המיטה, הבכי שלי, הדמעות אשר הכרית סופגת כל לילה. המחשבה
הזאת, שעוד מעט הכל ייגמר גורמת לי להרגיש חלשה. אני חשבתי על
זה הרבה, אבל לא יוצא מזה כלום.
מדוע אני רוצה את זה? מדוע?! למה אני סובלת כל-כך?
הרי יכולתי בקלות לשכוח אותך כמו ששכחתי את כל האחרים... לא,
אבל אתה, השם שלך אשר חרוט עמוק בלבי ולא יוצא משם.
הפצע לא נסגר וכל הזמן משאיר עוד סימנים.
הנר דולק בקצה השני של החדר, הוא כמעט ולא מגיע לעיניי
המתמלאות בצבע אדום. הנשמה שלי שחורה כמו האהבה שלי אלייך! הנה
הסכין שאני לוקחת לידי ויוצאת מהחדר.
בשקט יורדת במדרגות ויוצאת דרך הדלת לאור הירח המלא.
הבית שלך לא רחוק משלי, רק כמה רחובות מכאן. הפנסים שורפים את
עיניי. אני שונאת את האור, הוא הורג אותי.
ההליכה שלי מאוד מהירה ומדוייקת. אני יודעת בדיוק לאן הולכת
ומדוע...
הנה הרחוב הצר הזה שאין בו איש, זה הרחוב שלך!
קומה אחרונה, נשמע מעניין, לא כך?
אף אחד לא ישמע ולא ידע כלום. אני מנסה להוציא את הדמעות שלא
יוצאות מעיניי.
הסכין שבו אני עוברת כל קיר וקיר בעליה על המדרגות עושה רעש
אבל אף אחד לא ישמע. הבטחתי את זה לך עוד מזמן!
הדירה הזאת... הריח שנודף ממנה משגע אותי. אני יודעת שאתה
עדיין לא ישן, הרי המחשב שלך דולק. אני מרימה את ידי ודופקת
דפיקה בדלת. שומעת אותך מאחוריה... סיבוב המפתח פעם אחת,
שניה!
האור שאתה מסתיר איתו את גופך החזק והגברי מעביר דרכך רק כמה
קרניים ממנו. אתה רואה את הדמעות שלי שהופכות לדם.
אני נכנסת ומחבקת אותך חזק, אתה לא אומר מילה... אתה יודע מה
הולך לקרות. אתה יודע שזה הדבר היחיד שאתה ואני רוצים.
הסכין!... דקירה אחת, ואחריה עוד שתיים. חותכת את גרונך שעליו
יש סימן של האודם שלי שהשארתי בפעם האחרונה.
הריח של הבושם שלך יישאר בזכרונות. האהבה תמות ואף אחד לא ידע
שזאת אני עשיתי.
אני אסע מכאן כי הסבל יהיה גדול אבל רק דבר אחד אזכור...
שהאהבה שלנו הייתה גדולה ונצחית! אני יוצאת ומשאירה על המראה
בדירתך את מילותי האחרונות: "אוהבת אותך!"
להתראות אהובי להתראות!