהיא תסיק מסקנות לא נכונות. "לא, לא, מה
פתאום...הוא לא כעס. הוא סתם לא הבין מה קרה לי פתאום..."
- "טוב, תראי... אפשר להבין את הבן אדם, לא?"
- "לא אמרתי שלא. אני גם לא כועסת עליו או משהו, אני פשוט לא
יודעת איך אני אמורה לדעת שאני מוכנה..."
- "אם משהו עצר בעדך, זה אומר שלא היית מוכנה... זה בטוח. וטוב
שלא המשכת, אם לא היית בטוחה"
- "אוף שרון, אני לא מבינה את עצמי. אל תחשבי שאני שרמוטה או
משהו, אבל אני ממש רציתי דווקא, ו..."
- "אני לא חושבת שאת שרמוטה, ותפסיקי להגיד את זה כבר. למה
שאני אחשוב שאת שרמוטה? כי רצית לשכב עם חבר שלך? כאילו שאני
לא עשיתי את זה..."
- "לא יודעת... אני פשוט לא יודעת"
- "תשמעי, אם את אוהבת אותו, ואת מרגישה מספיק קרובה אליו, כדי
לעשות את זה, אז למה לא?"
- "אני אגיד לך מה... אני פשוט כל הזמן חשבתי, שכל כך הרבה זמן
חיכיתי, ו... יכול להיות שעוד חצי שנה, אנחנו כבר לא נהיה
ביחד, כי מי יודע מה יקרה עד אז..."
- "אני יודעת. תראי, אני יכולה להגיד לך את זה מניסיון, שחשבתי
על זה לא פעם. אפילו שאני וצחי נפרדנו בשלב מסוים, זה לא הפך
את זה לפחות חשוב, או לפחות מיוחד, ואני בחיים לא אשכח את הפעם
הראשונה שלי. ולמרות שנפרדנו, זה עדיין לא משנה את זה שבאותו
רגע, זה היה מושלם, וזה היה בן אדם שכל כך אהבתי... אז מה זה
משנה, אם קרו דברים, ועכשיו אנחנו כבר לא ביחד... הפעם הראשונה
שלי היתה איתו, ואף אחד לא יכול לשנות את זה...
אז אם את מספיק אוהבת אותו, את לא צריכה לחשוב על מה שיקרה עוד
שנה, או עוד שנתיים. את צריכה לראות איך את מרגישה עכשיו, ולפי
זה להחליט אם את מוכנה או לא. כי זה לא משנה מה יקרה עד אז. מי
יודע? אולי מחר אני אחצה את הכביש ומכונית תדרוס אותי ואני
אמות, חס וחלילה, אז תפסיקי לתכנן דברים לעתיד שלך, כי מי יודע
מתי תהיה ההזדמנות הבאה שלך לאהוב מישהו ככה?"
- "תאמיני לי, אני לא יודעת... ואני באמת אוהבת אותו ,
שרון..."
- "ושלא תביני לא נכון, אני לא אומרת לך, שאני לא הרגשתי ככה
באותו רגע. אבל אני פשוט אמרתי לעצמי את מה שאמרתי לך הרגע. זה
לא שאני אומרת לך שתלכי ותשכבי עם כל בן אדם, בלי לחשוב על
העתיד ועל מה שיקרה, אבל זה לא שאתם סתם איזה סטוץ. אתם שנתיים
ביחד, וזה הרבה זמן, ואת בטח לא מאמינה שסתם ככה תחליטו שין
לכם כוח אחד לשני ותיפרדו פתאום, נכון?"
- "ברור שלא. אבל מי יודע מה יקרה? אולי רועי יפגוש את אהבת
חייו, ויחליט שלמרות שהוא מאד אוהב אותי, אותה הוא אוהב
יותר... אני פשוט מפחדת, שאם אני מרגישה ככה, זה אומר שאני לא
מספיק אוהבת אותו"
- "זה לא קשור למספיק אוהבת אותו. אני פשוט חושבת שאת לא בטוחה
בעצמך, ובגלל זה, זה נראה לך ככה"
- "כן, זה בדיוק העניין. אם אני לא בטוחה, זה לא אומר שאני
צריכה לחכות?"
- "זהו, שזה הולך ככה. אם את לא בטוחה כי את מפחדת ומודאגת -
אל תצפי שזה ישתפר, כי הפעם הראשונה שלך אף פעם לא תהיה רגועה,
וגם אם היא תהיה אחרי החתונה, את עדיין תהיי עצבנית ומתוחה
ו... "
- "מפוחדת" אמרנו ביחד.
- "אבל אם זה בגלל, שאת לא בטוחה בקשר שלך עם רועי, ואת לא
בטוחה שזה לא סתם איזה משהו - אז ממש לא כדאי שתעשי את זה...
אבל אחרי שנתיים ביחד, לא נראה לי שזה סתם איזה סטוץ, את לא
חושבת?"
- "ברור שלא... אני הייתי כל כך לחוצה, ו... הייתי בטוחה, שאם
אני כל כך לחוצה, זה בטח לא אמור להיות ככה, ומשהו שם לא היה
בסדר."
- "אז זהו, ש... זה מאד בסדר"
סוף סוף, הרגשתי נורמלית. סוף סוף הרגשתי בסדר. התחלתי לחייך,
ושרון לא כל כך הבינה מה זה השינוי הפתאומי הזה במצב רוח שלי.
"נו... אז מה חוץ מזה?" שאלתי.
- "סתם... את יודעת שבן דוד שלי יוצא עם מורן?"
- "אהה... האמת שכן. מתי הוא סיפר לך?"
- "הוא לא. מורן התקשרה אלי ביום שישי, לפני שהם יצאו, וסיפרה
לי הכל. היא אמרה, שהיא הרגישה רע עם עצמה על זה שהיא מסתירה
ממני דברים..." היא אמרה תוך כדי חיוך.
- "היא יותר מידי טובה, הילדה הזאת... זה לא יאומן..."
- "כן, הא?"
- "היא פשוט לא מסוגלת לשקר... עזבי, זה אפילו לא נקרא
לשקר..."
- "רסמי..."
- "נו, אז הם יצאו בסוף? איך היה?"
- "אורן אמר שהוא ממש נהנה, וכשדיברתי עם מורן, היא אמרה שהיה
כיף, אבל נראה לי שבן דוד שלי נתפס עליה חזק"
- "תגידי לו, שמורן, היא לא בן אדם שנקשר כל כך מהר לאנשים
אחרים, ושלא ייקח את זה קשה, אם היא לא תדבר איתו שבוע שלם. את
יודעת שהיא אוהבת לשמור מרחק מאנשים..."
- "כן, כבר אמרתי לו, שלא יצפה לטלפונים כל יום. ושגם אם היא
ממש נדלקה עליו, היא לא תתן לעצמה להתקשר אליו כל כך מהר, אז
שיחכה עוד קצת, ושלא יסיק מסקנות בינתיים"
- "נו, ומה את חושבת? יש סיכוי למשהו רציני?"
- "לא יודעת. לא כל כך הצלחתי להבין ממורן מה היא חושבת. האמת
היא שלא נראה לי שהיא בעצמה יודעת..."
- "כי הם נראים ממש חמודים ביחד..."
- "כן, הא?"
- "תגידי, דיברת עם טל במקרה?"
-  "לא ממש. למה?"
- "סתם... כי הוא לא מדבר עם אף אחד בזמן האחרון, ואנחנו ממש
לא יודעים מה עובר עליו. רציתי לדבר איתו לפני כמה ימים, אבל
אף אחד לא ענה בטלפון"
- "דווקא לא שמתי לב. ראיתי אותו בבית ספר, כשבאנו לעשות את
הבגרות בספרות, והוא לא נראה מדוכא או משהו..."
- "לא יודעת. זה ממש מעניין אותי."
- "נו, אז יאללה. בואי נתקשר אליו, או שנלך אליו, וככה הוא לא
יוכל להתחמק מאיתנו"
- "יאללה, בואי"
יצאנו מהבית, לכיוון הבית של טל, ופתאום הפלאפון שלי צלצל.
עכשיו אני אספור עד חמש, ובטח עד אז, אתם תנחשו, מי זה היה.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. טוב, אם עדיין לא ניחשתם, זה היה
רועי. דווקא ממש לא ציפיתי ממנו להתקשר, אחרי מה שקרה ביום
שישי. למרות שהרגשתי דווקא  די טוב, ודברים היו בערך פתורים
לגביו, לא היה לי כוח להתחיל לדבר איתו, וגם לא כל כך ידעתי מה
להגיד לו. תקראו לי מגעילה, אבל לא עניתי... (בשביל מה יש שיחה
מזוהה, אם לא בשביל לסנן שיחות??). כשהגענו לטל, אמרנו לו שירד
למטה, והוא אמר שאין לו כוח, והוא צריך להתלבש ו... "טל, תעשה
טובה לאנושות, ותרד למטה. אנחנו מחכות" אמרתי, בלי רחמים.
אחרי חמש דקות בערך, טל ירד למטה, עם פרצוף מוזר, שלא הצלחתי
לפענח...
- "מה קרה?" שאלתי בדאגה.
- "כלום..."
- "תקשיב שניה, רצינו לדבר איתך"
- "אני לא ממש יכול עכשיו. אני חייב לעלות הביתה מהר"
- "זה לא ייקח הרבה זמן..."
- "לא לא, אני ממש חייב לעלות. אמממ, נדבר מחר, טוב?"
גם אני וגם שרון לא הבנו מה היה כל כך דחוף, אבל עם כל הכבוד,
זה באמת לא היה עניינו. ואם הוא היה רוצה, הוא היה אומר לנו,
לא? בכל אופן, לא רצינו להיות מגעילות, וחוץ מזה, היינו קצת
בשוק, כשהוא פשוט אמר לנו ביי, והתחיל ללכת לכיוון הכניסה של
הבית שלו. הסתכלנו אחת על השניה במין תדהמה שכזו, ואז שמענו את
הדלת נסגרת מאחוריו.
- "אמרתי לך שמשהו עובר עליו" אמרתי לשרון.
- "כן, שמתי לב..."
- "זה ממש לא טוב, שהוא לא מדבר עם אף אחד..."
- "טוב, אנחנו ניסינו. מה את רוצה שנעשה כבר? שנפרוץ לבית שלו,
ונגלה מה קורה שם?"
- "לא יודעת..."
- "נדבר איתו מחר. הוא לא יוכל להתחמק מאיתנו עוד פעם. אנחנו
פשוט לא ניתן לו..."
- "מה עובר על אנשים? למה הכל נהיה מוזר כזה פתאום?"
- "למה מוזר? מה קרה?"
- "פתאום קורים דברים נורא מוזרים לאחרונה... מורן ובן דוד
שלך, טל, אני ויובל. אני ורועי..."
-"למה? מה קרה עם יובל?"
- "סתם, אחרי חודשים של ריבים, דיברנו עוד פעם, ופתאום הכל
בסדר איתו"
- "נו, ומה רע בזה?"
- "לא אמרתי שרע. זה פשוט מוזר, איך שדברים יכולים להיפתר
פתאום"
- " הגיע הזמן באמת..."
- "כן, הא?"
התחלנו ללכת בחזרה לכיוון הבית של שרון, ובאמצע הדרך, היא
החליטה שבא לה משהו טעים, ושאלה אותי אם בא לי לשבת באיזה בית
קפה או משהו, כי גם ככה אין מה לעשות בבית שלה...
לא היה לי רעיון יותר טוב, אז הלכנו ל"פינה", שהיה היחיד שעוד
איכשהו קרוב לבית של שרון. שרון הזמינה קפה, ואני הזמנתי שוקו
וגלידה (כן כן... לא התבגרתי עדיין), ולגמרי שכחנו מטל, עד
שפתאום קלטתי אותו עובר מהר מחוץ לבית קפה. "שרון, שרון,
תסתכלי אחורה!!! זה טל!!!"
- "מה? איפה?"
- "הוא הרגע עבר פה בחוץ!!"
- "מה? לא ראיתי... איפה?"
- "פה, פה בחוץ! הוא הרגע עבר!!! אני לא מאמינה..."
- "לא נראה לי שזה היה הוא, את בטוחה?"
- "כן. אני אומרת לך. מה, אני לא מזהה אותו??"
שרון הוציאה את הפלאפון מהתיק שלה, והתחילה לחייג.
"למי את מתקשרת?" שאלתי.
- "אליו הביתה. לבדוק אם הוא שם או לא..."
- "די, נו... זה לא יפה"
- "מה לא יפה? אסור להתקשר לבן אדם הביתה?". חיכיתי לראות מה
יהיו התוצאות, ופתאום היא ניתקה במהירות את הפלאפון.
- "מה קרה?"
שרון עשתה לי פרצוף מנצח. "הוא ענה".
- "מה?"
- "אמרתי לך שזה לא היה הוא..."
- "טוב, נו... הוא הלך ממש מהר, אז לא יכולתי ממש להתמקד בפנים
שלו..."
פתאום הפלאפון של שרון התחיל לצלצל. "שיט!"
- "מה? זה הוא?"
- "לא יודעת. זה לא מזוהה. אבל הוא בטח עשה כוכבית ארבעים
ושתים..."
-  "איזה דפוקה, לא עשית כוכבית ארבעים ושלוש?"
- "שכחתי... טוב בסדר, אני לא  אענה"
אחרי בערך חמישה צלצולים הפלאפון הפסיק לצלצל, ונשארנו שם,
בבית הקפה, אני ושרון, מנסות לפענח את תעלומת טל, ולמה הוא היה
חייב לחזור כל כך מהר הביתה, ולא רצה כל כך לדבר איתנו.
חשבתי לעצמי, שאני אנסה לדבר איתו לבד. אולי הוא לא הרגיש
מספיק פתוח כדי לדבר כשגם שרון היתה שם. זה לא שהם לא ידידים
טובים, אבל לפעמים יותר קשה לספר מה עובר עליך, כשיש שם יותר
מבן אדם אחד שמקשיב. בגלל זה, אגב, אני לא מבינה את האנשים
האלה, שאם הם רואים אותי בוכה או עצובה, הם באים ושואלים אותי
מה קרה, כשחצי עולם נמצא מסביבי. למה לעזאזל הם חושבים שאני
אתחיל לספר להם מה עובר עלי, ולמה אני מרגישה כל כך רע, כשיש
כל כך הרבה אנשים מסביב??? לא ברור...
בכל אופן, נחזור לענייננו. כשחזרתי הביתה, חיכתה לי במזכירה
הודעה מרועי. הוא אמר, ש:
"אהה... אני רוצה... אממ... טוב, אם את רוצה לדבר איתי,
תתקשרי, טוב? אמממ... ביי"
הוא היה נשמע כל כך חסר בטחון. כאילו הוא מפחד לדבר, או יותר
נכון, לא יודע מה להגיד...
ניסיתי לחשוב מה הייתי עושה אם המצב היה הפוך. אם ביום שישי,
רועי היה עוצר באמצע, בדיוק שניה לפני שהכל קורה, עוזב אותי
לבד בבית, ולא מתקשר במשך כמה ימים אחר כך. והאמת היא, שאין לי
מושג... באמת שלא...
נכנסתי לחדר שלי, בכוונה לראות טלוויזיה, וחיפשתי את העיתון,
לראות מתי מתחיל הסרט שרציתי לראות. הסתכלתי על הספרייה שלי,
ומבין כל הספרים בצבצה המעטפה הענקית, שבה אני שומרת מכתבים
עוד מלפני חמש שנים בערך. פתחתי אותה, ורוקנתי את כל מה שהיה
בה על המיטה. החלטתי שאני לא הולכת לישון, עד שאני לא קוראת את
כל מה שיש שם. אולי זה נשמע לכם מטומטם לשמור דברים מלפני כל
כך הרבה זמן, אבל זה ממש טוב שיש לך כמו משכרות מכל מיני דברים
בחיים שלך, גם אם לא לכולם יש כל כך הרבה משמעות. יש גם סתם
מכתבים, או  פתקים או כל דבר אחר שחשבתי שאני ארצה להיזכר בו
עוד הרבה זמן, גם אם הוא טוב, וגם אם הוא לא ממש חיובי. אז
התיישבתי על המיטה, ליד כל המכתבים, והתחלתי לקרוא אותם אחד
אחד. היה שם פתק, שבו שרון סיפרה לי על היציאה הראשונה שלה עם
צחי. ואחד אחר, על זה שהם רבו אתמול, והיא לא יודעת מה היא
תעשה. היה שם מכתב מכל החברה, שהם כתבו לי לפני שטסתי לאיטליה
בשנה שעברה. והיו שם כל כך הרבה מכתבים, שהזכירו לי שקרו מלא
דברים בארבע שנים האחרונות... קודם גולן, שהיה חבר שלי בכיתה
ט' לחצי שנה. הוא היה הנשיקה הראשונה שלי... ואחר כך שרון
וצחי, שנפרדו וחזרו ונפרדו וחזרו עוד פעם. ושלא תחשבו שמורן
וטל כאלה תמימים... הם היו חברים בשנה שעברה. ותאמינו או לא,
הם היו ביחד כמעט שנה... האמת היא שאף פעם לא הבנתי למה בדיוק
הם נפרדו...
והמשכתי לקרוא, ולקרוא, ולהיזכר... היה שם גם את המכתב הראשון
שיובל כתב לי, בערך שבועיים אחרי שהוא הגיע אלינו (בכיתה י'),
בדיוק אחרי שהוא הציע לי לצאת איתו, ואמרתי שיש לי חבר (אז זה
היה גולן), וככה בעצם התחיל הקשר שלנו. שלא תחשבו שזה כזה
פשוט, העניינים עם יובל מאד הסתבכו אחר כך...
כדי שלא תתחילו להשתעמם, אני אקצר לכם את העניין, ואני רק אספר
שמצאתי שם מכתבים, שהזכירו לי דברים שבכלל שכחתי שקרו... אבל
מכל המכתבים שקראתי, היו שניים, שענייניו אותי במיוחד. אחד
מהם, היה מרועי. זה היה המכתב שהוא כתב לי לפני שהוא יצא
לאנגליה, עם המשלחת מהבית ספר שלנו. אני זוכרת, שזה היה בדיוק
חודש אחרי שנהיינו חברים. אפילו הבאתי לכם קטע ממנו:
זה העלה לי את הזיכרון הכי טוב שיכול להיות. כי כשהוא חזר,
ראיתי אותו בשדה תעופה, כי באתי לקחת את שרון, והוא שאל אם אני
רוצה לבוא אליו. אז באתי, ואחר כך, כשחזרתי ממנו הביתה, כל מה
שהדהד לי בראש היה ה - "אני אוהב אותך" שהוא לחש לי באוזן, דקה
לפני שיצאתי.
זכרתי את זה כאילו זה היה אתמול, וזה היה בערך לפני שנתיים...
המכתב השני המיוחד, היה מכתב שרציתי להביא ליובל, כשחשבתי שאני
מתאהבת בו, ובעצם הייתי חברה של גולן, אבל בסוף לא הבאתי לו.
זה היה מעין מכתב פרידה כזה, שאומר שאני מצטערת, אבל אנחנו לא
יכולים לדבר יותר, כי זה יותר מידי מתסבך לי את החיים. כשכתבתי
את המכתב הזה עוד לא ידעתי, שהוא ידבר איתי אחר כך, ויגיד שגם
הוא רוצה איתי משהו, ואז... נתנשק. ובגלל זה בעצם נפרדתי
מגולן... ולמרות כל זה, בסופו של דבר, אני ויובל לא היינו
חברים בשום שלב...
עכשיו אתם מבינים עד כמה העניינים עם יובל מתוסבכים?
בכל אופן, כל הקריאה הזאת הזכירה לי עד כמה אני אוהבת את רועי,
וגרמה לדברים של שרון להישמע מאד הגיוניים. וחוץ מזה, היא עשתה
אותי עייפה, והלכתי לישון. למחרת בבוקר, התקשרתי לרועי על
הבוקר, ואמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו. בהתחלה הוא אמר, שאני
יכולה לבוא אליו הביתה, ולא ממש רציתי לדבר איפה שהכל קרה...
אבל לא רציתי להגיד לו את זה ככה... בסוף ניצלתי, כי הוא נזכר
שאח שלו ועוד כמה חברים שלו צריכים לבוא יותר מאוחר, ושלא תהיה
לנו יותר מידי פרטיות, אז קבענו בגינה שליד הבית שלי. אחרי רבע
שעה ירדתי למטה, והוא כבר ישב שם על אחד הספסלים וחיכה...
התיישבתי לידו.
הוא לא ידע אם חזרנו לשגרה, והוא יכול לתת לי נשיקה, אז הוא
הסתפק בלהגיד לי "היי"...
- "היי"
הייתה שתיקה. לא ידעתי איך בדיוק להתחיל...
"בקשר למה שקרה ביום שישי" הוא התחיל במקומי "אני ממש מצטער,
מיכל". הוא הרגיש ממש רע עם עצמו... יכולתי לראות את זה
בעיניים שלו.
- "זה בסדר... אתה לא עשית שום דבר..."
- "אני לא יודע. אני פשוט מרגיש שהלחצתי אותך, ו... לא
יודע..."
- "תקשיב שניה. אנחנו חברים שנתיים..." הסתכלתי עליו
"שנתיים..."
"אני לא יודעת מה איתך, אבל אני חושבת שאחרי כל כך הרבה זמן,
אנחנו צריכים להיות בטוחים במה שאנחנו מרגישים, נכון?"
- "אני בטוח. את יודעת שאני אוהב אותך. ובאמת שאין לי שום ספק
בזה..."
- "אני יודעת... וגם אני..."
"ונראה לי, שאם אנחנו אוהבים אחד את השני, אז אין שום סיבה
שנחכה עוד. כי... דיברנו על זה כבר. ו... שנינו אמרנו שאנחנו
מוכנים לזה"
- "אז למ..." לא נתתי לא אפילו להתחיל את המשפט, ונתתי לו
נשיקה.
- "ו... זהו. מה שקרה ביום שישי, זה סתם אני והבעיות שלי. זה
לא קשור אליך בכלל..."
הוא הסתכל עלי. "אני לא כל כך מבין. איך יכול להיות שזה לא
קשור אלי?"
- "אני לא יודעת מה הולך לקרות בעתיד... ו... שנינו יודעים שזה
שאנחנו חברים עכשיו, זה לא אומר שאנחנו נשאר ביחד כל החיים.
וזה גרם לי לחשוב, למה אני בכלל בקשר הזה, אם אני לא בטוחה
שהוא ימשיך כל החיים שלי. ו... לא משנה. בכל מקרה, הבנתי שלא
ממש אפשר לדעת איך החיים שלך יתנהלו, ושאני צריכה להתנהג לפי
מה שאני מרגישה עכשיו. אז..." נתתי לו עוד נשיקה "זה מה שאני
מרגישה עכשיו"
הוא חייך אלי. פתאום הבנתי כמה החיוך הזה היה חסר לי בשלושה
ימים האחרונים. "וזהו... עכשיו שום דבר לא עוצר אותנו מ... אתה
יודע...". החיוך שלו התרחב...
"אפשר לבוא אליך?" הוא שאל.
"לא עכשיו..." צעקתי עליו.
- "אני יודע... אני יודע... סתם צוחק איתך. מה קרה? לאן נעלם
החוש הומור שלך?"
הוא קם, והושיט לי יד "יאללה, בואי נלך מפה...", החזקתי לו את
היד, וככה הלכנו ברחוב, מחובקים...
עכשיו, כשכל העניין עם יובל מסודר, ואני ורועי חזרנו לשיגרה,
הדבר היחיד שהדאיג אותי, היה התעלומה עם טל. ועד כמה שרציתי
להיות עם רועי, ולהמשיך מאיפה שהפסקנו בפעם הקודמת, לפני שהיא
נעצרה במפתיע, החלטתי, שאני חייבת לדבר עם טל. בדרך הביתה,
רועי שאל אותי אם אני רוצה לבוא אליו היום בערב. הוא אמר,
שההורים שלו עדיין לא חזרו, אז לא יהיה אף אחד בבית. הוא לא
היה צריך לפרט, ושנינו הבנו, שאם אני אומרת כן, זה אומר ש...
נו, אתם יודעים מה זה אומר...
טוב, בינתיים אני לא אגיד לכם איך עניתי לו, כדי שתהיו
מסוקרנים...
מה? קצת סקרנות אף פעם לא הזיקה לאף אחד... וחוץ מזה, אתם עוד
מעט תבינו. אז נפרדתי מרועי בנשיקה, וחזרתי הביתה.
התקשרתי לטל, ואמרתי לו, שאני לא יודעת מה קורה לו, ושאכפת לי
ממנו, ואני רוצה לדבר איתו. הוא אמר "אני יודע... אני מצטער אם
הייתי מגעיל או משהו... זה... טוב, אני לא יכול להסביר לך
עכשיו"
- "אתה רואה? טל, אתה לא יכול להסביר כלום. אולי בכל זאת תרד
למטה ונדבר?"
- "אממ, טוב... אני עוד מעט בא"
- "טוב"
- "ביי"
- "ביי". ניתקתי את הטלפון, ושמחתי שהעניינים סוף סוף עומדים
להסתדר.
כשטל הגיע, אמרתי לו שאני יורדת, והלכנו לשבת בגינה, שרק לפני
כמה זמן, ישבתי בה עם רועי (כן כן, אני אוהבת טבע... זה מקל
עלי לדבר עם אנשים, ולהגיד את מה שאני מרגישה). התיישבנו על
הספסל, והיה לי דה ז'ה וו - מלפני חצי שעה, רק שהפעם, ידעתי
בדיוק איך להתחיל את השיחה.
"טל, מה עובר עליך?"
- "מה זאת אומרת מה עובר עלי?"
- "מה עובר עליך? כי אתה לא מדבר עם אף אחד כבר כמה זמן, אתה
מנפנף אותנו, כשאנחנו רוצים לצאת איתך, או לדבר איתך. ואתה
מוזר..."
הוא נראה כאילו הוא מתלבט, מה להגיד, ואז הוא פתר את כל
התעלומה במשפט אחד:
- "אני יוצא עם מישהי"
- "מה?"
- "אני יוצא עם מישהי..."
- "באמת? מי?"
- "אחת מאלונים" (בי"ס תיכון)
- "אתה רציני? נו... ו...?"
- "וזהו. בגלל זה לא יכולתי לצאת איתכם אז. ולא יכולתי לדבר
איתכן אתמול, כי היא היתה אמורה לבוא אלי"
- "אז למה לא אמרת משהו?"
- "לא ממש רציתי שכולם ידעו על זה... את יודעת, שאני ומורן לא
ידידים כאלה טובים, מאז שנפרדנו. ואני לא כל כך יודע, איך היא
מרגישה לגבי. כי העניינים בינינו הסתיימו בצורה מוזרה"
- "דבר ראשון, אתה יכול לספר לה... תסמוך עלי. לא נראה לי שהיא
עדיין בקטע שלך... אבל רגע, מורן זאת מורן. מה יש לך נגדי?"
- "כלום, אני דווקא רציתי לספר לך, אבל אז שמעתי שלך ולטל היו
קצת בעיות ולא רצ..." קטעתי אותו מהר.
- "מה, הוא סיפר לך?"
- "מי, רועי? לא..."
- "אני לא מאמינה. שרון דיברה איתך?? אני אהרוג אותה..."
- "טוב, טוב, אל תהרגי אותה... זה כן רועי. אבל הוא  די השביע
אותי להגיד לך שלא, אם תשאלי אותי... אז..."
- "אני לא מאמינה... איזה פדיחות!! מה? הוא מספר לך כל מה
שקורה בינינו?"
- "לא הכל... אבל... תשמעי, הוא ממש לא ידע מה לעשות עם
עצמו..." חייכתי לעצמי "נו, אז מה הוא אמר לך?"
- "נו, די... את יודעת שאני לא יכול להגיד לך"
- "מה זה משנה? אני גם ככה הייתי שם. אני יודעת מה קרה באמת"
- "לא יודע... הוא אמר ש... טוב, נו , די... אני לא יכול לדבר
איתך על זה. זה יותר מידי מוזר"
- "אבל אם הוא אמר עלי דברים מגעילים, אז אל תאמין לו"
צחקתי...
- "ברור שלא... הוא סתם דפוק..."
- "כן, הוא באמת דפוק" ניסיתי לעבוד עליו.
- "רגע, עדיין לא דיברתם?"
- "לא! למה שאני אדבר איתו? עם המניאק הזה? שילך לחפש מישהי
אחרת לכעוס עליה, בגלל שהיא לא מוכנה לעשות איתו  דברים"
- "מה? לא, מיכל. הוא לא כועס עליך. אני לא מאמין... "
- "מה לא כועס? הוא סתם צועק על אנשים, כשהוא נורא אוהב
אותם?"
- "טוב, אני לא בדיוק יודע. זה לא מה ששמעתי. אבל מיכל, אני לא
יודע מה קרה שם בדיוק... לא נראה לי שאת צריכה לסיים את זה
ככה. כאילו, אתם חברים שנתיים, והוא כל כך אוהב אותך. הוא פשוט
ישבר, אם זה ייגמר עכשיו. הוא אמר לי את זה. חבל ש.."
- "הוא אמר לך את זה? שהוא ישבר? אני לא מאמינה..."
- ""כן, נו?"
- "איזה חמוד..."
- "את לא צריכה ככה לעזוב אות..."
- "כבר דיברנו טל. סתם עבדתי עליך"
- "מה? לא... לא נכון... אני לא מאמין, שאני אמרתי לך את מה
שהוא אמר. הוא יהרוג אותי..."
- "הוא לא יהרוג אותך... אני אדבר איתו"
- "שום תדברי איתו. השיחה הזאת לא התקיימה בכלל. את שומעת?"
- "טוב, טוב" חייכתי "אני לא מאמינה שהוא אמר את זה... הוא כזה
ממי..."
- "כן, כן הוא ממי. יופי... עכשיו את מבטיחה לי שאת לא אומרת
לו שאמרתי לך..."
- "תרגע... הוא לא יעשה לך כלום... אני אגיד לו שעבדתי עליך"
- "אחר כך, כשהוא יפסיק לדבר איתי בגלל השטויות שלך, תזכרי שאת
אשמה..."
- "טוב, נו? אז מי זאת ההיא מאלונים?"
- "קוראים לה ליאת"
- "ו...?"
- "ו...מה?"
- "ומה קורה ביניכם?"
- "סתם... יצאנו כמה פעמים. לא משהו רציני בינתיים"
- "בינתיים? פששש... אני רואה שאתה מתכנן הרבה"
- "לא יודע..." הוא אמר, ואז היתה שתיקה קצרה. טל הסתובב באזור
הספסל, ואני המשכתי לשבת, עד שפתאום הוא התיישב בחזרה, ובשיא
ההתלהבות, הוא התחיל לפלוט הכל.
- "את מבינה? היא ממש חמודה..." חייכתי אליו. הוא היה נראה כל
כך מלא התלהבות.
"ואני לא יודע. אני ממש חושב שזה יכול להיות משהו רציני, ואני
לא יודע אם להגיד לה משהו או לא, כי אני ממש לא רוצה להלחיץ
אותה, ואז היא לא תדבר איתי יותר בחיים"
הוא דיבר כל כך מהר, שכשניסיתי להתחיל לדבר, הוא לא שם לב
אפילו, והוא פשוט המשיך "לקחו לי ארבע פעמים לפגוש אותה, עד
שאזרתי אומץ לתת לה נשיקה..."
- "איזה חמודים, כבר התנשקתם..."
- "ואני כל כך מפחד לעשות משהו שיהרוס הכל"
- "אז אולי תגיד לה את זה וזהו..."
- "ואם היא לא רואה את זה ככה? היא סתם תיבהל ממני..."
- "היא לא תיבהל ממך, טל... פשוט תגיד לה מה שאתה חושב". פתאום
חשבתי, ופחדתי שאחר כך הוא יבוא אלי ויגיד לי שאני אשמה.
שבגללי הוא הלך ואמר לה שהוא מטורף עליה ומאוהב בה, ואז היא
אמרה לו שזה לא ילך. אז הזהרתי אותו ש "לא את כל מה שאתה
חושב... אבל לפחות תגיד לה שאתה ממש נהנה איתה, ושאתה רוצה
להמשיך להיפגש איתה".
- "אני לא יודע מה לעשות. אני נשבע לך, מיכל, אני עומד
להשתגע...
רק אתמול, היא היתה אמורה לבוא אלי, ואז פתאום אחרי שהלכתן היא
התקשרה ואמרה שהיא לא יכולה לבוא. כבר חשבתי שזהו... שהכל
נגמר, ואז פתאום היא שאלה אם אני רוצה לבוא אליה, אז הלכתי.
אגב, ראיתי אתכן ב"פינה" בדרך אליה". (ידעתי!!! ידעתי שזה כן
היה הוא אתמול בערב), "ואז שרון התקשרה אלי לפלאפון ולא הספקתי
לענות. אז התקשרתי בחזרה, והיא לא ענתה..." הוא בטח עשה עקוב
אחרי מהבית לפלאפון. ידעתי שראיתי אותו!!! ואני כבר חשבתי
שדמיינתי...
"בכל אופן, רק אתמול הייתי אצלה בבית, וראינו סרט. ו... ואז
פתאום היא שמה עלי את הראש שלה, והסתכלתי עליה מקרוב, והיא
כזאת יפה!! כל כך רציתי לנשק אותה, או לא יודע, לעשות משהו,
אבל פחדתי שאני מגזים..." הוא דיבר, והיה נשמע שהוא מאוהב בה.
ממש נתפס עליה חזק, הא?
"אז לא עשיתי כלום, ואז לפני שהלכתי הביתה, היא נתנה לי נשיקה.
וזה לא שעשיתי משהו... אמרתי לך, אני פחדתי מידי, ואז היא באה
ו... אני לא יודע אם אני מפרש דברים לא נכון, אבל נראה לי שגם
היא חושבת שאני חמוד וזה... אחרת למה שהיא תע.."
- "ברור שהיא חושבת ככה" קטעתי אותו באמצע "בנות לא סתם יוזמות
נשיקה עם אנשים שהן לא ממש רוצות לראות יותר..."
אחרי שאמרתי את המשפט הזה, החיוך על הפנים של טל פשוט לא הסכים
לרדת. והוא הסמיק... כן כן... הוא הסמיק. נראה לי שהוא פתאום
הבין, שאולי היא באמת רוצה אותו, והוא לא סתם מדמיין את כל
זה... אין מה לעשות... ידידים שלי פשוט חמודים...
אמרתי לו, שהוא לא צריך לפחד לתת לה נשיקה, אם היא בעצמה כבר
יזמה אחת, ושהוא חייב לשפר את הבטחון העצמי שלו, כי הוא שואף
לאפס...
"תקשיבי, אני יודע שזה לא ענייני, אבל... מה קרה עם רועי? הכל
בסדר עכשיו?"
לא כל כך הבנתי מה קרה, שהוא הפסיק לדבר על ליאת, והתחיל לדבר
עלי פתאום, אבל לא היה אכפת לי לענות לו. רק שלא ידעתי מה
בדיוק הוא יודע, ומה לא...
- "רגע... מה רועי סיפר לך?"
- "אני לא ממש יכול להגיד לך את כל מה שהוא אמר, אבל הוא אמר
לי ביום חמישי, מה הוא מתכנן. ו... אז ביום שבת, כשדיברתי
איתו, הוא אמר שפתאום קרה משהו, והלכת נורא מוקדם הביתה, ושהוא
לא מבין מה קרה, והוא לא יודע מה לעשות ..."
- "תראה. האמת היא שסתם חשבתי יותר מידי מחשבות לא נכונות,
ו... זהו. אבל עכשיו הכל בסדר. כבר דיברנו וזה..."
- "יופי... כבר חשבתי שהוא הולך להתמוטט עוד שניה"
- "מה פתאום להתמוטט? נראה לך..." צחקתי
- "אני לא יודע למה זה מצחיק אותך... אני לא יודע מה הוא יעשה
לעצמו, אם תיפרדי ממנו או משהו... אני לא מאמין שגם אחרי
שנתיים הוא ככה לא מפסיק לדבר עליך. קיוויתי שזה יפסק אחרי
חודש בערך..."
- "טוב, די לדבר עלי ועל רועי..." ניסיתי להפסיק להסמיק.
- "מה את רוצה? הוא מדבר עליך כל שניה, אז איך אני יכול שלא
לדבר על זה?"
- "טוב, הוא יכעס אם הוא ידע שאתה מספר לי את כל הדברים
האלה..." השתקתי אותו.
- "טוב, בסדר... רק אל תהיי אדומה..."
ניסיתי להרגיע את עצמי, ונורא רציתי שהפנים שלי יפסיקו להסגיר
אותי כל פעם כשני מתפדחת...
- "אז מה חוץ מזה?"
- "לא יודע... טוב, נמאס לי לשבת..."
קמנו והתחלנו ללכת לכיוון היציאה מהגינה, ואז נזכרתי, שבכלל לא
דיברתי עם אף אחד על הבגרות בספרות...
- "תגיד, איך הלכה הבגרות בספרות?"
- "דווקא הלך לי ממש מעולה... אני לא יודע. כל השאלות שהיו, זה
בדיוק מה שלמדתי הכי טוב. למה? לא הלך לך טוב?"
- "ממש לא... האמת היא, שבקושי למדתי, כי זה היה לפני שדיברתי
עם רועי, ו... לא כל כך יכולתי ללמוד. אבל לא נורא... רק
בגרות... חפיף"
- "כן, הא?" הוא צחק
- "שטויות..."
כשהגענו לבית שלי, התחלתי ללכת לכיוון הכניסה לבניין, ופתאום
טל קרא לי. "נדבר בקרוב, טוב? כי אני ממש צריך ייעוץ של מישהי
בקטע הזה עם ליאת..."
- "טוב, אין בעיה..."
- "תודה" הוא אמר, וחייך.
- "ביי"
- "ביי"
ככה נפרדנו. היתה לי הרגשה טובה, שלכל החברים שלי פתאום קורים
דברים טובים בחיים... וחוץ מזה, אני ורועי... אתם יודעים...
וחוץ מכל זה, אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל עוד שבוע וקצת,
כל החברה ואני אמורים לטוס ליוון.
כשחזרתי הביתה, אמא שלי נכנסה לחדר שלי, עם מבט מוזר, ושאלה
אותי באיזה יום אנחנו טסים.
- "ביום רביעי הבא. הטיסה בשבע בבוקר".
היא התיישבה לידי, והיתה לי הרגשה שהולכת להיות פה שיחה רצינית
על משהו. השיחות הרציניות עם אמא שלי, זה לא משהו כיפי במיוחד,
כי זה תמיד על נושאים כאלה, שהייתי מעדיפה לא לדבר עליהם.
לפחות לא עם אמא שלי...
בכל אופן, היא התיישבה לידי, והתחילה לדבר איתי על הבגרויות
שלי, ועל שרון, שהיא מזמן לא ראתה אותה, ושפעם היא היתה באה
אלי כמעט כל יום, וכמעט ולא רואים אותה יותר. ידעתי שזה לא מה
שהיא רוצה לדבר איתי עליו, ושתכף היא תגיד, את מה שהיא באמת
באה לדבר איתי עליו.
"מה עם רועי?" היא שאלה.
- "הכל בסדר... הוא חזר לפני כמה ימים מארה"ב. בסוף הוא חזר
לפני ההורים שלו..."
- "מה? אז הוא לבד בבית עכשיו?"
- "כן, ואח שלו בא מידי פעם. אבל בעיקרון הוא שם לבד רוב
הזמן..."
הייתם צריכים לראות את הפנים של אמא שלי, כשהיא הבינה, שבכמה
ימים האחרונים, הבת שלה היתה לבד בבית עם חבר שלה, למשך הרבה
זמן...
- "הוא גם נוסע איתכם ליוון, נכון?"
- "כן, בטח"
- "תשמעי, מיכלי. אני... רציתי לשאול אותך משהו. את..." היא
הפסיקה באמצע, וחשבה לרגע. "את ורועי... אתם כבר הרבה זמן
ביחד"
- "כן, כבר שנתיים. את לא זוכרת שאמרתי לך שאנחנו יוצאים ביום
שישי? - זה היה לכבוד השנתיים"
- "כן, כן, אני זוכרת" היה ברור לי, שהיא הולכת לשאול אותי אם
שכבנו כבר. היא כל כך לא ידעה איך לדבר איתי על זה, שהיא פשוט
ישבה שם במשך דקה וחשבה איך לשאול אותי את השאלה הגורלית. אחרי
דקה של חשיבה, היא התחילה לדבר.
"תגידי, אתם..." היא הפסיקה שוב "אתם כבר שכ..."
- "לא" הפסקתי אותה באמצע. היה ניתן לראות, את הסלע פשוט יורד
לה מהלב. לא רציתי שהיא תחייה באשליות, ותחשוב שאני ורועי
שומרים על מרחק מטר כל פעם שאנחנו נפגשים, אז הוספתי שתי מילים
קטנות, אבל משמעותיות: "עדיין לא". ואז הסלע חזר למקומו הטבעי,
מעל הלב של אמא שלי.
- "אני... רציתי להגיד לך משהו. אני יודעת שאתם שנתיים ביחד,
ושעוד שבוע תהיו ביוון לבד, ו... רציתי פשוט להגיד לך
שתיזהרי"
חשבתי שהשיחה הגיעה לסופה, ושזו דרכה של אמא שלי, להגיד לי
להשתמש בקונדום, אבל מסתבר שטעיתי.
"את אוהבת אותו, נכון?" היא שאלה. הנהנתי בראשי לחיוב.
- "מאד"
- "את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון? אז אל תחשבי שזה נגדך. אני
פשוט אומרת לך, שלא תעשי שום דבר לפני שאת לא בטוחה במאה אחוז
שאת רוצה."
גיחכתי לעצמי, וחשבתי מה היה קורה אם היא היתה יודעת מה עבר
עלי בכמה ימים האחרונים, ואם היא היתה יודעת, שכבר יישמתי את
מה שהיא הרגע אמרה לי, עוד לפני שהיא אמרה לי את זה. ושביום
שישי ברב, היתה לי אפשרות ללכת עד הסוף, ולא עשיתי את זה.
"ושאם את מחליטה לעשות את זה, אני מאחוריך במאה אחוזים, כי את
כבר בוגרת, ואני סומכת עליך שאת יודעת מה טוב בשבילך".
חייכתי... היה נחמד לשמוע שתומכים בי, וסומכים עלי. דווקא אמא
שלי, שתמיד חשבתי שהיא תעשה לי בעיות בקטע הזה, קיבלה את
העניין ממש יפה...
"אבל תעשי לעצמך, ולרועי טובה, ו...תשתמשו בקונדום..." פשוט לא
האמנתי למה שאני שומעת. היא פשוט אמרה את זה, בלי גמגומים, בלי
התלבטויות. היא פשוט אמרה.
- "אני יודעת, אמא. ברור..."
- "כי מי יודע מה יכול לקרות..."
- "אני יודעת..."
- "טוב, אני חייבת לצאת. אני ואבא הולכים לחברים" היא מיהרה
לעזוב את החדר, כאילו היא בורחת משריפה... כנראה שכל הקטע הזה
של לדבר על זה, הביך אותה לא פחות משזה הביך אותי.
- "תהנו"
- "ביי, חמודה"
- "ביי"
הם הלכו, ואני נשארתי לבד בבית... בטח הספקתם לשכוח שרועי שאל
אותי, אם אני רוצה לבוא אליו היום בערב, כי גם לו לא היה אף
אחד בבית (ההורים שלו חוזרים רק מחר בלילה). אז זהו, שאתם בטח
מאד מאד מסוקרנים עד עכשיו, והגיע הזמן שאני אגיד לכם מה היתה
התשובה שלי.
אם אתם חושבים, שאמרתי לו שכן, ושמצפה לנו ערב מאד מיוחד, אז
זהו... שטעיתם.
אני חשבתי על משהו הרבה יותר נחמד, כמו למשל... לשמור את זה
לעוד יומיים... ולעשות מסיבה פרטית רק לי ולו, אחרי הטקס סיום
שלנו...
בקיצור, נאלצתי לסרב להצעתו המפתה של רועי, ובמקום ערב סוער,
ציפה לי ערב משעמם מול הטלוויזיה.
היומיים שאחר כך, היו מסע לחיפוש השמלה המושלמת, שאני אלבש
בטקס. אחרי שיום שלם לא מצאתי שום דבר מיוחד, התחלתי להילחץ...
בכל זאת, ביום של הטקס עוד הסתובבתי ברחבי תל אביב, לחפש שמלה.
בסופו של דבר, מצאתי אחת ממש יפה. כחולה, עד הברך, עם פרחים
למטה. ממש התלהבתי ממנה, והיא דווקא לא עלתה לי כל כך הרבה.
אחרי שקניתי אותה, חזרתי הביתה, והלכתי לישון, כי לא כדאי שאני
אהיה עייפה לפי הטקס שלנו, במיוחד שיש אחר כך מסיבה עם כולם,
ואחר כך עוד מסיבה קטנה עם רועי...
ניסיתי לתפוס את רועי כל היום, והוא לא ענה לטלפון. אפילו לפני
שיצאתי מהבית, לכיוון הבית ספר, עדיין לא היתה תשובה בבית
שלו.
כשהגעתי לבית ספר, כבר כמעט כולם היו שם כבר. מורן וטל ישבו
בצד ודיברו. תארתי לעצמי, שהוא בטח מספר לה על ליאת... חיפשתי
את שרון, והיא עדיין לא הגיעה, וכמובן, שאת רועי לא מצאתי.
שאלתי את אסף, חבר שלו, אם הוא ראה אותו, והוא אמר שלא. בכל
אופן, לא רציתי להפריע לטל ומורן, אז הלכתי למאחורי הבמה,
לראות אם העניינים מתחילים להסתדר, או שצריך עזרה במשהו...
והמחנכת שלי אמרה לי ללכת להביא מהשירותים חמישה גלילים של
נייר טואלט, כי יש לנו סצינה, שבה כל המורות נפגשות בשירותים,
וצריך שיהיו על הבמה כמה גלילים, ככה זה יראה יותר אמיתי.
בדרכי לעבר השירותים, התקשרתי לרועי שוב מהפלאפון שלי, ואמא
שלו ענתה. היא אמרה שהוא ישן. לא הבנתי  איך זה יכול להיות,
שהילד פשוט לא בא לטקס סיום שלו, ועוד אמא שלו לא יודעת על
הטקס. אז שאלתי אותה למה הוא לא בא לבית ספר. היא אמרה שהוא לא
הרגיש טוב בבוקר, והיה לו קצת חום... ושלא מזמן הם היו אצל
הרופא, והוא אמר שזה סתם שפעת, ואין שום דבר מיוחד לעשות. אבל
לא בטוח שרועי יבוא לטקס... למרות שביקשתי ממנה, שלא תעיר
אותו, היא בכל זאת עשתה את זה, ואז הוא פתאום ענה לטלפון.
- "הלו". תדמיינו לעצמכם את הקול הכי צרוד שאי פעם שמעתם -
הקול שלו היה יותר צרוד.
- "הי. איך אתה מרגיש?"
- "עכשיו דווקא די בסדר..."
- "יו, אני לא מאמינה... אז אתה לא בא לטקס?"
- "אני לא יודע. מה השעה בכלל?"
- "כבר שבע וחצי. זה אמור להתחיל עוד שעה, וכולם פה כבר..."
- "איזה באסה. אני לא יודע מה לעשות..."
- "אם אתה מרגיש טוב, אז אולי תבוא. גם ככה אתה לא משתתף בטקס,
אז רק תשב ותראה אותו. והכי גרוע, אם ממש לא תרגיש טוב, אז תלך
הביתה..."
- "אני לא יודע. טוב נראה כבר..."
- "זה ממש חבל שתפסיד את זה"
- "כן, אני יודע. אבל אני לא בטוח שההורים שלי ירשו לי ללכת
בכלל"
- "טוב, אני חייבת לחזור לעזור להם"
- "אני אתקשר להגיד לך , כשאני אדע אם אני בא או לא"
- "טוב... תרגיש טוב"
- "תודה"
- "ביי"
- "ביי"
נכנסתי לשרותים, וכמובן, שמול העיניים ראיתי את הקונדומט,
שהזכיר לי שהלכו התוכניות להיום בלילה. שום מסיבה פרטית - הילד
חולה...
לקחתי חמישה גלילים, וחזרתי לבמה. כשהגעתי לשם, גילי כבר
הגיעה.
- "מיכל!" היא צעקה לי מהקצה השני של החצר, והתחלנו ללכת אחת
לכיוון השניה.
- "מה קורה?"
- "סבבה... מה הפרצוף?"
- "רועי חולה. הוא כנראה לא יבוא"
- "מה??"
- "כן"
- "אני לא מאמינה. איזה חוסר מזל יש לילד הזה"
- "אוף..."
- "טוב, לא נורא... העיקר שהוא ירגיש טוב"
- "הוא אמר שאולי הוא יבוא, אבל זה לא נשמע כאילו הוא מסוגל כל
כך"
- "נו, אז עוד יש סיכוי שהוא יבוא. אל תתבאסי... זה הטקס
שלנו!!"
- "זה לא משהו, בלי רועי..."
- "טוב, די. צאי מזה. עד כמה שרועי חשוב, הוא לא יהרוס לך את
הטקס!! את שמעת אותי? צאי מזה"
- "טוב, טוב..."
היא סחבה אותי לבמה, והעסיקה אותי בכל מיני דברים, עד שהתחיל
הטקס. כמובן שעוד הספקתי לפגוש את ההורים שלי לפני זה, וישר
הלכתי לשבת עם כל השכבה, ליד הבמה. כשישבנו וחיכינו שהטקס
יתחיל, שרון הספיקה לספר לי שבן דוד שלה, אורן, בא לראות את
הטקס, ומורן לא יודעת על זה.
הטקס התחיל, ראש העיר נאם. המנהל נאם. הרכזת שכבה שלנו נאמה.
כולם דיברו כל כך הרבה, עד שכמעט נרדמתי... אחרי כל הנאומים
האלה, התחילו לקרוא בשמות של תלמידים, שיעלו לבמה, לקחת
תעודות. כשהם הגיעו לשם שלי קמתי, עליתי לבמה, ובשיא האושר
לקחתי את התעודה, וסיימתי עם הבית ספר הזה לעד. זה לא שהיה לי
כל כך רע שם, כי זה בטח נשמע ככה... ממש לא... דווקא בית ספר
די נחמד, אבל אחרי שתים עשרה שנות לימוד, קצת נמאס מכל הקטע
הזה של לימודים, ודי שמחתי לעזוב. בכל אופן, כשירדתי מהבמה,
רועי עמד שם כדי לקבל אותי. חיבקתי אותו חזק חזק, וכשבאתי לנשק
אותו, הוא אמר שלא כדאי, כי אני אדבק.
אחר כך, גם הוא עלה לבמה לקבל את התעודה שלו, ואחרי בערך חצי
שעה, התחילה ההופעה. רועי ישב מתחת לבמה, איפה שאנחנו ישבנו,
לפני שקיבלנו את התעודות שלנו. ככה שכשעליתי לבמה, בקטע שלי,
יכולתי לראות אותו בבירור, מחייך אלי מלמטה. אחר כך העברתי מבט
אל ההורים שלי, והם נראו כל כך גאים, שהבת שלהם מופיעה על
הבמה. ההופעה הלכה ממש טוב. כמעט ולא היו פשלות או תקלות, חוץ
משרון, שלא מצאה את התלבושת שלה, באחד הריקודים, ולקחה לה עוד
חצי דקה, עד שהיא עלתה לבמה, אבל לא נראה לי שמישהו שם לב
בכלל...
אחרי ההופעה, הלכתי להגיד שלום להורים שלי, לפני שאנחנו נוסעים
לבית מלון, שבאולם שלו תהיה המסיבה שלנו, עד הבוקר. אמרתי להם,
שאני בטח אחזור בבוקר, ושלא ידאגו לי.
אחר כך, חיפשתי את רועי, כדי לשאול אותו אם הוא בא למסיבה, או
שהוא חוזר הביתה. מצאתי אותו מדבר עם טל, ובדיוק כשהגעתי,
שמעתי את טל שואל אותו אם הוא הולך הביתה.
- "כן, אתה הולך הביתה באמת?" שאלתי גם.
- "לא יודע... נראה לי שאני אבוא, והכי גרוע אני אלך הביתה עוד
מעט. גם ככה זה לא רחוק מהבית שלי"
- "יופי" חיבקתי אותו.
- "טוב. אני הולך לחפש את ליאת" טל אמר, וראו בעיניים שלו את
ההתלהבות, כל פעם שהוא אומר את השם שלה.
- "פששש... היא באה לראות אותך, הא? יאללה יאללה לך תחפש
אותה..." אמרתי.
- "תשמעי... אולי היא תבוא למסיבה, אז תראי אותה"
- "סבבה. טוב אז נתראה יותר מאוחר"
- "ביי, אחי. נתראה במלון" רועי אמר, והתחלנו ללכת לכיוון
הבמה, לקחת את התיק שלי, כדי שנוכל לנסוע למלון.
- "נו, אז איך הייתי?" שאלתי את רועי, עם רגשות אשם, על זה
שאני גורמת לו לדבר, וגם ככה הוא צרוד...
- "לא משהו..." הוא אמר, וחייך. הוא הסתכל עלי, וידע שאני לא
יכולה לעשות לו כלום, כי גם ככה הוא לא במיטבו, ולא כדאי שהוא
יחטוף מכות עכשיו. הסתכלתי עליו במבט מאיים, ואמרתי "אתה תחטוף
על זה כשתרגיש טוב".
- "טוב, חכה פה שניה. אני הולכת להביא את התיק שלי". חיפשתי את
התיק שלי, בין כל התיקים של כולם, ופתאום מורן נכנסה, וקראה
לי: "מיכל, כבר לקחתי לך את התיק"
- "אוי, תודה... לא הבנתי איפה הוא..."
- "איך אתם מגיעים למלון?"
- "לא יודעת, נראה לי ברגל... למה? את נוסעת?"
- "אורן פה" היא אמרה תוך כדי חיוך ענק, "והוא יכול להסיע
אותנו. את ורועי לא באים?"
- "רגע, גם טל נוסע איתכם?"
- "אההה, הוא וליאת.. נראה לי שכן"
- "אז אין מקום לשנינו..."
- "אהה, נכון. אז..."
- "לא משנה כבר. נלך ברגל. זה גם ככה לא כזה רחוק מפה"
- "טוב, אז נתראה שם"
- "טוב, ביי"
- "ביי"
יצאנו ביחד, מורן נפרדה ממני ומרועי. ואנחנו התחלנו ללכת
לכיוון המלון.
"איך אתה מרגיש?"
- "דווקא טוב עכשיו"
- "יופי... אז אולי תרקוד קצת"
- "לא נראה לי שכדאי שאני אתאמץ יותר מידי, את יודעת... שאני
לא אתעלף לך שם באמצע הרחבת ריקודים..."
- "טוב, לפחות תהיה שם..."
המשכנו ללכת, ולא האמנתי, שבאמת הכל נגמר. אין יותר מבחנים,
בית ספר. אין יותר לבוא כל יום ולראות את חברים שלי. פתאום זה
כן נראה לי קצת עצוב כזה לעזוב הכל. את כל האנשים האלה,
שאומרים לך "בוקר טוב" למרות שחוץ מזה, אתם לא מחליפים
מילה...
הגענו לבית מלון, והדיסקוטק כבר היה בפעולה, כולם רקדו,
והשתוללו. נכנסנו לאולם, ולשמחתי ראינו שלא כולם רוקדים,
ושרועי לא יישאר לבד, אם אני אלך לרקוד. אז השארתי אותו עם
לשבת חברים שלו, ונכנסתי לרחבת הריקודים. הוצאתי את כל המרץ
שהיה לי בחצי שעה של ריקודים פרועים, בלי לשים על אף אחד,
ולעשות מה שאני רוצה, ואחרי חצי שעה, חזרתי לרועי, וראיתי שהוא
יושב שם לבד. כשהתחלתי ללכת לכיוונו, הוא נראה שמח, שיהיה מי
שידבר איתו...
- "מה אתה בודד?"
- "הם הלכו לרקוד..."
- "רוצה לצאת החוצה? אי אפשר לשמוע פה כלום..."
-"כן". קמנו ויצאנו אל מחוץ לאולם. טל עמד בחוץ, עם מישהי שלא
הכרנו. תארתי לעצמי שזאת ליאת. התלבטנו אם ללכת להגיד שלום או
לא, ובסוף החלטנו שלא כדאי להפריע להם, במיוחד שהם נראו די
קרובים, אם אתם מבינים אותי... התיישבנו בלובי של המלון, סתם
דיברנו, עד שהמחנכת שלי הגיעה, ושאלה אם אנחנו יכולים לעזור לה
עם האוכל. היא אמרה שכל הממתקים נמצאים בחדר 1001, וצריך
להוריד אותם למטה, והיא שאלה אם אנחנו יכולים לעלות שניה
ולהביא אותם.
למרות שממש לא היה לנו כוח להתחיל להתרוצץ ברחבי המלון עם
שקיות ממתים, לא היתה לנו ברירה, והסכמנו. היא נתנה לנו את
המפתח, ועלינו למעלה, להביא את האוכל והשתייה. כשנכנסנו לחדר,
היו על הריצפה בערך 20 בקבוקי שתייה, ועוד 2 שקיות גדולות,
מלאות בחטיפים. כל אחד מאיתנו לקח שקית ושני בקבוקים, וירדנו
למטה. אחר כך עלינו שוב, ולקחנו עוד בקבוקים, ואחרי פעמיים
כאלה, סוף סוף, כל האוכל היה למטה, ויכולנו לנוח בשקט.
בחדר...
שכבנו על המיטה, והיה שקט. כל מה שעבר לי בראש, היו מחשבות על
התכנונים שהיו לי להיום בלילה, ועל יום שישי שעבר, וכמה שאני
מרגישה שונה עכשיו. ופתאום קלטתי שאני בחדר במלון, עם רועי,
לבד...
- "על מה אתה חושב?"
- "כלום".
באתי לתת לו נשיקה, והוא הזיז את הראש הצידה. לא הבנתי מה
קרה...
"את תדבקי ממני..."
- "לא אכפת לי..." אמרתי, ובכל זאת נישקתי אותו.
- "אתה עייף, הא?"
- "דווקא לא כל כך. למה?"
- "לא יודעת... אתה נראה חצי מת..."
- "דווקא אני לא עייף בכלל"
- "אולי יש לך חום?"
- "לא יודע..." הוא לקח את היד שלי, ושם על המצח שלו "יש?"
- "אני לא טובה בזה... לא יודעת. אתה קצת חם, אבל לא נראה לי
משהו רציני. כאילו, גם לי חם, כי כל החלונות פה סגורים"
קמתי ופתחתי חלון אחד, וחזרתי למיטה. רק שהפעם נשכבתי קצת יותר
קרוב לרועי, והנחתי עליו את הראש. הוא התחיל ללטף לי את השיער,
ולא יכולתי יותר, אז הסתובבתי, ונתתי לו נשיקה.
"אני אומר לך... את תידבקי ממני בסוף"
- "ואני אומרת לך, שלא אכפת לי..." אמרתי, והמשכתי בשלי... ואל
תחשבו שהוא כל כך התנגד או משהו... פה ירדה חולצה שלי, שם ירדה
חולצה שלו, והיה נראה כאילו יום שישי שעבר קם לתחייה, רק שהוא
הולך להסתיים קצת אחרת הפעם, עד שפתאום...
- "תקשיבי שניה... את יודעת שאני רוצה..." הוא אמר, ונראה
כאילו הוא עומד להתעלף עוד רגע.
- "אבל לא כדאי, כי אתה גם ככה חולה..." קטעתי אותו באמצע
המשפט. "זה ממש לא  הולך ככה. כל פעם משהו אחר מפסיק אותנו...
אני אומרת לך, מישהו שם למעלה לא רוצה שנעשה את זה. אולי זה
סימן..."
- "שום סימן" הוא נבהל, "תפסיקי לדבר שטויות. חיכינו כל כך
הרבה זמן, אז מה זה עוד כמה ימים, עד שאני אהיה בריא?"
- "יו", פתאום נזכרתי שאנחנו נוסעים עוד כמה ימים, "מה יקרה אם
עדיין יהיה לך חום גם ביום רביעי?"
- "לא נראה לי. זה לא משהו רציני... אני בטוח נוסע איתכם"
- "טוב, אתה רוצה לרדת למטה?"
- "לא. אין לי כוח לזוז. בואי נשאר פה" הוא חיבק אותי, ושכבנו
שם איזה חצי שעה, בשקט כזה. אף אחד לא אמר כלום, עד שפתאום
מישהו דפק בדלת. שמתי מהר את החולצה שלי, ונתתי לרועי את
החולצה שלו, ואז ניגשתי לפתוח את הדלת. כשפתחתי את הדלת, טל
עמד מולי.
"היי"
- "מה את עושה פה? למה את לא למטה?" הוא לא ראה את רועי
בהתחלה.
- "מה המצב, טל?" נשמע הקול הצרוד של רועי, ממעמקי החדר. כשטל
הבין, שהיינו שם ביחד, לא היה לו נעים, והוא פשוט לא ידע מה
לעשות עם עצמו, במיוחד כשהוא ידע מה קרה ביום שישי שעבר...
הייתם צריכים להיות שם בשביל לראות את זה... זה היה ממש
מצחיק.
- "אוי... לא ידעתי שאתם פה ביחד... אמממ, אני וליאת פשוט
הולכים אז רציתי להגיד לך ביי, ושרון אמרה שכנראה עלית רגע
למעלה"
- "לא, זה בסדר..." אמרתי.
הוא בטח חשב, שהוא הפריע לנו באמצע השיחזור של יום שישי שעבר,
למרות שבכלל לא קרה כלום. רועי קם מהמיטה, ובא לדלת. נראה לי
שכן היה לו חום, כי הוא היה קצת מסטול, ולא שם לב, שהוא לבש את
החולצה הפוך.
- "זה בסדר טל. מה אתה לחוץ?" טל קלט שהחולצה שלו הפוכה, ואז
הוא בכלל התפדח לגמרי...
- "יו, אני ממש מצטער שהפרעתי לכם ככה... טוב, אני הולך..."
- "ביי, תהנה עם ליאת..." אמרתי. ואז רועי הוסיף "ואל תעשה
דברים שאני לא הייתי עושה...".
טל הלך, וחזרנו לחדר. "איזה דברים אתה לא היית עושה?" שאלתי.
- "אממ, לא יודע. אולי...", הוא נתן לי נשיקה, "כאלה דברים".
פתאום שמתי לב, שהפנים שלו ממש חמות. ועד כמה שהיה לי חם, לא
היה שם עד כדי כך חם...
- "יו, רועי. נראה לי שיש לך חום"
- "אני באמת מרגיש קצת עייף..."
- "אולי נלך הביתה?"
- "לא... את לא צריכה לחזור בגללי. תשארי פה"
- "ואיך תחזור בדיוק? לבד, מסטול, תשוטט בעיר. נראה לי שעדיף
שאני אבוא איתך..."
- "לא, עזבי. אני אתקשר לאבא שלי, שיבוא לקחת אותי. לא כזה
מאוחר",(רק אחר כך הוא הסתכל בשעון וקלט שבערך שתיים בלילה)
- "טוב" חיפשתי את הפלאפון בתיק שלי.
- "בעצם אני יכול לבקש מאסף שיחזיר אותי הביתה. הוא בא לפה עם
האוטו"
- "טוב, אז בוא נרד למטה לחפש אותו"
- "טוב"
- "ותהפוך את החולצה שלך, יא מסטול. המורים עוד יחשבו מה עשינו
פה..."
רק אז הוא קלט שהחולצה שלו הפוכה... הוא חייך, והוריד אותה.
"ותיקח כדורים או משהו, שלא תהיה חולה ככה גם כשנצטרך לנסוע"
אמרתי לו.
- "טוב, טוב, תרגעי". הוא לבש את החולצה (נורמלי הפעם), וירדנו
למטה.
הוא ראה את אסף יושב שם בצד של האולם, והלך לשאול אותו אם הוא
יכול להסיע אותו הביתה. אסף הסכים, אז הוא בא להגיד לי שלום,
ואמר שהוא ידבר איתי מחר.
אחרי כמעט שעה שלא רקדתי, התמלאו לי המצברים, ועליתי שוב על
רחבת הריקודים, להשתגע קצת עם שרון.
"לאן את ורועי הלכתם?" היא צעקה לי תוך כדי ריקוד. בקושי שמעתי
משהו...
- "היינו בחדר למעלה..." שרון הסתכלה עלי במבט מרוצה... "זה לא
מה שאת חושבת..." הוספתי, כדי שהיא לא תמשיך לחיות באשליות.
היא התאכזבה... "הוא לא מרגיש טוב, אז הוא הלך הביתה..."
אחרי כמה שעות טובות של קיפצוצים, וריקודים, ואפילו כמה שיחות
עמוקות עם יוני ורן מהכיתה שלי, נגמרה המסיבה, וחזרנו הביתה
בסביבות חמש וחצי בבוקר.
כשקמתי מהשינה, השעה היתה ארבע אחר הצהריים. הרשיתי לעצמי לא
לעשות כלום כל היום, חוץ משיחה קצרה עם רועי, שאמר שאתמול
כשהוא חזר הביתה הוא מדד חום, והיה לו שלושים ושמונה וחצי, אבל
עכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב. ככה עבר עוד יום בספירה לאחור,
עד הנסיעה ליוון, ונשארו עכשיו רק עוד חמישה. הימים שלפני
הנסיעה היו  די משעממים... כל מה שעשיתי היה לקנות עוד כמה
דברים אחרונים, לבדוק מה שלום רועי, ואם הוא מרגיש טוב, ו...
בערך זהו. חוץ מיום שני. אחרי שרועי הבריא, הוא הרשה לעצמו
להזמין אותי אליו ביום שני בערב, או יותר נכון בלילה, כשההורים
שלו נסעו לעוד חתונה (הרבה אירועים יש במשפחה שלו), וכנראה
שהוא ציפה שסוף סוף זה יקרה. אחרי שפעמיים נעצרנו באמצע, אולי
הפעם לא יהיה מה שיעצור אותנו אבל כמובן שהיתה לו טעות אחת
קטנה, אך גורלית. היינו ממש קרובים (שוב), ואז רועי פתח את
המגירה, ו... לא מצא את הקונדומים. "מה? אני לא מבין? אני לא
הוצאתי אותם מפה..."
- "לפחות עכשיו אתה יודע מה אח שלך וחברה שלו עושים כשהוא מביא
אותה לפה..."
רועי חיפש בכל החדר שלו, אבל לא מצא (כנראה שזה ממש חשוב לו,
כי לקח לו די הרבה זמן להבין שגם הפעם זה לא הולך לקרות,
ולהפסיק לחפש...). חוץ מהאירוע הלא כל כך חשוב הזה, רוב השבוע
היה משעמם, עד שהגענו ליום שלישי, יום לפני הטיסה שלנו. טל
סיפר לי שהוא וליאת דיברו, ועכשיו הם חברים.
"מזל טוב" אמרתי.
- "תודה"
- "אמרתי לך שזה יסתדר בסוף, ושאתה לא צריך לדאוג..."
- "זה בטח נראה לך נורא מהר, אבל שלושה שבועות זה הרבה זמן, אם
נפגשים בהם הרבה פעמים"
- "לא אמרתי כלום... העיקר שאתם מרוצים" חייכתי.
- "תגידי, כל אחד בא לבד לשדה תעופה מחר?"
- "לא יודעת... אולי באמת נקבע לפני זה, וכולנו ניסע ביחד"
- "כן, זה באמת יהיה הרבה יותר נחמד"
אחר כך דיברנו עם כולם, וקבענו מתחת לבית של טל, בשעה ארבע
ורבע לפנות בוקר, כי צריך להיות בשדה תעופה כבר בחמש. ידענו
שההורים לא יסכימו להיפרד מאיתנו סתם ככה, אז אמרנו, שגם
ההורים יבואו, ניפרד מהם מתחת לבית של טל, ואז אבא של טל יסיע
אותנו לשדה, כי יש לו אוטו גדול כזה, עם יותר מקומות, וככה
כולנו ניסע ביחד, ולא נצטרך לנסוע בשתי קבוצות. בעשרים וארבע
שעות הקרובות, ההתרגשות הגיעה, ופתאום קלטתי שסיימתי עם הבית
ספר, ושמחר אני אהיה ביוון עם כל החברים שלי...
בארבע ורבע בדיוק, התייצבתי עם ההורים שלי מתחת לבית של טל,
וראיתי שכמעט כולם כבר שם. חיכינו כמה דקות, עד שיוני וחגית
הגיעו, ויצאנו לשדה התעופה. כשהגענו, נפרדנו מאבא של טל,
ומיהרנו לכיוון הדיוטי פרי. כל אחד רצה דברים אחרים, אז קבענו
ליד שער 35 בחמישה לשבע. בינתיים אני ורועי הסתובבנו ביחד...
רועי קנה כמה בגדים, אני קניתי נעליים, והשעה היתה כבר עשרה
לשבע. כשהתחלנו ללכת לכיוון השער, חלפנו על גבי אגף התרופות,
ופתאום רועי משך אותי לשם, ונעמדנו בדיוק מול המדף של
הקונדומים. לא יודעת למה, אבל ממש לא רציתי לעמוד שם, כשכל כך
הרבה אנשים מסתכלים עלי, כאילו אני לא בסדר או משהו... רועי
הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו, ושנינו התחלנו לצחוק. במיוחד
אחרי מה שקרה פעם שעברה, נראה לי שרועי לא נתן לעצמו לשכוח שגם
את זה צריך לקנות. אז ככה מצאנו את עצמנו עומדים שם אחד ליד
השני, ו... צוחקים.
"טוב, תיקח משהו וזהו... אני לא מבינה בזה יותר מידי" ניסיתי
להגיד, תוך כדי צחוק, שפשוט לא הסכים להיפסק. "טוב טוב" הוא
אמר, ולקח איזה משהו מהמדף. מהר מאד המשכנו ללכת, תוך כדי
ניסיון להירגע, ואם אפשר, גם לנשום קצת בדרך. הגענו לשער,
עדיין מנסים להפסיק לצחוק (ואף אחד לא הבין למה), והתחילה
העלייה למטוס. לא עבר הרבה זמן, וכבר היינו בתוך המטוס,
מתכוננים לטיסה. התיישבתי במקום שלי, והסתכלתי על כולם. שרון,
זיו ומורן כבר ישבו בדיוק מאחורינו. חגית וטל ישבו כמה שורות
מקדימה, ואני ישבתי ליד יוני. הסתכלתי למעלה, וראיתי את רועי
מסדר את הדברים שלו, ואז הוא התיישב בצד השני שלי, ונתן לי
נשיקה. היתה לי הרגשה, שהטיול הזה הולך להיות ממש כיף...
"שלום, מדבר הטייס שלכם" הטייס אמר כמה דברים וסיים ב "שתהיה
לכם טיסה נעימה". הייתי עייפה מכל ההתרוצצויות האלה בדיוטי
פרי, וחוץ מזה, ישנתי רק שלוש שעות בלילה. לא שרועי ויוני
משעממים או משהו, אבל העדפתי לבלות את הטיסה בשינה... הידקתי
את החגורה שלי, שמתי את הראש אחורה, עצמתי את העיניים,
ונרדמתי. רועי אמר לי אחר כך, שחייכתי מתוך שינה... אני אתן
לכם לנחש על מה חלמתי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אשכים שעירים
בים המלח"

(מתוך: "אין
יותר נמוך מזה"
בהוצאת בוליביה
ושות')


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/9/01 22:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי פוטוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה