יושבת לי בחדר, מולי דולק הנר.
נר קטן בחדר קטן.
זהו. לא יותר.
ואור שם אין בכלל, אף לא ואט אחד.
כי הנר הקטן שלי - אורו הוא כה חזק.
אני רואה דרכו הכול והוא לי עזר וחבר.
אני חשה את הכול והוא גורם להשתחרר.
להשתחרר מאפילה בלילה סגרירי,
להשתחרר מן הפחדים שעוצרים את דרכי,
והוא נותן לי כוח להבין,
והוא נותן לי יד והוא מבחין,
מבחין ביופי, בפריחה,
מבחין הוא בי באהבה,
ואורו הוא כמו השמש, החמה המתוקה,
ואורו הוא לי הדרך לאושר ותקווה.
כי הוא הכוח ביום אפור,
כי הוא העוז והוא הדרור,
לנתינה וקבלה, לתבונה ומחילה.
ואז פתאום קורה לי משהו מוזר -
הנר שלי כבה, נדם, כבר לא מואר.
אך עוצמת עיניי וחשה בקיומו,
עוצמת עיניי והנה אני אתו.
פוקחת אישונים ואז רק מבינה,
כי הנר היה חלום, הוא התגלה מתוך שינה.
וכשקמתי מסדין ושטפתי את פניי,
הבנתי שהנר הוא חלק מחיי,
הוא דולק לו תמיד, הוא נמצא שם בלב,
הוא הכוח שלי לאהבה,
הוא מרפא כל כאב.
הוא נמצא אתי ביום
הוא נמצא אתי בליל,
ולעד יאיר דרכי  -
לעולם מואר יותר.