הפינה של העצב באוטובוס נמצאת בספסל האחורי מצד שמאל או ימין.
לבד כזה.   רצוי ימין כי רואים יותר נוף ופחות גגות מלוכלכים
של מכוניות.
היא תמיד אהבה לצאת החוצה אחרי שירד גשם, רצה יחפה בכבישים
הצרים של הקיבוץ ומחליקה בהנאה כפות רגליים יחפות על חצים
לבנים ומעברי חצייה שהבריקו עם כל ממטר. כשמאחור אביה קורא לה
להיכנס, אך היא שקועה מידי בהנאתה- המוזרה משהו. אמא אין לה.
נפטרה כשהייתה בת שנתיים.
ואני יושב פה, בפינה של העצב באוטובוס 811. מלפני פקקים,
מאחורי שאר העולם,מנסה לקרוא את כל הפרסומות בשלטי החוצות ואת
כל השמות של המשרדים. אני הכי מעדיף את אלו שבאנגלית, כי זה
אתגר קטן. בפקקים של תל-אביב בחמישי בערב אפשר להספיק את כולם,
בכביש המהיר בקושי וגם אם כן מספיקים רק את אלו בעברית.
אתמול הורדנו מהאינטרנט קטע של אריה אוכל בן אדם, קצת אחרי
שהוא תולש לואת הבטן היא הקיאה-מנקניק מקולקל ומיונז בצבע של
קטשופ. כשספרנו מספר דו- סיפרתי של הקאות לקחתי אותה למיון.
שלא תתייבש.

בזמן האחרון הרגשתי שמשהו לא בסדר אתנו. לא עשינו סקס כבר
חודש. מקסימום הייתה יורדת לי ושתי דקות אח"כ נרדמת. לא רבנו,
אבל גם לא דיברנו יותר מידי. זה כמו שיש לך כלב אבל חוץ מלרדת
אתו פעם ביום אתה לא מסתכל עליו אפילו שנייה- וכלב צריך
ליטופים, מוצ'י קוצ'י, מתנות קטנות סקס... הבהרתי את הפוינט!?


שם הם הכירו. אחרי שפספס לה את הוריד וירדו מפלי דם. טוב ,נו,
שתי טיפות, אבל זה הספיק לה בשביל להקיא שוב והפעם עליו ואז
לבקש סליחה ולהיענות להצעה שלו לכוס תה ומשם אפשר לנחש לאיזה
כיוון התפתחה הדינאמיקה...

ילדות יפה היתה לי. הברנז'ה בשכונה שלי ישבו תמיד על הברזלים
ופיצחו גרעינים,את הקליפות זרקו על הרצפה ובסוף כל יום הרצפה
נראתה כמו תחתית כלוב שלתוכי רעב במיוחד. אחרי תקופה מסוימת
נמאס לשכנים מהגועל והם פנו לעירייה שפשוט הורידו את הברזלים.
פתרון טוב לכאורה- אבל בם פשוט ישבו על מדרכהוערמו את הקליפות
בתלים קטנים בין הרגליים, מה שקצת הקל על המטאטא רחובות
לאסוף את הקליפות בבוקר שלמחרת. עד שהם התגייסו. אחד מהם נהרג
בהיתקלות עם מחבלים והשני התאבד 10 חודשים מאוחר יותר,
כי הראשון היה אח שלו. מה שפתראת בעיית הקליפות כי שני אנשים
לא עושים יותר מידי לכלוך, חוצמיזה שהם עברו לבוטנים.
ואני? סתם, לא מת על גרעינים במיוחד. ועכשיו בפקק הזה אני סופר
את כל הפרסומות. כבר עברתי מהפינה של העצב לאמצע הספסל- איפה
שיושב המקובל של הכיתה בטיולים שנתיים- ככה אני קולט
ת'פירסומות משני הצדדים. בטיול השנתיהאחרון שאני זוכר נקעתי את
הרגל ביום הראשון בבוקר, כשעולים לאוטובוס.ככה זה, אני שייך
לסוג הזה של האנשים שאם הם עומדים בתור לקופה ונותניםלאיזה
זקנה להיכנס לפניהם, אז שמגיע התור שלהם מתברר שכרגע נמכר
הכרטיס
האחרון. ואמא שלי תמיד אמרה לי שזה בגלל שאני חושב שלילי.
שבועיים אחרי המיון היא ארזה. אמרה שזה לא אני, שזו היא.
שצריכה קצת חופש,שמתגעגעת לקיבוץ, למשפחה, לחברים ובכלל, שיהיה
לנו טוב אם נהיה קצת לבד...לבד בתחת שלי, כלבה. מאיפה את יודעת

מה טוב בשבילי? ואני? אני ידעתי שזה האשכנזי ההוא מהמיון.
והיום חזרתי לשכונה הישנה שלי. כמה בני עשרה ישבו על הספסל ליד
המגרש ופצחו גרעינים בטונות. לא יודע מה יעלה בגורלם או בגורל
הספסל אבל השמאלי שבהם, זה עם הצהוב, בטוח לא ייהרג בהיתקלות,
לא שאני פתאום מדיום- פשוט הוא נכה.
בחורשה יש איזה זוג שמתנשק...ואני? זה הקטע של הפרסומות שמדליק
אותי....