היא פוסעת באיטיות,

ברחובות הגטו,

והמספר אשר נחרט בידה,

נחרט בליבה,

עמוק.

היא פוסעת בכבדות ברחוב,

נושאת על גבה את שק הכאב,

ושומעת את דממת השכול.

מגן דוד צהוב תלוי על דש חולצתה המרופטת,

לא מגן דוד-אלה טלאי,

המסמל מי היא,

ומה היא שווה.

והאמת, גם היא כבר התחילה להאמין בזה.

היא יודעת שכעת המוות קרוב,

היא יכולה לגעת בו,

לנשום אותו,

ועוד רגע הוא ישסע בה את שיניו.

אבל הצוואה של אמא עוד מהדהדת בראשה

"מגן דוד" "מגן דוד"

ופתאום,

בום אחד גדול שמשמיד הכל.

       

היא פוסעת בקלילות ברחובות תל אביב המוארים.

השמיים זרועים אינספור כוכבים.

היא מזמזמת שיר עצוב ששמעה אתמול ברדיו.

על צוורה תלוי מגן דוד קטן,

שסבתא שלה נתנה לה,

הסבתא ששרדה את הבום הגדול...