[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי פוטוק
/
אין שם (בינתיים)

היא ישבה בחדר והיו איתה לפחות עוד עשרה אנשים, אבל היא הרגישה
כ"כ לבד. היא לא הבינה איך החיים יכולים להשתנות מקצה לקצה.
הרי בסך הכל עברו כמה חודשים. היא התחילה לחשוב על החיים שלה,
על כמה שהיה טוב, רק לפני פחות מחמישה חודשים...
היא נזכרה באיל, באותו יום כ"כ נהדר שהפך את החיים שלה לגן
עדן. איזה מזל ש...
"בואי כבר, דניאל עומד לבוא!!!" היא שמעה את גילי, החברה הכי
טובה שלה קוראת לה.
"אני תכף באה" היא אמרה.
כולם ירדו למטה. דניאל עמד לבוא הביתה מהאימון, מבואס שכולם
שכחו מיום ההולדת שלו, למצוא את כולם אצלו בבית, ולהיות מאושר
עד הגג שיש לו חברים שאוהבים אותו ולא שכחו אותו...
מיכל תכננה את כל זה. בשבילו. אחרי הכל הם היו הידידים הכי
טובים.
פתאום הכל נראה לה כ"כ שטחי ולא חשוב. היא רק רצתה שאיל יתקשר
כבר. רק שיתקשר.
"איך שדברים קורים כ"כ מהר..." היא חשבה.
רק לפני כמה חודשים הכל היה שונה.
זה היה כמה ימים אחרי יום ההולדת שלה. היא ישבה וחשבה איך כ"כ
מהר היא הגיעה לגיל שבע עשרה ולא הספיקה לעשות כלום... כל
השבועיים האחרונים שלפני יום ההולדת שלה, היו תקופה של הרבה
מאד חשיבה. כל הזמן לחשוב על כמה שהיא לא עשתה שום דבר עם יותר
מידי משמעות בחיים שלה. כבר מזמן היא ויתרה על קשר עם מישהו
מהמין השני. חוץ מ"הי" ו"ביי" עם כמה בנים בודדים מהכיתה שלה,
לא היה לה שום קשר לאף אחד מהם. חוץ... מדניאל, שכבר לא נחשב
כידיד, אלא כאח. הוא היה הקשר היחיד המשמעותי שהיה לה עם בן,
אבל חוץ ממנו - אף אחד... לא היתה שום החלטה חשובה או איזה
משהו שקרה, שהשפיע על החיים שלה ליותר מרבע שעה. היא הרגישה
כ"כ רע. כאילו כל שבע עשרה השנים האחרונות היו סתם. זו המילה
שסיכמה את החיים שלה עד לאותו רגע: "סתם"...
ואז הכל השתנה... באותו יום מיוחד לפני ארבעה חודשים. היה
חמסין, פשוט בלתי נסבל. אי אפשר היה לעשות כלום מרוב החום
הנורא שהתפשט בכל מקום.
כל הילדים בשכונה התנפלו על האוטו גלידה, שהרוויח באותו יום
בשביל כל השנה, ואפילו השנתיים הבאות...
ואז הטלפון צלצל, זאת היתה גילי. היא אמרה שהולכים לים. למיכל
לא היה שום כוח או רצון לצאת מהבית, היא העדיפה להישאר בבית
ולחשוב שוב עד כמה שהמצב שלה פשוט נורא, ושהיא צריכה להתחיל
לעשות משהו עם החיים שלה, לפני שיעברו עוד שבע עשרה שנה.
אבל לגילי לא היה אכפת, והיא הכריחה את מיכל לצאת מהדיכאון
ולבוא איתה.  הן קבעו עוד חצי שעה בתחנת האוטובוס של קו שלושים
ושמונה, שמגיע ישר לים. אחרי חצי שעה מיכל היתה בתחנה, חיכתה
לגילי שתבוא כבר. היא ישבה לבד בתחנה בערך עשר דקות. זה לא
הפתיע אותה, גילי תמיד איחרה לכל מקום... היא כבר היתה רגילה.
פתאום נכנס מישהו לתחנה והתיישב לידה. מיכל לא טרחה אפילו
להרים את הראש ולראות מי זה, עד שהוא שאל: "סליחה, את יודעת
אולי אם שלושים ושמונה מגיע לים?"
היא הרימה את הראש, וענתה לו: "כן". היא אמרה לעצמה, שהגיע
הזמן להתחיל לממש את כל המחשבות שהיו בראש שלה בזמן האחרון.
תוך כדי כל החשיבה הזו היא הבחינה בעובדה שהוא היה ממש חמוד.
הוא לא היה הבן אדם הכי יפה שהיא ראתה בחיים שלה, אבל היה
בעיניים שלו איזה משהו מיוחד...  
זו הייתה מעין הזדמנות כזאת שניתנה לה, והיא החליטה לנצל אותה
לשם שינוי...
"מה, גם אתה נוסע לים?" היא שאלה.
"כן, איך אפשר שלא, בחום הזה?... זה פשוט יום אידיאלי לים..."
הוא אמר.
היא חייכה אליו, וניסתה למצוא משהו להגיד..."אתה גר פה?" היא
שאלה, בתקווה שהוא יגיד כן. הוא אמר שלא, שהוא רק ישן אצל
קרובי משפחה שלו לכמה ימים, ואז הוא חוזר לבית שלו בהרצליה.
מיכל אזרה את כל האומץ, שהיה לה באותו רגע וריכזה את כל
האנרגיות שלה כדי לפתח איתו שיחה. היא שאלה אותו בן כמה הוא,
ומה הוא לומד, והם דיברו למשך חמש דקות על כל מיני דברים, עד
שפתאום האוטובוס הגיע, ועמד ברמזור שהיה קצת לפני התחנה.
היא ידעה שהוא יעלה, ושהיא חייבת להישאר לחכות לגילי ,שהפעם
הגזימה במיוחד באיחור שנמשך כבר רבע שעה - אבל כמובן שלמיכל לא
היה אכפת לחכות בתחנה, כל עוד הוא היה שם, והמשיך לדבר
איתה...
הוא ראה שהאוטובוס עומד להגיע, ושאל אותה: "תראי... אני...חייב
ללכת, אז.. אני יכול אולי לקבל את הטלפון שלך?"
מיכל לא כל כך ידעה מה לעשות, אבל אז היא הבינה, שאין לה מה
להפסיד, והוא היה ממש נחמד עד עכשיו, אז היא הסכימה. היא ניסתה
להיזכר במספר שלה, שבאותו רגע פרח מהזיכרון שלה, בעקבות הלחץ
העצום שתקף אותה.
לקחו לה עשר שניות בערך להיזכר, ואז היא נתנה לו את הפלאפון
שלה, ואמרה לו "טוב, אז נדבר כבר... תהנה בים...". והוא עלה
לאוטובוס.
אחרי חמש דקות, גילי הגיעה לתחנה. מיכל סיפרה לה על מה שקרה
בזמן האיחור שלה, והן עלו על האוטובוס הבא שהגיע.
אחרי רבע שעה גילי ומיכל כבר היו בים, מצאו שני כסאות והתיישבו
להשתזף קצת.
מיכל היתה בטוחה שהוא יתקשר... היתה לה מן הרגשה כזאת, שהיום
בערב הם ידברו שוב.
אבל היא הפסיקה לחשוב על זה, היא לא רצתה להשלות את עצמה,
ולהתאכזב בסוף. אז היא החליטה להיכנס למים עם גילי, והן דווקא
מאד נהנו. והתוכנית הצליחה, מיכל הספיקה לשכוח ממנו...
אחרי כמה שעות בים, גילי ומיכל חזרו הביתה שזופות, ועייפות
מאד. אחרי מקלחת טובה מיכל הלכה לישון, והשאירה את הפלאפון
פתוח ליד הראש שלה, למקרה שההוא  מהתחנה יתקשר.
"מיכל... מיכלי...", "מיכלי תתעוררי... יש פה מישהו שרוצה
לראות אותך..."
זו היתה אמא שלה בניסיונות להעיר אותה. היא פתחה את העיניים
וראתה את דניאל עומד מחוץ לחדר שלה.
הוא חייך אליה כמו תמיד... היא חייכה בחזרה והלכה לשטוף פנים,
כדי להתעורר קצת.
היא חזרה לחדר שלה ודניאל ישב שם וחיכה לה... היא שאלה אותו מה
נשמע, הוא אמר שהכל טוב ושסתם שיעמם לו אז הוא החליט לבוא...
הם היו נפגשים כמעט כל יום. או שהוא היה בא אליה, או שהיא היתה
באה אליו, או שהם היו נפגשים באמצע... ותמיד היה להם על מה
לדבר. תמיד היה לאחד מהם מה לספר, ותמיד איכשהו הוא היה גורם
לה לצחוק. לא משנה כמה גרוע היה היום שלה, או מה עבר עליה,
תמיד הוא היה מצליח להצחיק אותה ולגרום לה לשכוח את מה שקרה,
לפחות בזמן שהיא היתה איתו.
זה היה מאד מרגיע ומבטיח, לדעת שיש מישהו כזה שיכול להשכיח
ממנה את כל הצרות שלה לכמה זמן... דניאל היה אחד הדברים היותר
טובים ומשמחים בחיים שלה כרגע. כבר בשבוע הראשון בכיתה ט', הם
נהיו ידידים והקשר ביניהם רק התחזק מיום ליום.
אחרי חצי שעה של סתם דיבורים, דניאל שם לב שהיא בוהה בפלאפון
שלה כבר עשר דקות בערך, והוא שאל אותה אם קרה משהו שהיא רוצה
לספר לו.
היא סיפרה לו על ההוא מהתחנה, שפתאום היא הבינה שהיא בכלל לא
יודעת איך קוראים לו, ועל כמה שהוא היה חמוד, בחמש דקות שהוא
דיבר איתה.
דניאל שמח, ואמר לה שהוא בטח יתקשר היום בלילה, ואם לא אז
מחר.
תמיד דניאל הצליח לנחם אותה, והוא באמת שכנע אותה, אבל הפעם
הוא טעה. היא חיכתה כל הערב וכמעט כל הלילה, עד שלוש, והוא לא
התקשר. למחרת היא נסעה עם גילי לשוק, ולקחה את הפלאפון, למקרה
שהוא יתקשר, אבל התאכזבה שוב...  אחרי שהוא לא התקשר גם ביום
שלמחרת, היא כבר ויתרה, והבינה שאין לה מה לחכות יותר. אבל לא
היה לה כל כך אכפת ממנו... אחרי הכל, הוא היה סתם איזה מישהו
שדיבר איתה חמש דקות בתחנת אוטובוס. אחרי יומיים היא היתה אצל
דניאל, וסיפרה לו על היום המוצלח שעבר עליה, לשם שינוי. על זה
שהיא ובן דוד שלה קבעו להיפגש אחרי שהם לא ראו אחד את השני
בערך חצי שנה, ושאח שלה החליט להיות נחמד ושאל אותה אם היא
רוצה, שהוא יסדר לה עבודה בשעות אחר הצהריים אצל אחד החברים
שלו, אחרי שבמשך חודשיים היא מנדנדת לו על זה שהיא צריכה
עבודה. פתאום הפלאפון הפתיע אותה, והתחיל לצלצל.
דניאל ענה במקומה, והביא לה את הטלפון מלווה בחיוך. היא שאלה
"מי זה?", ודניאל לא ענה, הוא רק המשיך לחייך לעצמו. היא לקחה
את הפלאפון וענתה.
- "הלו"
- "שלום לך". היא שמעה מצידו השני של הטלפון קול מוכר, ולקח לה
בדיוק חצי שניה להבין, שזה ההוא מהתחנה, ושבסופו של דבר הוא
החליט להתקשר אליה. אומנם באיחור, אבל הרי תמיד אומרים ש"עדיף
מאוחר מלעולם לא...". היא היתה מאושרת עד הגג, אבל היא ניסתה
לא להישמע נלהבת מידי...
"מה נשמע?" הוא שאל.
- "הכל בסדר, לא משהו מיוחד, אתה יודע..."
- " את יודעת, לא אמרת לי איך קוראים לך בכלל..."
- "מיכל... מיכל גולן, ולך?"
- "איל מלמד... " היתה שתיקה קצרה, ואז הוא המשיך "אז... מה,
מה עשית מאז שראיתי אותך?"
- "שום דבר מיוחד... סתם משעמם...  הולכים לקניונים וכאלה,
והלכתי גם לשוק לפני יומיים, אבל זה סתם כי אין משהו יותר טוב
לעשות... מה איתך? עושה משהו מעניין?"
- "אני חזרתי אתמול הביתה להרצליה, ורציתי לשאול אותך אם את
רוצה אולי להיפגש היום בערב?"
על הפנים של מיכל התנוסס חיוך של מיליון דולר, ודניאל הבין
שמדובר במקרה מיוחד...
- "אמממ, נשמע סבבה. אבל איך בדיוק נפגש אם כבר חזרת
להרצליה?"
- "מה שאת לא יודעת עלי, זה שכבר הוצאתי רשיון לפני שלושה
חודשים בערך, אז אני כבר יכול לנהוג לבד".
- "אהה, אז אתה מאלה שיש להם רשיון כבר...? הבנתי... חכו חכו,
גם אני אצטרף אליכם עוד חצי שנה בערך"
- "חחחח" הוא צחק, "אל תדאגי,  זה יגיע, זה עובר מהר... אז מתי
לאסוף אותך?"
- "אמממ, תשע וחצי זה... בסדר לך?"
- "מצוין...".
- "טוב, אז...".
- "רק עוד דבר אחד".
- "כן?"
- "איפה את גרה?"
- "אוי... אמממ, שכחתי מזה... רחוב הגשר חמש, זה קרוב לתחנה של
שלושים ושמונה". היא אמרה, והרגישה קצת מפודחת...
- "או קיי, אין בעיה...".
- "אז נתראה".
- "טוב... ביי".
- "ביי".
מיכל ניתקה את הפלאפון, והסתכלה על דניאל במבט של אושר
עילאי...
זה לא היה כל כך קשה, והוא הבין לבד, שלמיכל יש תוכניות להיום
בערב. פתאום היא פרצה בצעקות של שמחה "זה היה הוא!! ואנחנו
נפגשים..." היא הסתכלה בשעון והמשיכה "עוד שעתיים וחצי!!!  מה
אני אלבש?!?" דניאל הסתכל עליה, וחייך למראה הידידה הכי טובה
שלו נכנסת ללחץ יותר ויותר. "דניאל!!! תפסיק לצחוק עלי, ותתחיל
לעזור פה..." דניאל חייך אליה, ואמר לה "את רואה? כשאני אומר
שהוא יתקשר - הוא מתקשר... ואת לא סמכת עלי, הא?..."
- "דניאל, מצאת את היעוד שלך... אתה רואה את העתיד... עכשיו
בוא תעזור..." היא אמרה בטון לחוץ, אך מאושר.
- "תודה...תודה...  אני יודע, ותפסיקי להיות לחוצה... דניאל
פה, והכל יהיה בסדר...   תלבשי את המכנס השחור והגופייה
הכחולה, זאת שאני אוהב..." הוא אמר וניסה להרגיע אותה.
היא התקשרה לגילי לשתף אותה בחדשות הטובות, והיה נראה כאילו
גילי התלהבה אפילו יותר ממנה. זו היתה שיחת בנות קצרה
ועניינית, גילי נתנה לה תדרוך קצר בנושא, ושלחה אותה אל שדה
הקרב עם "בהצלחה... ותתקשרי כשאת חוזרת... אני רוצה פרטים!!".
השעה היתה שבע בערב, והיו לה שעתיים וחצי להתארגן. היה נדמה
שעברו רק חמש דקות, וכשמיכל הסתכלה על השעון, היא הופתעה לראות
שכבר תשע וחצי. היא ירדה למטה, וראתה אותו מחכה לה ליד האוטו
שלו.
- "הי..." היא אמרה וחייכה.
- "היי, מה נשמע?"
- "הכל בסדר... לאן נוסעים?"
- "יש איזה בית קפה בת"א, מקום שאני מכיר, ממש נחמד שם. יש
הסכמה?"
- "כן, אין בעיה"
הם נכנסו למכונית, והתחילו לנסוע. מיכל היתה בלחץ. היא היתה
נבוכה, ובקושי הוציאה מילה מהפה במשך כל הנסיעה. אבל הכל הסתדר
כשהם הגיעו לשם. המקום היה באמת מאד נחמד... מיכל נרגעה ולאט
לאט כבר לא היתה בלחץ בכלל, והרגישה כאילו היא מכירה את איל
כבר הרבה זמן. היא מאד נהנתה, והיה נראה לה שגם הוא נהנה. הם
ישבו שם בערך שעתיים, והיא הרגישה שהיא לא רוצה לחזור הביתה.
היא כל כך נהנתה איתו, עד שהיא התחילה לחשוב, שהאופי שלו זה
איזושהי פנטזיה שלה, שאלוהים החליט להגשים, כשהתחשק לו פתאום
להיות נחמד אליה. למרות שאיל רק הכיר אותה, הוא ידע בדיוק מה
לומר כדי להצחיק אותה, ובדיוק מה לומר כשהיה רגע של שקט פתאום.
בדרך חזרה תקפו את מיכל מחשבות מלחיצות מאד, היא לא ידעה מה
לומר כשהם יגיעו לבית שלה. אחרי הכל, היא אף פעם לא ממש יצאה
עם מישהו... היא לא ממש התמצאה בחוקים האלה של פגישות, ומה
לעשות בפגישה הראשונה. הם הגיעו לבית של מיכל, איל עצר את
האוטו והסתכל עליה. היא אמרה :"מאד נהניתי..."
"כן...גם אני... אנחנו צריכים לעשות את זה שוב" הוא ענה.
מיכל שמחה שגם הוא נהנה, ואמרה לו, שידבר איתה מחר או מחרתיים.
הוא ליווה אותה לפתח הבית, ואז... הלב של מיכל דפק כל כך מהר
וכל כך חזק, שהיה נדמה לה שפילו הוא יכול לשמוע אותו... הוא
נתן לה נשיקה על הלחי, אמר לה לילה טוב ושהוא יתקשר מחר. פשוט
היה חמוד בצורה מושלמת...
ככה הכל התחיל... "אולי חבל שזה התחיל בכלל" היא חשבה
לעצמה...
"מיכל, מה קורה לך? דניאל עוד שניה נכנס ואת לא תהיי שם?!?! -
בואי כבר" גילי קראה לה שוב, ולא הבינה למה היא לא באה.
לאחר כמה דקות, היא מצאה את עצמה למטה עם כל החברים שלה, מחכה
לדניאל.
פתאום מישהו צעק "הוא בא הוא בא - תכבו ת'אורות". האורות נכבו,
והדלת נפתחה בשקט.
"הפתעה!" נדמה היה ששמעו את הצעקה עד הקצה השני של העולם.
על פניו של דניאל עלה חיוך מאוזן לאוזן, הוא היה קצת נבוך כי
הוא היה לבוש בתלבושת של הקבוצה, שלא היתה יפה במיוחד, ואולי
בתוך תוכו גם התבייש על חוסר האמון שלו בחברים שלו, שהוא חשב
ששכחו ממנו, ובמיוחד במיכל, שאחרי הכל, היתה הידידה הכי טובה
שלו.
אחרי סבב של חיבוקים ותודות הוא הגיע בסופו של דבר גם למיכל,
שלא רצתה שהרגע הזה יגיע.  
בשבועיים האחרונים היא כ"כ התאמצה לארגן את כל המסיבה הזאת,
והכל היה נראה כ"כ חשוב בהתחלה. שהכל יסתדר, ושאף אחד לא יאחר
או משהו, ושיהיו בלונים ואוכל, ולא לשכוח להזמין אף אחד ו...
פתאום עכשיו הכל נראה לא חשוב. סתם מסיבה. עוד מסיבה, כמו כל
האחרות.
היא כ"כ רצתה לוותר על כל ה"כיף" הזה, ולהיות עכשיו לבד עם
איל, לדבר איתו...  אבל הוא, לא התקשר...
היא הייתה נבוכה, נתנה לדניאל חיבוק, והוא אמר "תודה... אני לא
יודע איך לא עליתי על זה..." היתה שתיקה, ואז הוא המשיך, ואמר
בדיוק את מה שהיא לא רצתה לשמוע: "אנחנו צריכים לדבר, את
יודעת..."
היא אמרה לו, שלא עכשיו, שייהנה מהמסיבה, ושהם ידברו אחר כך.
ואז היא אמרה, שהיא צריכה להתקשר הביתה, ויצאה החוצה, לנשום
קצת אויר, בתקווה שהיא תרגיש טוב יותר בלי כל האנשים האלה,
שהיא כ"כ לא רצתה לראות עכשיו.
בראשה עברו אלפי מחשבות שונות. חלקן היו טובות, חלקן לא, אך
כולן היו קשורות בדניאל... ובאיל.
היא רצתה להתקשר לאיל, אבל היא ידעה שזה לא יעזור, ושהיא צריכה
לחכות. היא חייבת לתת לו לחשוב, ואפילו יותר חשוב - לחשוב
בעצמה, ולהחליט איך היא מתכוונת להמשיך מפה, לפני שהיא מדברת
איתו.
היא ישבה לבד על המדרגות, מחוץ לבית של דניאל, וחשבה. היא
נזכרה בכל מה שעבר עליה בשבועות האחרונים.  
חודש וחצי לפני המסיבה, ההורים של מיכל אמרו לה, שבעוד חודש הם
צריכים לנסוע ללונדון לשבועיים בגלל העבודה שלהם. הם שאלו אותה
אם היא רוצה לבוא איתם. באותו רגע, היה נראה לה הרבה יותר נחמד
להישאר בבית. מה יש לה לעשות שבועיים בלונדון לבד?? הרי ההורים
שלה יהיו עסוקים כל הזמן בעבודה שלהם, ולה לא יהיה כל כך מה
לעשות...וחוץ מזה, בית לבד לשבועיים... איך אפשר לסרב לכזאת
הצעה...?במיוחד כשאיל בסביבה, והוא יכול לבוא אליה כל הזמן...
השבועיים האלה בלי ההורים, היו אמורים לתת לה את כל הזמן ואת
כל התנאים הכי טובים כדי לחשוב ולתכנן את המסיבה לדניאל.
והוא באמת נתן לה הרבה מאד זמן לחשוב, אבל לא על המסיבה...
בהתחלה הכל היה טוב... היחסים שלה עם איל היו בשיאם. היא ואיל
הגיעו לרמות שהיא לא חשבה שהיא תגיע אליהן עם אף אחד בשנתיים
הקרובות, ובטח שלא תוך פחות משלושה חודשים של חברות. גם פיזית,
גם רגשית וגם נפשית, וכל המורכבות שבאה עם זה...
היא הרגישה כל כך קרובה אליו...היה לה בטחון של מאה ואחד
אחוזים בו, והוא נתן לה את ההרגשה, שגם הוא מרגיש בדיוק אותו
דבר. היא הרגישה, שסוף סוף הגיע האדם הנכון, שמשלים אותה
בדיוק... כל מה שהיא אי פעם חלמה עליו, הגיע אליה בבן אדם אחד,
שלפי דעתה, היה מושלם מכל הבחינות.
וזה לא שהם לא רבו אף פעם, אבל גם כשהם רבו, היא הרגישה אחר כך
את הרצון של שניהם לתקן את זה, ולא להשאיר את זה ככה. והיא
הרגישה שהקשר הזה באמת ימשיך עוד הרבה הרבה זמן.
תכנון המסיבה של דניאל רק התחיל. לא היתה לה בעיה לדעת איזה
אוכל להביא, כי היא ידעה בדיוק מה הוא הכי אוהב... וגם להזמין
את האנשים הנכונים לא היתה בעיה, כי היא הכירה אותו יותר טוב
ממה שהוא הכיר את עצמו.
נראה כאילו הכל מתקדם בקצב מושלם, בהתאם לתכנון ולציפיות של
מיכל.
בדיוק אז, כשמיכל הרגישה מלאה ביטחון, והרגישה שהכל הולך לה
טוב, ושהיא עוברת עכשיו תקופה טובה בחיים, איל אמר לה שהוא
צריך לספר לה משהו, אז הוא רוצה שהם יפגשו לדבר.
זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא אמר לה את זה, הרי כבר היו להם
ריבים ושיחות על דברים לא חיוביים לפעמים. אבל היא לא היתה
בטוחה, אם לשמוח על זה, שהוא מרגיש בטוח מספיק כדי לדבר איתה
על כל דבר, או להיות בלחץ מזה, כי זה בכל זאת נשמע קצת
מדאיג... במיוחד בגלל שהוא אמר את זה בטון מאד רציני, והיה
נראה לחוץ ומבולבל, כאילו גם הוא לא כל כך יודע איך להתמודד עם
מה שהוא רוצה לספר לה.
למחרת, הם  נפגשו מתחת לבית שלו, והלכו לכיוון הספסל הקבוע
שלהם, בגינה ליד הבית של איל.
הוא פתח את השיחה במשפט שגרם למיכל לרצות לחזור הביתה מהר, ולא
לשמוע את ההמשך של מה שהוא רוצה להגיד.
"טוב...זה ככה... אני כבר כמה זמן חושב איך לומר לך את זה...
ו... אני לא ממש מוצא דרך אז אני פשוט אגיד."
זה נשמע כל כך רע, עד שהיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה... היא
פשוט רצתה לברוח משם. היא כבר ראתה את זה במיליון ואחד סרטים.
עכשיו הוא יגיד, שהוא לא יודע, והוא לא בטוח, ושזה לא מסתדר
כמו שהוא חשב, ושזה לא היא - זה הוא, ואז הכל ייגמר, כאילו זה
בכלל לא התחיל.
העיניים שלה התחילו להתמלא בדמעות, והלחיים שלה האדימו, זה מה
שהיה קורה לה בדרך כלל, לפני שהיא פורצת בבכי. איל ידע את זה,
הוא כבר ראה אותה בוכה, אבל אף פעם זה לא היה בגללו... והוא לא
הבין מה קרה.
"מיכלי...? מה קרה...? אני עוד לא התחלתי לדבר, ואת עומדת
לבכות לי פה...?"
הוא חיבק אותה חזק, התיישב מולה והסתכל על העיניים שלה.
"מיכל?"
מיכל לא יכלה להסתכל לו בעיניים. היא המשיכה להסתכל למטה,
ולבהות ברצפה.
- "אני לא יודעת מה להגיד לך עכשיו..."
"מיכל... " הוא ניסה לגרום לה להסתכל עליו, אבל זה לא עזר לו.
"מה קרה?"
- "אני לא יודעת..." סוף סוף היא הרימה את הראש והסתכלה עליו.
"אני חשבתי שהכל מתקדם טוב, ואני לא מבינה מה קרה לך פתאום..."
היא בקושי הצליחה לדבר, תוך כדי ניסיון להפסיק לבכות...
- "אני אוהב אותך". הוא שתק, כי הוא לא ידע איך להמשיך מכאן.
הוא כבר דמיין את השיחה הזאת אינסוף פעמים, ותכנן איך להגיד
לה, את מה שהוא רוצה להגיד כבר הרבה זמן... אבל כל התכנונים
שהיו לו בראש - אף אחד מהם לא התאים למציאות...
היא שתקה. היא היתה מבולבלת... מלאה ברגשות כל כך מנוגדים זה
לזה באותו רגע, וניסתה לעכל את מה שהיא שמעה... כל החששות שלה
לגבי השיחה הזאת, נעלמו בשניה אחת, והיא היתה מאושרת שכל
המחשבות שלה, לגבי מה שהוא הולך להגיד לה, לא התקרבו למציאות
בכלל.
"אני...  אני פשוט לא ידעתי מתי להגיד לך את זה ואיך
בדיוק..." הוא המשיך.
מיכל כבר לא יכלה לעצור את הדמעות שלה, שהתחילו לרדת עוד מקודם
מרוב דאגה, אבל עכשיו הכל היה שונה... זה היה בכי טוב... בכי
מאושר. לא מתוך הרגשה רעה או דאגה... פשוט הרגשה כזאת של
שלמות. כאילו לא היה עולם מסביב... היה רק ספסל, ושניהם.
וזהו...
"גם אני..." היא אמרה.  "גם אני אוהבת אותך...".
הוא העביר את ידו על הפנים שלה, וניגב את הדמעות שהיו על
הלחיים האדומות שלה. היא חייכה אליו, והשילוב הזה בין הבכי שלה
והחיוך שלה פשוט הדהימו אותו. הוא הסתכל לתוך העיניים החומות
שלה, שמהרגע הראשון שהם נפגשו, הדהימו אותו, ואמר "יש לך את
העיניים הכי מדהימות שראיתי בחיים שלי...", הוא לקח נשימה
עמוקה, והמשיך: "ואת הבן אדם הכי טוב שאני מכיר, ואת לא מתארת
לעצמך עד כמה אני שמח, שאת חברה שלי ולא של מישהו אחר. אני לא
חושב שיש לך מושג... עד כמה אני אוהב אותך".
שוב היתה שתיקה. איל היה מאושר, שהוא אמר את כל מה שהיה לו על
הלב, ושעכשיו מיכל יודעת בדיוק איך הוא מרגיש. הוא בעצמו הודהם
מהעוצמה של הרגש הזה, שהיה לו כלפי מיכל. וניסה להתרגל לרעיון,
שהוא באמת הצליח לומר לה את כל זה, אחרי כל התכנונים שלו.
כל התחושה של השלמות, והאושר, ושהכל מסתדר - הכל חזר למיכל.
וכל הרגשות והתחושות האלה התחזקו מאד, ברגע שהיא שמעה את כל מה
שאיל אמר לה.
היא הרגישה שהוא פשוט אמר לה, את כל מה שהיא אי פעם חלמה לשמוע
ממישהו. והתחושה הזו שהוא משלים אותה, ויודע  בדיוק מה היא
חושבת ומה להגיד לה - גדלה והתחזקה באותו רגע, והגיעה לממדים
חדשים ועצומים. כל מה שהוא אמר לה, זה כאילו הוא ידע בדיוק מה
היא מרגישה כלפיו, וידע לבטא את זה במילים הכי נכונות. אפילו
היא לא ידעה איך להגדיר את הרגשות האלה לפעמים, אבל הוא הצליח
לעשות את זה בדרך המושלמת, כמו תמיד...
הקול שלה רעד, גם בגלל הבכי, וגם בגלל כל ההתרגשות, וכל העוצמה
שהיתה לרגע הזה. זה היה פשוט הרגע הכי מאושר בחיים שלה. והיא
היתה מוצפת באינסוף רגשות.  
היא חייכה ואמרה: "איך אתה תמיד יודע להגיד בדיוק את מה שאני
מרגישה, אפילו כשאני לא יודעת איך להגיד את זה בדיוק... כאילו
אתה משלים אותי..."
"אני אף פעם לא הרגשתי ככה... אני לא חשבתי שאפשר בכלל להרגיש
ככה. זה פשוט מעבר לכל מה שאי פעם דמיינתי לעצמי. זה... אי
אפשר להגדיר את זה בכלל... אני מרגישה כאילו... כאילו אנחנו
פשוט... נועדנו להיות ביחד.  אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה
בלעדיך... " היא אמרה, תוך כדי מבט אל תוך מעמקי העיניים שלו.
"ויש לי קצת מושג עד כמה אתה אוהב אותי, כי גם אני אוהבת אותך,
אפילו יותר..."
- "זה בלתי אפשרי... פשוט לא קיים יותר מזה" הוא אמר,
וחייך...
- "תאמין לי - שכן..."
- "בכל אופן, אני לא חושב שיש טעם שנתווכח על זה עכשיו... אולי
מחר, כשיהיה לי זמן..." הוא אמר וחייך את החיוך המושלם הזה
שלו, שבפניו היא כבר לא יכלה לעמוד.
ואז הוא נתן לה נשיקה קטנה כזו, כאילו ניסה להכין אותה, למה
שיבוא אחר כך... ואז הם התנשקו... פשוט ביטאו את כל הרגשות
שלהם באותו רגע, בנשיקה.
כל הרגע הזה היה טעון בכל כך הרבה רגשות, וכולם התרכזו בנשיקה
אחת, שיחד איתה נעלם כל המתח שהיה באוויר. שניהם הרגישו שהכל
מושלם, וכל המושלמות הזו עוטפת אותם מכל הכיוונים. מן הרגשה
כזאת, ששניהם לא יכלו להגדיר אותה.
הם המשיכו לשבת עוד כמה דקות על הספסל. פשוט ישבו אחד מול
השניה. הוא הסתכל אל תוך העיניים שלה, והיא אל תוך העיניים
שלו, כאילו כל אחד מהם מצהיר שוב ושוב על אהבתו, רק על ידי
מבט, שחודר דרך העיניים אל תוך מרכז הרגש והמחשבה של השני.
אחרי כל זה, היו לה שבועיים  לבד בבית...
בכמה ימים הראשונים היא לא היתה לבד בכלל. היא כל הזמן היתה עם
איל. אחרי השיחה שהיתה להם בגינה, הם הגיעו לשיאים חדשים ברצון
שלהם להיות ביחד כל הזמן. והעובדה שההורים שלה לא היו בבית,
פתחה אפשרויות חדשות בפניהם, כי לא היה אף אחד בבית חוץ
משניהם. היא נתנה לאיל מפתח לבית שלה, למקרה שהיא תצטרך ללכת,
ולא יהיה לו איך להיכנס, והם פשוט גרו ביחד למשך ארבעה ימים.
שניהם לא ראו טעם בזה, שאיל ילך בלילה הביתה כדי לישון, ויחזור
בבוקר, הרי חופש פסח כבר התחיל, ולא היה שום בית ספר ללכת
אליו. אז הוא כבר נשאר לישון בבית שלה. אם אפשר לקרוא לזה
לישון...
הם ישנו בערך שלוש שעות בכל לילה. או שהם היו יוצאים וחוזרים
בבוקר, או שהם היו מדברים שעות על גבי שעות אל תוך הלילה, ולא
היה נמאס להם אחד מהשני... להפך, הם אפילו הצטערו על זה שהלילה
קצר מידי, ושהם חייבים לישון קצת כדי לא להתמוטט ביום שלמחרת.
וכשהיו רגעים של שתיקה, הם תמיד ידעו איך להפיג את השעמום...
במיוחד שהם לא היו צריכים לדאוג, שמישהו יכנס פתאום הביתה,
וימצא אותם ברגע מביך כמו התחרמנות קלה על הספה... אחרי הכל,
זה כל מה שהם עשו עד עכשיו. הם לא שכבו עדיין, וזה לא הפריע
לאף אחד מהם.
אחרי ארבעת הימים הראשונים ב"שבועיים לבד" של מיכל, איל החליט
שכדאי לו לחזור לגור בבית לכמה ימים, כדי שההורים שלו לא
יתחילו לדאוג לו, ולחקור אותו מה הם עושים אצלה בבית שלא משעמם
להם אף פעם, והוא לא חוזר הביתה...
מיכל לא רצתה לישון לבד בבית, אז היא הזמנה את דניאל שיבוא
לישון אצלה, כי גילי נסעה לצרפת לשבועיים הראשונים של החופש.
והיא היתה אמורה לחזור בדיוק ביום של המסיבה.
זו לא היתה הפעם הראשונה שדניאל ישן אצלה. גם ההורים של מיכל
וגם ההורים של דניאל ידעו, שהם ידידים מאד טובים ולא היה אכפת
להם שמיכל תישן אצלו או להפך. הוא בא ישר אחרי האימון שלו,
שנגמר בשבע וחצי בערב, והלך להתקלח. בזמן שהוא היה במקלחת,
מיכל חשבה עליה ועל איל, והגיעה למסקנה שעוד יומיים ימלאו להם
שלושה חודשים ביחד, והיא לא יודעת מה לעשות לכבוד המאורע.
כשדניאל יצא מהמקלחת, הוא הוציא את הבגדים שלו מהתיק, שהיה
בחדר של מיכל, ובא לסלון להתלבש. לא היתה לו בעיה שמיכל תראה
אותו עם בוקסר...
"נו... אז לאן יוצאים?" הוא שאל .
- "אני מעדיפה להישאר בבית, סתם לראות סרט בוידיאו או משהו"
היא אמרה. "כי אין הרבה מה לעשות... לסרט כבר הלכתי שלשום עם
איל, וחוץ מזה, אני צריכה עוד לקנות אוכל לשבוע הבא, אז לא
נשאר לי הרבה כסף לבזבז"
- "ככה? בסדר... אין בעיה... תוציאי את כל הכסף על איל שלך,
ותזניחי את הידיד הכי טוב שלך, שרוצה לצאת קצת מהבית...
בסדר..." הוא אמר, תוך כדי הליכה לחדר של מיכל, לשים את הבגדים
שלו בחזרה בתיק, וללבוש סתם חולצה ומכנסיים לא ליציאה.
- "נשמה שלי, אתה יודע שלא השאירו לי הרבה כסף, אז מה אתה רוצה
שאני אעשה?"
דניאל חזר לסלון ואמר: "לא... זה בסדר... תזניחי אותי... אני
מרשה... הרי שנינו יודעים שאיל הוא סתם הסוואה, ואת בעצם דלוקה
עלי כבר מכיתה ט'... את לא צריכה להסתיר את זה יותר".
- "אתה יודע מה? עלית עלי... איך אפשר שלא עם הגופה הזאת שלך?"
וכאילו בחנה את הגוף של דניאל, שלא התלבש עדיין... "נו, אז מה
אתה אומר? אתה דלוק עלי בחזרה? כי אין לי בעיה לזרוק את
איל..."
- "האמת היא שגם אני דלוק עליך כבר מכיתה ט', ולא ידעתי איך
לומר לך את זה..."
- "יופי... אז אנחנו מסודרים עכשיו..."
- "סבבה...אפשר להפסיק לחפש חברה..." דניאל הפעיל את המערכת
וחיפש איזה דיסק רומנטי עם שירים שקטים. "את רואה איזה חבר
משקיע אני? ארגנתי לנו אוירה רומנטית..."
- "כן, הא?"
- "טוב די, ברצינות עכשיו... אני צריך לספר לך משהו"
- "כן, חבר שלי... אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל..."
- "אני יודע שאת ואיל חברים כבר הרבה זמן, ואני מנסה להדחיק את
הרגשות האלה, אבל זה לא כל כך הולך לי... אז החלטתי לספר לך"
מיכל הסתכלה עליו במבט מוזר.
"אני.. אני מרגיש אליך רגשות, שאני לא יודע איך להתמודד איתם.
ו... אמממ... אני מצטער שאני מכניס לך בעיות עכשיו לחיים, אבל
אני ממש לא יודע מה לעשות עם כל הרגשות האלה עכשיו, ואיך בדיוק
אני אמור להמשיך להיות איתך בקשר...".
את מיכל תקפה הרגשה של בהלה. לא היה לה כוח להתמודד עם כזה דבר
עכשיו.
- "וואוו...".
- "אני... לא יודע..."
מיכל הסתכלה על דניאל במבט של "אין לי מושג מה לעשות עכשיו"
והיו בערך שתי דקות של שתיקה, כי אף אחד לא ידע מה להגיד...
פתאום דניאל חייך, והתחיל לצחוק.
מיכל לא הבינה. עד שפתאום דניאל אמר את המשפט שהסגיר אותו
"אחרי שאת מזניחה אותי ככה, מותר לי לעבוד עליך לפעמים..."
כשמיכל הבינה, היא לקחה את הכרית שהיתה לידה על הספה, וזרקה
אותה על הפנים של דניאל "יווווו!!! אתה כזה מניאק!!!"
- "כן כן... אני יודע... תודה, תודה" הוא אמר והמשיך לצחוק
עליה.
- "אני לא אשכח לך את זה בחיים!!!  ואני עוד אנקום... חכה
חכה..."
- "אוי... אני מפחד עכשיו.... מה תעשי? תגידי לאיל שירביץ לי?"
הוא אמר בטון מלגלג שכזה.
- "לא... אני לא צריכה את איל בשביל להרביץ לך..." ואז מיכל
פתחה במלחמה. הכריות התעופפו בקצב, וכל אחד מהם חטף כרית בכל
מקום אפשרי בגוף.
בינתיים, איל החליט, שהוא יותר מידי מתגעגע למיכלי שלו, וחזר
לבית של מיכל להפתיע אותה.
הוא פתח את הדלת בדיוק כשהתרחש הקרב באמצע הסלון. בדיוק באותו
רגע, מיכל דחפה את דניאל, אבל הוא לא נתן לה להתחמק מהנפילה
ומשך אותה איתו... שניהם נפלו על הספה ומיכל קיבלה מכה בגב
מהפינה של הספה. "אי" היא צעקה.
"מה קרה?" דניאל שאל.
בדיוק באותה שניה נכנס איל לסלון, וחשכו עיניו.
- "כלום, זה בס.." מיכל ניסתה להראות לדניאל שהכל בסדר, אבל
איל הפתיע אותה באמצע.
הוא ראה את מיכל ודניאל על הספה... מיכלי שלו, חברה שלו...
מרימה את החולצה בפני דניאל, שהיה, באותו רגע, לבוש בבוקסר
בלבד. המוסיקה הרומנטית מהבדיחה של מקודם המשיכה להתנגן...
והוא לא הבין... הוא הסתכל עליהם בערך עשר שניות והיה בהלם,
"מיכל, כשיהיה לך איך להסביר את זה, תודיעי לי"  הוא אמר, שם
את המפתח על המדף ליד הדלת, ויצא המום מהבית.
"איל!!" מיכל יצאה בריצה מהבית "תגיד לי, אתה בסדר? אתה יודע
שדניאל ואני ידידים טובים. אז מה קרה לך?".
- "עד כמה טובים, מיכל? חשבתי שנועדנו להיות ביחד, שאת לא
יודעת מה היית עושה בלעדי, שאני משלים אותך... מסתבר שיש אנשים
שמשלימים אותך יותר טוב".
- "חה חה חה, נורא מצחיק, טוב... מיצינו את הבדיחה... אפשר
לחזור עכשיו הביתה?"
- "אני לא צוחק איתך מיכל... מה את לא מבינה פה?"
- "איל, די..." הדמעות החלו למלא את העיניים שלה.
- "מיכל, מה אני צריך לעשות כדי שתביני שאני לא צוחק איתך?"
- "איל" היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה "הוא בא לישון אצלי, וזו
לא הפעם הראשונה, ואתה יודע שאנחנו ידידים מכיתה ט', ושאין לו
בעיה להסתובב לידי רק בבוקסר. ואם אתה לא יודע את זה, אז אני
אומרת לך עכשיו, שלא קרה שם כלום, ולזה אתה כן צריך להאמין"
- "אני... לא יודע מה להגיד לך. עדיף שנדבר מחר, או קיי?"
- "איל..."
איל נכנס לאוטו שלו ונסע.
מיכל לא האמינה שזה קרה. היא הלכה הביתה, בתחושה של אכזבה...
איל לא האמין לה...
דניאל חיכה לה בפתח הדלת, ושאל "מה הבעיות שלו?".
היא ענתה "אני לא יודעת... הוא חושב ש..." והיא לא יכלה יותר
לעצור את הדמעות. דניאל ראה שהיא בוכה "בואי הנה" הוא אמר,
וחיבק אותה.
"תקשיבי לי... מחר הוא יירגע, והוא יבין, שהוא התנהג כמו
אידיוט. והוא יבוא לפה ויבקש סליחה. והכל יהיה בסדר... ותפסיקי
לבכות, כי את יודעת שאני צודק.. כמו תמיד"
- "אתה לא מבין... כשהוא רציני, אז הוא רציני... והוא חושב
שהיה משהו בינינו"
- "את לא מקשיבה לי..." הוא אמר, וליטף את השיער שלה "את יפה
וחכמה ומושלמת... והוא לא יוותר עליך כל כך מהר".
- "מה אני אעשה עכשיו?" מיכל המשיכה לבכות.
- "אתם תדברו על זה מחר, והוא יבין בדיוק מה קרה... את יכולה
להירגע כי הכל יחזור להיות מצוין, בדיוק כמו שהיה היום בבוקר"
- "אני לא מאמינה שזה קורה לי..."
- "מיכל, לא קרה כלום. הכל יהיה בסדר..."
מיכל המשיכה לבכות עד שדניאל הצליח להרגיע אותה קצת והם הלכו
לישון.
אחרי עשר שעות שינה מיכל התעוררה, וקיוותה שכל מה שקרה אתמול
היה רק חלום רע. אבל כשהיא ראתה את דניאל ישן, ואת המפתחות על
המדף, היא הבינה שכנראה שאיל מאד כועס עליה, וסביר להניח שהוא
לא ידבר איתה היום, אם בכלל.
היא לא רצתה להעיר את דניאל, אז היא הלכה לחדר שלה, ושמה
במערכת את הדיסק, שהיא הכי אוהבת, עם מנגינות כאלה, בלי מילים,
כדי להרגיע את עצמה אחרי אתמול, והיא ניסתה לשכנע את עצמה,
שהכל יהיה בסדר.
היא ישבה בחדר, ואחרי עשר דקות הטלפון צלצל. היא קיוותה שזה
איל, שהוא רוצה לדבר איתה. אבל אלה היו ההורים שלה. היא ניסתה
להישמע שמחה כרגיל, וזה די עבד... הם שאלו אם הכל בסדר, אם יש
מספיק אוכל, וסתם מה נשמע, והם לא יכלו שלא לשאול מה שלום איל.
היא אמרה שהכל בסדר ושהמסיבה של דניאל מתקרבת והכל מסתדר טוב
מאד. הם נשמעו מרוצים, וסיימו את השיחה ב "נתראה עוד כמה
ימים..."
אחרי כשעה דניאל התעורר. הם אכלו ארוחת בוקר, והחליטו שהם
צריכים לצאת לעשות משהו. דניאל שכנע אותה לא לשבת בבית ולחכות
לטלפון מאיל, אלא לצאת ולשכוח ממנו לפחות לכמה שעות, למרות
שהוא ידע שהיא לא תשכח ממנו אפילו לשניה. חוץ מזה, הוא גם לא
היה בטוח שאיל יתקשר, אז הוא העדיף להוציא את מיכל מהבית,
ולהגיד לה אחר כך שהוא בטח התקשר כשהיא לא היתה.
הוא ניסה להסתכל על העניין מבחוץ, והצליח להבין במידה מסוימת
את איל. בכל זאת, לראות את חברה שלך מורידה חולצה, עם איזה
ידיד טוב שלה מלפני שלוש שנים... זה לא נחמד.
אבל הוא, במקום איל, היה מתקשר, ומנסה לברר מה העניין. הרי דבר
כזה לא קורה סתם ככה, אחרי חברות של שלושה חודשים. ועוד איזו
חברות...
אחרי מסע של שכנועים, מיכל השתכנעה, ודניאל לקח אותה לדיזנגוף
סנטר, לראות סרט (על חשבונו, כי לא היה לה כסף), לעשות קניות,
או כל דבר אפשרי... רק להשכיח את איל.
מיכל חזרה הביתה בערך בשעה חמש אחר הצהריים, ולא היתה אף הודעה
בתא הקולי. דניאל חזר לבית שלו כי גם היום היה לו אימון. מיכל
שכנעה את עצמה שאיל בטח התקשר ולא השאיר הודעה, ושאם היא רוצה
לדבר איתו, כדאי שהיא תיקח יוזמה ותתקשר אליו - הרי בסך הכל,
אין לה כל כך מה להפסיד כבר...
היא חייגה את הטלפון שלו, לקחה נשימה עמוקה וחיכתה שמישהו
יענה. "הלו?",
זו היתה אמא של איל, "איריס, הי... זאת מיכל, אפשר לדבר עם
איל?", היא שאלה, וקיוותה שהוא יהיה בבית. "כן בטח... רק רגע".
בזמן שהיא חיכתה שאיל יענה, עלה בדעתה רעיון, שלפי הדרך שבה
הוא יגיב כשהיא תאמר לו שלום, היא תדע אם השתנה משהו מאתמול.
"הלו", היא שמעה לפתע את הקול של איל, "הי... זאת אני...", הוא
לא ענה. "מה נשמע?" היא שאלה, וחיכתה לתשובה הגורלית.
- "אני בסדר. מה שלום דניאל?" בדיוק התשובה שהיא הכי לא ציפתה
לה... איל אף פעם לא היה כזה. הוא היה ישיר, ותמיד אמר את מה
שהוא חושב ולא שיחק משחקים, אבל הפעם הוא היה שונה...
- "איל... אנחנו צריכים לדבר על זה. אני ניסיתי להסביר לך
אתמול, אבל היית עצבני מידי בשביל להקשיב לי בכלל, אז אולי
ניפגש ונדבר?"
- "קודם כל, אם את רוצה לדבר איתי - תדברי, אבל אל תשלחי
שליחים שידברו במקומך. אני לא מבין את זה... מה קרה לך?"
- "מה? על מה אתה מדבר?"
- "תפסיקי לעשות את עצמך, כי את יודעת טוב מאד על מה אני
מדבר"
- "איל? באמת שאין לי מושג... אתה מוכן להסביר לי מה קרה?"
בראשה של מיכל עלה רק רעיון אחד, דניאל, אבל היא לא רצתה
להאמין שהוא ילך ויעשה דברים בלי לומר לה.
- "דניאל שלך, בא לפה והתחיל לצעוק עלי, כאילו אני זה שלא
בסדר..."
- "אני לא ידעתי על זה, איל, ואני לא אמרתי לו ללכת אליך ולדבר
איתך. בדיוק בגלל זה התקשרתי, כי רציתי לדבר איתך לבד"
- "אני לא מבין, מה אתם רוצים ממני שניכם? הייתם ביחד, כשלא
הייתם אמורים להיות ביחד. מה אתם מצפים שאני אעשה? אשמח בשביל
שניכם?!?
את יודעת מה? לא אכפת לי כבר... מצדי תלכי ותהיי איתו, ואל
תדברי איתי יותר. אני חשבתי שאכפת לך ממני, אבל כנראה שטעיתי.
מה לעשות? טועים..."
מיכל ניסתה להגיב, או לפחות להשחיל איזו מילה, אבל איל לא
התייחס אליה, והמשיך בשלו.
"יש רק דבר אחד שאני לא מבין, למה לא נפרדת ממני? היית אומרת
לי, שאת לא חושבת שזה מתאים לך יותר, או שמצאת מישהו אחר, או
כל תרוץ אחר שהיית מוצאת, לא היתה לי שום בעיה לקבל את זה, ולא
היתה לי שום בעיה לראות אותך עם דניאל. אבל לא, החלטת לעשות את
זה ככה? אז טוב עכשיו אני יודע בדיוק מה את מרגישה כלפי באמת,
וזהו"
מיכל לא רצתה להאמין למה שהיא שומעת... "לא אכפת לי...  לא
היתה לי שום בעיה לקבל את זה... לראות אותך עם דניאל..."
- "איל, אתה יודע טוב מאד מה אני מרגישה כלפיך, ואל תנסה לשכנע
את עצמך, שלא אכפת לך מזה, כי זה לא ילך... אני עדיין אוהבת
אותך, גם אם אתה רוצה לקבל את זה, וגם אם לא"
- "אוהבת... ואוו... אני לא יודע? זה נקרא לאהוב מישהו?
כשהולכים מאחורי הגב שלו, עם מישהו אחר?"
- "לא הלכתי עם אף אחד, ואם תחשוב קצת בהיגיון, ותתן לי להסביר
לך בדיוק מה קרה שם, תבין שלא קרה כלום ביני ובין דניאל. אני
לא מבינה איך אתה יכול כל כך לא לבטוח בי, אחרי שאמרת שאני הבן
אדם הכי טוב שאתה מכיר, ושאתה אוהב אותי "
- "אני כבר לא כל כך בטוח בזה, את יודעת..."
מיכל לא ידעה לאיזה מהדברים הוא התכוון... אם הוא לא בטוח שהיא
הבן אדם הכי טוב שהוא מכיר, או שהוא לא בטוח שהוא אוהב אותה...

היא לא מצאה מה לומר... כל העולם נראה כקורס עליה, והיא לא ממש
יכלה לעשות כלום כדי להפסיק את זה.
"איך יכולת? איך? אחרי כל מה שאמרתי לך שאני מרגיש? וכל מה
שאמרת שאת מרגישה? או שזה היה סתם?" הוא המשיך.
- "שום דבר לא היה סתם, ואתה יודע את זה. דניאל רצה לצאת, אבל
לא היה לי כוח או כסף אז נשארנו בבית - בגלל זה הוא לא לבש
חולצה... והוא תמיד מסתובב בבוקסר לידי ואתה יודע את זה... זה
לא חדש. ו..." הדמעות של מיכל שוב התחילו למלא את עיניה בדיוק
כמו אתמול בערב, והקול שלה רעד מרוב התרגשות "והלכנו מכות
בצחוק, כי הוא עבד עלי והתעצבנתי... ואתה יודע איך זה כשאני
מתעצבנת..." היא שמעה את איל מגחך קצת, ושמחה שהיא לפחות גורמת
לו לצחוק קצת ושאולי הוא כבר קצת פחות עצבני עליה, והוא מתחיל
להבין שהוא טעה לגמרי. "אז דחפתי אותו ושנינו נפלנו על הספה,
וקיבלתי מכה מהשפיץ של הספה... אתה לא זוכר שגם אתה נשרטת
ממנו, ויש לך צלקת בגב מהשריטה הזאת? אז הסתכלתי לבדוק שהכל
בסדר ושלא קיבלתי מכה רצינית ויורד לי דם או משהו, אז הרמתי את
החולצה קצת. ובאמת שלא קרה שום דבר חוץ מזה..."
- " אני לא יודע... את לא חושבת שקצת קשה להאמין לכל זה?"
- "אני לא יודעת אם זה קשה או לא, אבל זאת האמת וזהו."
- "תשימי את עצמך במקומי... מה היית חושבת אם היית רואה אותי
עם איזו מישהי מהידידות שלי במצב כזה?"
- "אתה יודע שזה לא אותו הדבר, ושאני ודניאל מרגישים חופשי
מספיק ככה שאין לו בעיה להסתובב עם בוקסר לידי"
- "באמת שאני בדילמות כרגע עם עצמי, ויש לי הרבה על מה לחשוב..
תאמיני לי"
- "אני לא יודעת מה עוד יש להגיד..."
- "אין... זה לא משנה מה תגידי עכשיו. אני צריך לחשוב עכשיו,
ולהגיע להחלטות."
- "אז תחשוב... אם זה מה שאתה צריך..." מיכל לא מצאה משהו יותר
טוב לומר.
- "אנחנו עוד נדבר, אני פשוט צריך לחשוב..."
- "איל, רק עוד דבר אחד. אתה מכיר אותי טוב מאד, יותר מכל בן
אדם אחר, אז תחשוב, אם הייתי באמת מסוגלת לעשות לך את זה?"
-"אני אחשוב... אני אחשוב על הכל... ואז נדבר"
מיכל שתקה...
"אז ביי" הוא אמר.
- "ביי" היא ענתה בחוסר אונים.
השיחה הסתיימה באווירה קרירה למדי, ומיכל הרגישה קצת יותר טוב,
אחרי שאיל ידע את כל הסיפור. היא באמת חשבה, שהוא יאמין לה,
ויבין שלא קרה כלום, ואז הכל ימשיך להיות כרגיל...
נשארו לה רק כמה ימים עד שההורים שלה יחזרו, ויבינו שמשהו לא
בסדר, אז כדאי מאד שהכל ייפתר עד אז...
היא הרגישה כל כך חסרת אונים, שהיא לא יכולה לעשות כלום כדי
לגרום לו להאמין לה. היא הרגישה נבגדת. כאילו שלושת החודשים
שעברו היו סתם, בלי כל משמעות. ואפילו אחרי שלושה חודשים אין
לו מספיק ביטחון בה, כדי להאמין לה שהיא לא הלכה ובגדה בו עם
מישהו. היא הרגישה פשוט רע... ותחושת השלמות שהייתה כל כך
טבועה בה עד אתמול בבוקר, נעלמה כלא היתה. במקומה, באה תחושת
העצב, והאכזבה. היא היתה מאוכזבת מאיל, שלא האמין לה, ומדניאל,
שהלך ודיבר עם איל, בלי לשאול אותה אפילו.
שני הבנים היחידים בעולם, שבאמת היו בקשר איתה, ובאמת היה אכפת
לה מהם, שניהם אכזבו אותה.
מצד אחד, היא כל כך רצתה לדבר עם איל, ושהכל יחזור להיות כמו
שהוא היה רק לפני יומיים, אבל היא ידעה שזה בלתי אפשרי. הכל
השתנה עכשיו. חוץ מאיל, שבינתיים לא יודע מה הוא רוצה לעשות,
ואיך הוא רוצה להמשיך עכשיו, יש גם את הצד שלה. פתאום היא
הבינה, שדברים השתנו גם אצלה... והיא כבר לא ידעה מה הצד שלה
בכל העניין... ברגע שהוא לא האמין לה, היא פתאום הבינה, שהוא
בכלל לא הרגיש כמוה כל הזמן הזה, כי לה היה בטחון מלא בו.
למרות שהיא לא יכלה לחשוב בצורה אובייקטיבית במיוחד, היא ניסתה
להעמיד את עצמה במקומו והגיעה למסקנה, שהיא כן היתה מאמינה
לו... פתאום כל הזמן הזה, כל ארבעת החודשים האחרונים נראו
כבזבוז אחד גדול של זמן, אחרי חודש של לצאת יחד ולהכיר אחד את
השני, וכמעט שלושה חודשים של חברות, איך הוא יכול שלא להאמין
לה...  היא ניסתה להבין אותו, להבין מה עובר לו בראש... על מה
הוא חושב ומה גורם לו לא להאמין לה, אחרי כל מה שהיא אמרה לו
שהיא מרגישה כלפיו - וזו היתה הפעם הראשונה בכל מערכת היחסים
ביניהם, שהיא לא הצליחה להבין כלום ממה שעובר לו בראש, ומדרך
החשיבה שלו. היא התמלאה בהרגשת ריחוק ממנו, והרגישה שנוצר איזה
נתק ביניהם.
לא היה לה אף אחד להתייעץ איתו... גילי היתה בצרפת, ודניאל,
שעד אז תמיד היה שם כדי לתמוך בה,  היווה כרגע עוד בעיה שצריך
להתמודד איתה. במיוחד שהיא זו, שצריכה לארגן לו את המסיבה
בשבוע הבא. היא ידעה שהיא חייבת להמשיך בתכנון המסיבה למרות
שהיא ממש לא רצתה לעשות משהו בשביל דניאל כרגע, אחרי מה שהוא
עשה לה. איתו, היא ממש לא רצתה לדבר, למרות שהיא רצתה שהוא ידע
בדיוק מה היא חושבת על מה שהוא עשה. היא תהתה מתי ואם בכלל הוא
מתכוון לספר לה שהוא דיבר עם איל. אז חיכתה לראות, מתי הוא
יתקשר אליה. עד יום המסיבה, דניאל התקשר כמה פעמים והשאיר לה
הודעות בתא הקולי של הבית וגם של הפלאפון, שהוא מקווה שהכל
בסדר ושהיא מרגישה יותר טוב, ושתחזיר לו טלפון. היא המשיכה
בארגון המסיבה שלו, למרות שבתוך תוכה היא רצתה לבטל אותה
לגמרי, ולא רצתה לארגן שום דבר שיגרום לו הנאה. היא לא התקשרה
אליו, כי לא היה לה כוח נפשי לריב איתו עכשיו, והיא העדיפה
לדחות את השיחה ביניהם, עד שכבר לא תהיה לה ברירה. ולא היתה לה
ברירה במסיבה שלו.
אחרי רבע שעה של ישיבה על המדרגות בפתח הבית של דניאל נפתחה
הדלת. דניאל יצא החוצה, והתיישב לידה. היא ראתה שזה הוא,
והחזירה את המבט היישר למרצפות של חדר המדרגות. היא ידעה שאי
אפשר לדחות את השיחה הזו יותר, והם חייבים לדבר עכשיו, למרות
שזו מסיבת יום ההולדת שלו, והוא אמור ליהנות בה, ולא לריב עם,
מי שהיתה עד עכשיו הידידה הכי טובה שלו.
"הי" הוא אמר.
- "הי" היא ענתה בטון עצבני ורציני, והמשיכה להסתכל אל הריצפה.
היא כבר לא היתה צריכה להעמיד פנים, שהיא שמחה ומאושרת,
ומתרגשת לכבוד המסיבה שלו, הרי רק שניהם ישבו שם בחוץ...
-  "את לא ממש מחזירה לי טלפונים... אז... מה קורה?  את מרגישה
יותר טוב?".
- "לא ממש..."
- "דיברת עם איל?"
- "כן... הוא עדיין לא מאמין לי... הוא אמר שהוא צריך לחשוב...
אז שיחשוב"
- "הוא יחשוב, ויבין, והכל יהיה בסדר... אל תדאגי"
- "תגיד... התכוונת להגיד לי שדיברת איתו? או שפשוט התכוונת
להמשיך להסתיר ממני את זה?"
דניאל היה מופתע... הוא לא תכנן שזה יבוא ממנה.
- "אני... ניסיתי להסביר לו, שהוא פשוט לא הבין נכון את מה
שהוא ראה... הייתי מספר לך את זה מתישהו... אם לא עכשיו, אז
בקרוב, אבל מה זה משנה... אני חושב שדווקא גרמתי לו להבין מה
קרה שם באמת"
- "אני שמחה שאתה חושב, אבל הוא רק התעצבן עלי עוד יותר
בגללך...אז תודה..."
- "מיכל, את יודעת שהלכתי לשם בשבילך, ולא הייתה לי שום כוונה
רעה..."
- "אני יודעת מה היתה הכוונה שלך, אבל יכולת לשאול אותי לפני
שאתה הולך ומדבר איתו. אני לא צריכה אותך בשביל לגרום לו להבין
טוב מאד מה קרה שם באמת. ואני ממש לא מבינה מה היה הקטע של לא
לשאול אותי לפני זה."
- "אני לא יודע... לא ממש חשבתי על זה... אני מצטער אם גרמתי
נזק, אבל אני רק רציתי שהכל יסתדר ביניכם"
- "הוא אמר שבאת לשם, וצעקת עליו ועשה מזה עניין, כאילו לא
יודעת מה... מה כבר אמרת לו?"
- "ניסיתי להסביר לו מה קרה שם. זה הכל. אני לא זוכר מה בדיוק
אמרתי, אני רק יודע שניסיתי להבהיר לו שלא היה בינינו כלום,
ושאם הוא מספיק אוהב אותך הוא צריך להאמין לך. אמרתי לו בדיוק
את מה שאני חושב... שאם הוא לא בוטח בך, אחרי כל הזמן הזה שאתם
חברים, והוא לא מסוגל להאמין למה שאת אומרת לו אני לא יודע אם
הוא מספיק טוב בשבילך"
- "יופי... ככה בדיוק מסבירים לבן אדם מה קרה שם באמת..." מיכל
אמרה בציניות, תוך כדי גיחוך לעצמה.
- "מיכל, אני באמת חושב ככה. את יכולה ללמוד מזה הרבה עליו...
אם הוא לא מאמין לך במקרה כזה, אני חושב שיש פה משהו לא
בסדר...
- "קודם כל, מי אתה שתגיד לי מה בסדר ומה לא??? אני לא מבינה
מאיפה בא לך פתאום הצורך הזה להתערב בכל דבר בזמן האחרון..."
היתה שתיקה לכמה שניות, ומיכל הבינה, שהיא סתם כועסת עכשיו,
וכדאי שהיא תירגע, לפני שהיא בעצמה תתחיל לפגוע באנשים בלי שום
סיבה. ואת זה היא ממש לא רצתה לעשות. במיוחד לא אחרי מה שהיא
עברה השבוע. היא לא רצתה לגרום לאף אחד אחר להרגיש ככה. ואז
היא המשיכה, בטון פחות כועס:" וחוץ מזה, אתה לא מחדש לי כלום,
זה בסדר..." היא נאלצה להודות באמת הכואבת, שגם היא מרגישה
שמשהו לא בסדר.
דניאל ראה, שהיא מאד לא מרוצה מהמצב, בלי שום קשר למה שאיל
חושב עכשיו, וניסה, כרגיל, לעודד אותה קצת.
- "אני חושב שיהיה בסדר, מיכל. באמת שכן...
תראי... אל תחשבי שאני מנסה להצדיק אותו או משהו כי אני לא,
אבל תנסי לראות את כל מה שקרה מהצד שלו... מה את היית עושה
ואיך את היית מגיבה אם הכל היה הפוך? אני לא חושב שהיית מגלה
כל כך הרבה הבנה, כשהיית רואה את איל עם מישהי אחרת"
- "אני לא יודעת... אני יותר מידי עצבנית עכשיו בשביל לחשוב על
הכל בהיגיון, אבל אני לא הייתי עם אף אחד, ומי יודע יותר טוב
ממך, שלא קרה שם כלום?"
- "אני יודע... הבעיה היא שהוא לא כל כך יודע מה בדיוק קרה שם,
כי הוא לא היה שם... והוא לא יודע למה להאמין כרגע..."
- "זאת הבעיה, אתה לא מבין? הוא לא מאמין לי... איזו מין חברות
זאת, אם הוא לא מאמין לי בכזה דבר בסיסי?"
- "הוא לא אמר שהוא לא מאמין... הוא אמר שהוא צריך לחשוב.
תראי, תני לו את הזמן שהוא צריך בשביל לחשוב. אולי רק ככה הוא
יבין שאת לא משקרת לו."
- "זה מה שאני עושה בינתיים... לא דיברתי איתו מיום שני, והיום
כבר יום שישי..."
- "אין מה לעשות... זה לא יעזור אם תתקשרי אליו עכשיו. אבל אני
בטוח שהוא יתקשר בקרוב... אל תדאגי" הוא התקרב למיכל, וחיבק
אותה.
"ואם שכחתי, אז אני אומר את זה עכשיו... תודה.. על כל זה" הוא
אמר, והניע את ראשו, לכיוון הבית... "אני... ממש שמח שאת
פה..." אמר וחייך אליה.
תוך כדי השיחה, מיכל כבר הספיקה לסלוח לדניאל. היא פשוט חזרה
לחשוב בהיגיון ולהבין, שהוא רק בן אדם, והוא רק התכוון לעזור
לה. וקורה שבן אדם לא חושב שהמעשים שלו, יכולים לגרום גם לנזק.
וחוץ מזה, זה דניאל... - היא לא יכלה שלא לסלוח לו... מי יצחיק
אותה ויעודד אותה, בדיוק עכשיו כשהיא צריכה את זה, אם לא
הוא??
- "גם אני... ו... אני מצטערת אם כעסתי עליך... בסך הכל, זה
היה בשבילי, כמו תמיד..."
הם נכנסו בחזרה למסיבה. דניאל חזר לכל החברים שלו, ומיכל חזרה
לחדר של דניאל, וישבה שם לבד... וחשבה.
גילי, שראתה שמיכל במצב רוח רע, נכנסה לחדר, במטרה לדבר איתה.
- "נו... מה כבר קרה כשלא הייתי פה?"
- "הרבה..." מיכל המשיכה להרהר לעצמה.
- "אני מרגישה שזה קשור למישהו מסוים. אני רואה בחור גבוה...
אני רואה א'... יש בשם שלו א', נכון?" גילי לא הבינה שזה היה
נושא מאד רציני, וניסתה להצחיק את מיכל, כשהיא מתנהגת כמו מגדת
עתידות. כשהיא ראתה שמיכל לא ממש צוחקת, היא שאלה "מה? עד כדי
כך רציני?"
מיכל הנהנה בראשה, ואמרה "דווקא כשצריכים אותך, את לא פה..."
- "יאללה, שפכי הכל... מה קרה?"
- "איל חושב, שבגדתי בו עם דניאל"
גילי גיחכה למשמע הרעיון המגוחך הזה, ולא האמינה למה שהיא
שומעת.
- "מה? ואיך זה קרה בדיוק?"
- "הוא ראה אותי ואת דניאל בבית שלי. דניאל היה בבוקסר ואני
בדיוק הרמתי את החולצה קצת כי קיבלתי מכה מהספה, ו...זהו"
- "טוב... זה באמת נשמע קצת מוזר... אבל דיברתם מאז?"
- "כן... הוא צריך לחשוב"
- "או קיי. הוא בטח ידבר איתך בקרוב, לא?"
- "אני לא יודעת. גילי, הוא לא מאמין לי. זה לא אומר משהו?"
- "תראי... זה באמת לא בסדר שהוא לא מאמין לך, אבל תחשבי אם את
לא היית מתנהגת ככה, והיית מרגישה שאת צריכה זמן לחשוב, אם זה
היה ההיפך..."
- "אני לא יודעת... כאילו... אם גם אני הייתי צריכה לחשוב, ולא
הייתי מאמינה לו מההתחלה, זה רק עושה את המצב גרוע יותר. כי אז
זה אומר ששנינו לא בוטחים אחד בשני, ואז מה שווה בכלל כל הקשר
בינינו?"
- "תחכי שהוא..."
מיכל קטעה אותה באמצע המשפט. "אני פשוט לא חושבת שיש טעם
להמשיך עם זה בכלל, אם אין בינינו אמון..."
- "מיכל, את מתקדמת מהר מידי... תני לו לדבר איתך קודם. תראי
מה הוא אומר, ומה הוא חושב, ואז תחשבי שוב"
- "מה זה כבר יכול לשנות? גם אם הוא יגיד לי עכשיו, שהוא מאמין
לי, ושהוא מצטער, זה לא ישנה כלום... כי אני תמיד ארצה שזה
יחזור להיות כמו פעם, וזה אף פעם לא יחזור להיות אותו הדבר. אז
מה הטעם לצפות למשהו, שאני יודעת, שאף פעם לא יגיע? וחוץ מזה,
אני כבר לא יודעת איך אני הייתי מגיבה במצב כזה, וזה אומר, שגם
לי אין בטחון כל כך חזק בו כמו שחשבתי. אז לאט לאט אני מבינה,
שהקשר הזה הוא שום דבר..."
- "תראי, אני לא יכולה להגיד לך מה לעשות, אבל לפי דעתי, תחשבי
על זה עוד קצת לפני שאת עושה דברים שתתחרטי עליהם אחר כך..."
- "נמאס לי לחשוב כבר... אין לי כוח לזה יותר"
- "מיכל, תחשבי קודם כל למה את מצפה ממנו, ולמה את מצפה מעצמך.
ואל תשכחי ששניכם רק בני אדם, ואתם אמורים להרגיש גם דברים
כאלה לפעמים...".
מיכל לא ענתה... לא היה לה מה לומר כבר. "לפחות הקטע עם דניאל
נפתר" היא חשבה לעצמה.
גילי חזרה למסיבה, ומיכל נשארה בחדר של דניאל...  
היא חשבה על מה שגילי אמרה לה: "מיכל, תחשבי קודם כל למה את
מצפה ממנו, ולמה את מצפה מעצמך. ואל תשכחי ששניכם רק בני אדם,
ואתם אמורים להרגיש גם דברים כאלה לפעמים...". פתאום הכל
השתבש. הכל התבלבל. היא כבר לא ידעה איך היא אמורה להרגיש. כל
מה שעד עכשיו היה נכון, וכל השלמות הזאת שהיא כל כך האמינה בה,
הכל התפרק. פתאום היא הבינה, שאף פעם לא יכול להיות מצב, של
בטחון ואמון במאה אחוזים. שתמיד חייב להיות משהו שיהרוס ויהפוך
את זה לתשעים ותשעה אחוזים, ואז האחוז האחד שחסר, יכול להיות
מאד משמעותי, ברגעים כאלה של מבחן... ברגע אחד, נהרס כל המיתוס
הזה, של יחסים מושלמים. היא כבר לא ידעה למה לצפות מעצמה,
ואפילו עוד יותר, למה לצפות מאיל. הכל היה מעורפל, ולא היה לה
מושג מה היא אמורה לעשות עכשיו...
היא הרגישה פגועה, על זה שאיל לא מאמין לה, ומצד שני, היא
הרגישה שהיא עצמה לא בסדר, על זה שהיא כועסת עליו. אחרי הכל,
היא לא אמורה לצפות ממנו שיחשוב שהכל בסדר, אחרי מה שהוא
ראה...
היא רוצה להמשיך את הקשר עם איל, אבל אם היא תמשיך אותו עכשיו
כרגיל, היא תרגיש מאד צבועה... כאילו היא מתעלמת ממה שהיא באמת
מרגישה לגבי מה שקרה.
היא הרימה את הטלפון וחייגה לאיל. היא לא היתה בטוחה במה שהולך
לקרות עכשיו, אבל היה בה איזה דחף להתקשר אליו, ולדבר איתו, גם
אם הוא לא סיים לחשוב.
- "הלו"
- "הי"
- "הי..."
- "אנחנו צריכים לדבר..."
- "אני..."
מיכל לא נתנה לו לסיים את משפט, והמשיכה "גם אם לא סיימת
לחשוב. זה לא משנה"
- "אני עדיין לא בטוח כל כך, במה שאני רוצה לומר לך, אז..."
- "איל, זה לא משנה. אני חשבתי ואני צריכה לדבר איתך"
- "טוב..."
- "אתה יכול לבוא אלי? כי אין לי איך להגיע אליך עכשיו..."
- "אמממ, טוב. לבוא עכשיו?"
- "כן, רצוי..."
- "או קיי, אני... יוצא עוד... חמש דקות"
- "טוב...ביי"
- "ביי"
מיכל חיפשה את גילי ברחבי הדירה, מצאה אותה בחדר השינה של
ההורים של דניאל, מדברת עם עומר. היא ידעה שגילי כבר הרבה זמן
רוצה משהו עם עומר, ולא היה לה נעים להפריע, כי היא הבינה שזו
שיחה חשובה. אז היא רק הכניסה את הראש לחדר, ואמרה "הלכתי".
- "הביתה?" גילי שאלה.
- "לא..." מיכל ענתה, בתקווה שגילי תבין שהיא הולכת לדבר עם
איל.
גילי הבינה,  "תחזרי לפה אחר כך, טוב?"
- "נראה כבר... אני אדבר איתך בכל מקרה..."
- "בהצלחה"
- "תודה..."
מיכל יצאה לכיוון הבית שלה, כשהיא לא יודעת בדיוק מה לומר לו
כשהיא תראה אותו. היא אמרה לעצמה, שכשהיא תפגוש אותו, היא תגיד
בדיוק את מה שהיא מרגישה.
בינתיים איל ירד למטה, והתחיל לנסוע לכיוון הבית של מיכל. הוא
לא ידע מה היא הולכת לומר, ומה יכול להיות כל כך חשוב עד כדי
כך שלא היה אכפת לה שהוא עדיין לו החליט מה הוא חושב.
אחרי רבע שעה מיכל הגיעה לבית שלה, לפגוש שם את איל, וראתה
אותו מחכה ליד האוטו שלו. היא היתה לחוצה מהתוצאות של השיחה
הזאת, ולא ידעה איך היא בדיוק תתפתח.
הכל היה כל כך דומה ליום שבו הם יצאו בפעם הראשונה... כשהיא
ירדה למטה וראתה אותו מחכה ליד האוטו, והיתה לחוצה ממה שהולך
לקרות באותו ערב. הכל היה כל כך דומה, ויחד עם זה, כל כך
שונה.
"הי" הוא אמר, כשהיא הגיעה לפתח הבית שלה.
- "הי" היא ענתה.
הם מצאו מקום להתיישב, ושניהם התיישבו, והסתכלו קדימה. אף אחד
מהם לא העז להסתכל על השני.
"תראה, אני חשבתי על זה... והרבה... ואני..." היא הפסיקה,
וניסתה למצוא דרך אחרת לומר את מה שהיא רצתה להגיד.
"אני לא יודעת אם..." היא לא ידעה איך להסביר לו את כל מה שעבר
לה בראש בכמה ימים האחרונים.
"תראה, זה ככה. אני לא יודעת אם יש טעם להמשיך את זה." היא
חיכתה לתגובה ממנו, אבל לא היתה שום תגובה.
"אם דבר כזה גורם לנו לריב ככה, אני לא חושבת שזה משהו ששווה
להמשיך, כי כנראה שהוא לא היה מה שציפיתי ממנו להיות כבר
מההתחלה..."
- "אני לא חושב ככה... זה שאנחנו ביחד, זה לא אומר שאסור לנו
לריב לפעמים. זה קורה לכולם, ואני לא מבין למה את רוצה לסיים
את הכל בגלל ריב אחד"
- "איל, העניין הוא לא הריב. העניין הוא, שאתה לא מאמין לי"
- "מיכל, אני אמרתי לך שאני צריך לחשוב על זה. אני לא יכולתי
להחליט באותו רגע מה אני חושב, ומה אני לא. אז העדפתי לקחת זמן
ולחשוב על זה, במקום להגיד שטויות, שאני סתם לא מתכוון
אליהם... אני לא אמרתי שאני לא מאמין לך"
- "אני יודעת... זאת הבעיה... אני הבנתי בשבוע האחרון כל מיני
דברים לגבי עצמי... אני ציפיתי ממך להרבה. יכול להיות שלהרבה
מידי... ואני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו עם כל הציפיות
האלה, כי אני לא כל כך יכולה להתעלם מהם..."
- "אני לא יודע אם הציפיות שלך היו מוגזמות מידי... אני לא
חושב שאני לא הייתי בסדר, בזה שרציתי זמן לחשוב, אבל אני גם לא
חושב שאת היית לא בסדר..."
- "אני אסביר לך מה אני מרגישה, ואולי ככה תבין, ונוכל לפתור
את זה...
מצד אחד, אני מרגישה שאין בינינו אמון יותר, ואני כבר לא בטוחה
אם היה מתישהו בכלל... והאמת היא שאם אין בינינו אמון, אני לא
רוצה בכלל להמשיך את הקשר הזה, כי אמון זה לא משהו שאני רוצה
להתחיל לבנות עכשיו. זה הרבה זמן והרבה עבודה. ואם הוא לא היה
שם מהתחלה, אז משהו לא היה בסדר מההתחלה...
מצד שני, אני מרגישה שאני לא בסדר, בזה שנפגעתי ממך כי רצית
זמן לחשוב...
בקיצור, אני לא יודעת, אם אני זאת שלא הייתה בסדר, ועם כל זה
שאני אוהבת אותך, ואני רוצה להמשיך את הקשר הזה, כי הוא הדבר
הכי טוב שקרה לי בחיים עד עכשיו, אם אני אמשיך לצפות ממך ליותר
מידי, אני רק אמשיך להיפגע, אז..."
- "תראי, אני חשבתי וחשבתי, והבנתי שאין לי מה לחשוב בכלל. אני
פשוט צריך להגיד לך את מה שאני מרגיש. זה עבד בפעם שעברה...
את חייבת להבין, שכשראיתי אותך ואת דניאל ביחד, אנ..."
- "אבל לא היינו ביחד, אתה חייב להבין שלא קרה שם שום דבר..."
- "מיכל, תקשיבי לי רגע, טוב?...  כשראיתי אותך ואת דניאל
ביחד, אני לא הבנתי. אני פשוט לא הבנתי באותו רגע כלום. אני לא
הבנתי איך יכולת ללכת לבן אדם אחר, ולהיות איתו, כשאנחנו
חברים. איך יכולת לעשות את זה אחרי כל מה שאמרתי לך רק לפני
שבועיים. ובנוסף לזה, אחרי כל מה שאת אמרת לי לפני שבועיים...
אני לא רציתי להאמין, שכל מה שאמרת היה סתם... אני לא יכולתי
להאמין, שכל מה שאמרת היה סתם... כי הבנתי, שאם הכל היה סתם,
זה אומר שאני לא מכיר אותך בכלל. כי המיכל שאני מכיר, לא היתה
אומרת דברים כאלה סתם..." הוא חשב איך להמשיך מכאן, והמשיך.
"ו... " הוא לקח נשימה עמוקה, ואז הוא אמר את מה שהוא כל כך
פחד להגיד. "ואני פחדתי... שכל מה שהיה בכמה חודשים האחרונים
היה סתם. שכל מה שהרגשתי... הכל היה רק אני. ו... אין לך מושג
כמה לא רציתי לגלות שאני לא מכיר אותך בכלל, ושסתם חלמתי
בשלושה חודשים האחרונים..."
אני יודע שדברים השתנו, וזה כבר לא אותו הדבר כמו שזה היה...
אני חושב שאת צודקת בקשר לזה, אבל אני חושב, שאם עדיין אכפת לך
ממני, ואם הקשר הזה מאד חשוב לך, אז שנינו ביחד צריכים לנסות
להבין מה היתה הבעיה, ולנסות לפתור אותה, אם זה מספיק חשוב
לשנינו... "
מיכל הבינה, שהוא רצה להאמין לה כבר מהרגע הראשון, אבל הוא לא
יכל... ולפי הדברים שלו, הוא כן רוצה להמשיך את הקשר ביניהם...
זה אומר שהוא כן מאמין לה עכשיו, והוא הבין שלא קרה כלום בינה
ובין דניאל.
- "זה חשוב, אבל... אני לא רוצה להיפגע כל פעם מחדש, ואני לא
רואה שום דרך למנוע שזה לא יקרה עוד פעם..."
- "אני לא חושב שיש לזה חוקים, וגם לא צריכים להיות לזה חוקים.
את צריכה להגיד לי מה את מרגישה, ורק ככה אני אדע למה את מצפה
ממני. ואני לא אומר שלא יהיו בעיות יותר, אבל אם שנינו נדע מה
אנחנו רוצים, ולמה אנחנו מצפים - אני בטוח שזה יהיה יותר פשוט"

מיכל לא ענתה. היא רק הסתכלה עליו, ולא אמרה כלום.
"אני מבטיח לך שאני אעשה את כל מה שאני יכול, בשביל שהקשר הזה
ימשיך...
אני לא יכול לשכנע אותך שהקשר הזה שווה משהו, ואני לא יכול
להכריח אותך להמשיך אותו. הדבר היחיד שאני כן יכול לעשות, זה
לומר לך, שאני חושב שאפשר להשקיע בו ולשפר אותו. וזה מה שאני
רוצה... הדבר האחרון שאני רוצה זה לאבד אותך..."
- "אני פשוט..."
- "כי אני אוהב אותך, מיכל... את יודעת שאני אוהב אותך,
נכון?"
היא הסתכלה לו לתוך העיניים שלו, והמבט הזה שלה... גרם לו
להבין עד כמה הוא התגעגע אליה בשבוע האחרון... הוא נישק אותה.
היתה לה הרגשה של דה ז'ה וו.  
- "אני מרגישה כל כך שונה עכשיו, ממה שהיה לפני שבוע. כל כך
שונה... ועד כמה שאני כן רוצה להמשיך את הקשר איתך, אני מפחדת
שאם אנחנו נמשיך עם זה, זה לא יעשה טוב לאף אחד מאיתנו...
אנחנו רק נמשיך להיפגע - ואני ממש לא רוצה להיפגע יותר, במיוחד
לא ממך... השבוע האחרון הספיק לי..."
- "אני אמרתי לך מה אני מרגיש, ומה אני רוצה... עכשיו זו החלטה
שלך..."
"זו החלטה שלך" המשפט הדהד בראשה של מיכל... "החלטה שלך"...
היא הבינה שהכל היה סתם... אין לה מה להחליט אפילו, הרי היא לא
תסלח לעצמה אם היא תיפרד ממנו עכשיו...
היא התקרבה אליו, ונתנה לו נשיקה. הוא קיווה שזו לא נשיקת
פרידה, אלא נשיקה שאמורה לסמל את ההחלטה שלה, להמשיך את הקשר
שלהם...
- "אני אוהבת אותך, ואני לא אסלח לעצמי, אם אני אסיים את זה
עכשיו, בלי לנסות בכלל..."
איל חיבק אותה, ושאל "תגידי... "
- "מה?" היא שאלה.
- "אפשר אולי... לבוא לישון אצלך היום?"
מיכל חשבה לשניה, וענתה לו: "אני... לא יודעת..."
הוא הבין שהיא צריכה את הזמן שלה, אבל היה מאוכזב קצת...
"ההורים שלי חוזרים מחר בבוקר, אז נצטרך לקום מאד מוקדם בבוקר
ולסדר הכל..."
הוא חייך אליה, ושמח שזה היה רק ניסיון להבהיל אותו.
"אבל תמיד אפשר לא ללכת לישון בכלל..." היא המשיכה.
שניהם נכנסו לחדר המדרגות בבית של מיכל, ונכנסו למעלית. בדרך
למעלה, היתה שתיקה. המעלית נעצרה, והם נכנסו לדירה של מיכל,
שהיתה ריקה. כשהם נכנסו לסלון, איל נשכב על הספה, ומשך את מיכל
כך שהיא תיפול בדיוק עליו.
"תגידי... כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?" הוא אמר, וחייך
אליה...
מיכל חייכה.. "אההה... נדמה לי שכן... אבל אתה תמיד יכול להגיד
את זה שוב..."
ואז הם התנשקו. שניהם לא ידעו איך זה הולך להמשיך מכאן, אבל
היתה להם הרגשה טובה בקשר לזה... בינתיים הם הסתפקו בלהמשיך
להתנשק...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני רב
תחבולות.

שמואל
איציקוביץ'
מצהיר אבל לא
מוכיח.

הערה של שמואל
איציקוביץ' לזה
שמשאיר הערות
ציניות אחרי
ההודעות שלו: מה
לא מוכיח?!?
אימא שלך לא
מוכיחה!!! בוא
מכות!!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/9/01 23:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי פוטוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה