אני אוהבת להסתחרר סביב צירי עד שהמחשבות והפחדים והתשוקות
מתחילים להתערבב והופכים לעיסה לא מובנת שלאט לאט מסתננת מראשי
והמח שלי נשאר ריק, נקי. ואז, כל מה שנשאר לעשות זה ליפול על
המיטה, כשדפיקות הלב כל-כך מהירות שאני לא מספיקה אחריהן ולאחר
שהגוף נרגע, אפשר להרדם, ולא לחלום... אני מנסה לפענח, איך זה
שהחיים שלי נראים כמו משחק פינג פונג, רק שהכדורים עפים לכל
עבר והשחקנים לא יודעים מה הם עושים. ולמה תמיד מצטרפים עוד
ועוד שחקנים עד שנהיה קשה לעקוב וברד הכדורים פוגע בעיקר בי.
אני נזכרת בהרגשה של הבעיטה בירך או במכה חזקה בראש, כשבאותו
רגע חוץ מחוסר עונים לא הרגשתי דבר, גם לא את הכאב... כשאני
נזכרת בזה, בא לי לצאת מהחדר ולחנוק אותו למוות! השאלה שתמיד
נשאלת מחדש, למה מגיע לו למות מבחינתי על כך שהיכה ואנשים אשר
פגעו בי הרבה יותר מבלי לנגוע באצבע בסופו של דבר מעלים אצלי
זכרונות נעימים...
אני מנסה להבין מה גרם לדני להתחיל בגמילה, ומה גרם לו להזריק
מנת יתר 8 שעות לאחר נטילת כדור שאחריו לא ניתן להשתמש במשך 24
שעות... בשביל מה הוא נטל את הכדור שגומל אותו?
אני מעריצה את עצמי, ולפעמים נדהמת איך שמעולם לא עלתה במוחי
המחשבה למות. למות, להיעלם, להמחק מהעולם הזה... מה גרם לי
ועדיין גורם לי להרגיש שיהיה בסדר? ובאיזה שלב הפסקתי להתרגש?
באיזה שלב נהייתי כל-כך אטומה שכשאני בוכה זה נהיה לי מוזר?
איך אני מצליחה לשמור על כל הסערות בפנים ולגרום להן להיעלם?
בזמן האחרון אני מתפוצצת, מחפשת דברים שלא מובן לי מה הם
בעצם...מתענגת, פוגעת, נפגעת, הולכת לתהום כשברור לי שלשם פני
מועדות. עוצרת את עצמי כשההפך יהיה הדבר הנכון, ומאבדת שליטה
ברגעים כה חשובים, ומופתעת...
אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות, אני יודעת בדיוק מה אני
עושה, אבל זורמת עם זה, למה? בשביל מה? בשביל כמה רגעים? בשביל
ההתלבטות אם ללכת או להשאר? בשביל הפיק הזה, כשהגרון חנוק ועוד
שניה מתפרצים ממני דברים מפחידים אבל טובים?
אני מנסה להתקפל לכדור ולוחצת חזק בשביל להרגע, להבין, זה לא
עוזר כל-כך אגב...
כשאני יוצאת מהבית ממש מוקדם בבוקר, אני שואפת אוויר שממלא את
כל הגוף שלי ומרגישה את הבתוליות של היום הזה, ויודעת שעוד כמה
שעות הכל יתחיל מחדש... לפעמים אני כל-כך רוצה להקפיא את הרגע
הזה, כשהכל נראה כל-כך פשוט וסתמי וטיפשי.
אתם מכירים את המצבים האלה, כשיש מתח בין שני אנשים ואז המבט
שלהם נתפס, ואם מביטים יותר מדיי זה מתחיל לצרוב עד כדי כך
שחייבים להסיט את המבט? ברגעים כאלה, אני יודעת להעריך את עצמי
הכי טוב. אני מכורה לזה. |
