[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ראיתי אותו יושב על הספסל, ומחכה לי. קבענו בשבע ורבע, והייתי
בטוחה שאני מאחרת כבר, אבל כשהסתכלתי בשעון, הופתעתי לגלות שרק
שבע ועשרה. (כנראה שגם הוא רצה לסיים עם זה כבר). המשכתי ללכת,
והתיישבתי לידו.
"תקשיב שניה", הסתובבתי אליו, "אני יודעת שאתה כועס... ושאני
לא הייתי בסדר..." הוא שתק. "ו... אני יודעת שאם הייתי במקומך
גם אני הייתי מרגישה ככה"
- "אני פשוט לא מבין למה לא יכולת לה..."
עצרתי אותו לפני שהוא ימשיך. כבר ידעתי מה הוא עומד להגיד...
הרי כבר דיברנו על זה.
- "אני יודעת שהייתי צריכה לדבר איתך לפני זה, ושזה לא פייר
ולא בסדר ו... אני מצטערת שפגעתי בך ככה, כי זאת ממש ממש לא
היתה הכוונה שלי"
- "לא יודע... אני פשוט לא יודע מה להגיד לך... לא יודע מה
לעשות עכשיו"
היתה שתיקה. הרגשתי כל כך רע עם עצמי... שנאתי את עצמי על מה
שעשיתי...  או יותר נכון, על איך שהרגשתי... "אני פשוט..." הוא
המשיך, "אני פשוט חשבתי שאנחנו..." אני לא האמנתי שזה קורה,
אבל הקול שלו התחיל לרעוד, והוא הפסיק שניה, כדי להירגע.
הסתכלתי עליו, וחיכיתי שהוא ימשיך. הוא נראה כל כך נורא... כל
כך שבור ופגוע. כאילו... כאילו... כאילו חברה שלו בגדה בו או
משהו כזה... טוב, בעצם זה מה שקרה...
"אני חשבתי שאת אוהבת אותי" הוא אמר, וניגב את הדמעות מהעיניים
שלו, לפני שהן יתחילו לרדת... "אני פשוט חשבתי שאת אוהבת
אותי..." הוא התחיל לבכות. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל זה גרם לי
להרגיש עוד יותר רע ממה שהרגשתי קודם...
- "אני מצטערת..." אמרתי "אני כן אוהבת אותך" הוא סרב להאמין
למה שהוא שומע, והניע את ראשו, אם בעצב, אם בכעס, ימינה ושמאלה
"את לא יכולה להגיד לי את זה עכשיו...". התחלתי לבכות. לא
ידעתי מה לומר. תמיד ידעתי שהקשר בינינו מאד חזק, אבל לא
האמנתי שהוא עד כדי כך יישבר וירגיש כל כך רע רק בגללי. אף פעם
לא דמיינתי אותו מרגיש עד כדי כך מאוכזב ממני, אבל כנראה,
שפשוט לא ידעתי עד כמה הוא סומך עלי, ו... אוהב אותי.
"תקשיב שניה" נורא רציתי שהוא יירגע קצת... לפחות שיפסיק
לבכות... ישבנו שם, בסימטה, שנינו בוכים, מרגישים פשוט נורא
ואיום... "אין לך מושג עד כמה אני מצטערת על זה שאתה מרגיש כל
כך חרא עכשיו, ולדעת שכל זה רק בגללי" הוא לא ממש הגיב. הוא
אפילו לא הסתכל עלי כבר. הרגשתי שהוא לא יכול להסתכל לי
בעיניים, או לפחות לא רוצה... "אבל אני לא יכולה להגיד לך שזה
היה סתם" לא האמנתי שאני באמת אומרת לו את זה. ידעתי שבשלב
מסוים אני אהיה חייבת להגיד לו את כל האמת, אבל עכשיו? כשהוא
בוכה, ומתמוטט לי מול העיניים? דווקא עכשיו אני חייבת להפיל
עליו את הדבר הזה? בכל אופן, כבר התחלתי, אז הייתי חייבת
להמשיך, ולסיים עם זה אחת ולתמיד.
"אני לא יודעת למה זה קרה, אבל זה לא בגללך. בשום אופן לא.
ואני יודעת שאתה כועס עכשיו, אבל אתה חייב להקשיב לי רגע,
ולהבין שלא עשית שום דבר"
- "מה זה משנה?"
- "זה משנה. כי אני צריכה שתדע, ששום דבר מזה לא היה קשור
אליך"
- "זה לא מעניין אותי, מיכל. ממש לא אכפת לי מה הלך שם. אני
יודע שאני לא עשיתי כלום, כי אני אהבתי אותך" (הוא דיבר כבר
בזמן עבר) " ואני לא הולך ומתנשק עם בנות אחרות. אני פשוט לא
מאמין שזה קורה לנו..."
חשבתי בפעם האחרונה, לפני שאני אומרת את מה שאי אפשר לחזור
ממנו, ואז פשוט אמרתי. "אתה בטח מסכים איתי, שאנחנו לא יכולים
להמשיך עם זה..."
הוא בהה בריצפה לחמש שניות, ואז הוא הסתכל עלי "אני לא מסוגל"
הוא אמר. "אני פשוט לא יכול להמשיך מפה". לא האמנתי שהכל הולך
להיגמר, ותוך חצי שעה שום דבר לא יהיה כמו שהוא היה. "לא רוצה
להמשיך מפה..." הוא אמר סוף סוף את דעתו.
עם כל הגועל נפש שהרגשתי, באמת שהצלחתי להבין אותו. אני לא
יודעת מה הייתי עושה אם הכל היה הפוך, אבל סביר להניח שזה היה
משהו דומה לזה. "אז זהו...?" הוא שאל, "זהו..." וענה לעצמו.
הוא הוציא את המפתחות מהכיס, והתחיל לשחק איתם.
"סליחה" אמרתי, "שגרמתי לך להרגיש ככה"
- "את יכולה ללכת. אני נשאר פה עוד קצת לבד"
הנהנתי בראשי, הסתכלתי עליו בפעם האחרונה, הסתובבתי והתחלתי
ללכת הביתה. בדרך חשבתי לעצמי, על כל מה שקרה, ולא האמנתי שהכל
נגמר. אני ואסף נפרדנו.
הרגשתי כל כך רע, ולא בסדר על מה שעשיתי, ואז התחלתי לחשוב על
תומר. אתם בטח לא מבינים, איך אני יכולה לחשוב ל בנים אחרים
כשהרגע נפרדתי מחבר שלי, אז זהו, שתומר... הוא בעצם הסיבה לכל
זה. אני ותומר התנשקנו לפני יומיים, ובגלל זה קרה כל מה שקראתם
עד עכשיו. תהרגו אותי, אבל מהרגע שהתחלתי לחשוב על תומר בדרך
הביתה, לא יכולתי להפסיק לחשוב, שכל מה שקרה עכשיו, היה בעצם
טוב... זה לא שלא אהבתי את אסף, כי באמת שכן... אבל תומר, תומר
היה משהו חדש כזה. כל הדברים הפחות טובים שמגלים בבן אדם אחרי
שמכירים אותו מקרוב, אז זהו, שאצל תומר עדיין לא היו כאלה...
זה כמו שלילד יש צעצוע חדש. עד כמה שהוא אוהב את כל השאר,
הצעצוע החדש הרבה יותר מלהיב, לפחות בהתחלה...
וזה לא שאני חושבת שאסף ותומר הם צעצועים שלי, מה פתאום... אבל
אם לא תשימו לב לקטע הזה של ההשוואה , תראו שזה בערך אותו
הדבר...
כל העניין עם תומר התחיל כשהוא הצטרף לכיתה שלנו בתחילת השנה.
דיברנו קצת בטלפון, ולאט לאט הקשר התחזק והתחלנו להיפגש,
ודיברנו, וכל זה היה בתור ידידים. עד שלפני כמה זמן, התחלתי
לחשוב שיש משהו מאחורי כל זה... שאולי זה לא סתם עוד ידיד, אלא
משהו שיכול להתפתח להרבה יותר מזה. הכל נשאר בגדר המחשבות שלי,
עד שלפני יומיים... זה הלך בערך ככה.
ישבנו בחדר שלו, ודיברנו. הרגשתי די רע באותו יום, כי רבתי עם
אח שלי, וחוץ מזה, קרן, חברה הכי טובה שלי הפסיקה לדבר איתי.
אז סיפרתי לו את כל מה שקרה, והוא כרגיל הצליח לשכנע אותי שהכל
יהיה בסדר, ושהוא ידבר עם קרן וישכנע אותה להפסיק עם השטויות
שלה (אלה היו המילים שלו). ישבנו קרוב כזה, ואני הסתכלתי על
הריצפה, ואז כשהרמתי את הראש, ראיתי שהפנים שלנו ממש קרובות,
וזה היה כזה מוזר... זאת אומרת, פתאום היה מין "רגע" כזה. נו,
רגע... שמסתכלים אחד לשני בעיניים, ולא יכולים לחשוב על שום
דבר, והדבר היחיד שעובר בראש זה הנשיקה שבאה שתי שניות אחר כך.
אז... התנשקנו.
זה מה שקרה. ואחרי הרבה חשיבה הבנתי, שאם קרה כזה דבר, זה אומר
שאני ואסף לא צריכים להיות ביחד. אני יודעת שאסף בחיים לא היה
עושה לי כזה דבר, ובגלל זה לא נראה לי הגיוני שנמשיך להיות
בקשר, בידיעה שנתתי לעצמי להיות עם מישהו אחר, בלי אפיל להרגיש
רע עם זה (באותו רגע). כל הדרך חשבתי על תומר, ועם כל  זה
שפגעתי באסף, הרגשתי הרבה יותר  טוב מאיך שהרגשתי לפני
שדיברנו. אתם בטח מסכימים איתי, שאם הייתי מסתירה את זה ממנו,
הכל היה הרבה יותר גרוע... עדיף שהוא ידע את האמת, גם בשבילו
וגם בשבילי... נראה לי הרבה יותר הגיוני להתחיל מערכת יחסים
חדשה עם תומר, רק אחרי שאני מסיימת את הישנה, שמשום מה כבר לא
סיפקה אותי. ואל תשאלו אותי למה, כי אני בעצמי לא יודעת...
אמרתי לכם כבר שלא היתה שום בעיה באסף. פשוט לא יכולתי להמשיך
להיות חברה של אסף, כשבעצם, אני רוצה מישהו אחר... זה לא פייר
כלפיו, ולא כלפי...
עד שהגעתי הביתה, הייתי כבר מאד נחושה בהחלטה שלי, לדבר עם
תומר. לומר לו שאני ואסף נפרדנו, ושאין שום דבר שעוצר אותנו
מלהיות ביחד.
חזרתי הביתה, והתקשרתי לתומר.
- "הלו"
- "הי" הלב שלי דפק מהתרגשות
- "מה נשמע?"
לא דיברנו מאז שקרה מה שקרה לפי יומיים, והיה קצת מוזר לשמוע
אותו. כאילו עכשיו הוא נשמע אחרת, כשהוא לא רק ידיד.
- "אני צריכה לדבר איתך"
- "כן, אני יודע..." הוא אמר "אולי היום בערב, טוב?"
- "כן כן... מעולה"
- "מה את נשמעת כל כך מאושרת?"
- "כלום..." לא רציתי להתחיל לדבר, אחרת לא היה נשאר על מה
לדבר בערב.
- "טוב, אז..."
- "בתשע וחצית בסדר?"
- "תבואי לפה?"
- "טוב"
- "ביי"
- "ביי"
המשך היום שלי לא היה מעניין במיוחד. ראיתי טלוויזיה, חשבתי על
אסף, ראיתי עוד קצת טלוויזיה, חשבתי על תומר, ראיתי עוד קצת
טלוויזיה, חשבתי על שניהם... בקיצור, היה לי יום מאד מגוון...
בתשע וחצי התייצבתי בביתו של תומר. הייתי בטוחה שאני אמורה
לעלות אליו, אבל כשהוא ענה לאינטרקום       ב - "שניה, טוב?
אני כבר יורד" הבנתי, שכנראה שלא...
כשהוא ירד, הוא נראה די מצוברח.
- "מה קרה?" שאלתי
- "לא יודע..."
התיישבתי  על הריצפה, בחצר שמתחת לבית שלו. הוא התיישב לידי,
והסתכל קדימה. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. אף אחד לא דיבר,
עד שפתאום הוא אמר משפט, שגרם לי להבין, שבעצם אני לא מבינה
כלום.
- "אני רוצה שתדעי שאני ממש מצטער"
- "מצטער?"
- "כן... אני ממש לא התכוונתי לג..."
- "אני ואסף נפרדנו" קטעתי אותו. הוא היה בשוק. לא הבין מאיפה
זה בא בכלל...
- "מה?"
- "כן". הוא שתק. לקחתי נשימה עמוקה, והתכוונתי לומר את המשפט
שהיה בעצם המטרה של כל השיחה הזאת, רק שבדיוק אז הפלאפון שלו
צלצל.
הוא הוציא אותו מהכיס, הסתכל מי זה, ואז כיבה את הפלאפון.
"תקשיבי שניה" הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך "אני לא יודע מה
אנחנו עושים פה בכלל"
- "מה?" לא הבנתי על מה הוא מדבר.
- "אני לא יודע מה אני עושה פה... איתך... אני לא מצליח להבין
דברים..."
רציתי לומר לו, שהכל בסדר, ושגם אני לא מבינה, ושעכשיו אנחנו
יכולים להיות ביחד, ולהפסיק להילחם ברגשות שלנו, כי הזמן
האחרון היה מספיק קשה. אבל משום מה לא הצלחתי להוציא מילה
מהפה.
"הכל יותר מידי מתוסבך בשבילי..." הוא המשיך. קמתי והתיישבתי
מולו, ובמקום לדבר (כי לא הצלחתי), התקרבתי אליו, כדי לנשק
אותו... רק שברגע שהתקרבתי לפנים שלו, הוא הזיז את הראש אחרוה,
והתחמק ממני.
- "מה...?" שאלתי, בחוסר הבנה מוחלט
"חשבתי שזה מה שאתה רוצה..."
- "אני לא יודע מה את חושבת... אני בעצמי לא כל כך בטוח בכלום
כרגע..." שתקתי... לא היה לי מה לומר. הייתי בטוחה שהוא כל כך
ישמח לשמוע את החדשות, אבל במקום זה הוא מזיז את הראש ומתחמק
ממני???
"אני רק יודע, שאני ממש מצטער על מה שקרה ביום שלישי, ושזה לא
היה צריך לקרות, כי  אנחנו רק ידידים, ודברים כאלה לא אמורים
לקרות. אני פשוט... חושב שזאת היתה טעות"
- "אמממ..." לא היו לי מילים. הייתי בהלם. זה היה כל כך ההפך
ממה שהרגשתי בזמן האחרון... כל כך שבר אותי לשמוע שכל מה
שחשבתי ותכננתי ודמיינתי, היו סתם אשליות. ושתומר רואה אותי
כידידה שלו, וזהו...
- "אז אני מצטער אם גרמתי לך להבין אותי לא נכון או משהו...
אבל את לא מסכימה איתי?"
לא הייתי לי שום דרך אחרת לצאת מזה בכבוד, אז שיקרתי "כן..."
השתדלתי לחייך, למרות שמבפנים, התפרקתי לגמרי "עדיף ככה..."
- "אז אנחנו בסדר?" הוא חייך.
- "נראה לי" השתדלתי שלא לבכות.
הוא קם, ושאל אם אני לא באה. אמרתי לו שיעלה, כי אני גם ככה
צריכה ללכת הביתה, אז שלא יחכה לי או משהו, ושאני עוד שניה
הולכת.
"ביי" הסתכלתי עליו מתרחק, ונכנס לבניין. ישבתי שם, ובהיתי
באוויר. הרגשתי שאני בלי אסף... בלי תומר... פשוט לבד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מיאו"
אמר החתול
"הב הב"
אמר הכלב
"פלופ"
אמר מיסטר הנקי
"אי אה אי אה"
אמר החמור
"פינס"
אמר עוזי
חיטמן.




אביה האיום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/9/01 23:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי פוטוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה