אנו צועדים.

דרך כניסת המחנה, רואים לעינינו אבן ענקית העומדת על שתי אבנים
קטנות יחסית, סמל לעומס ולכאב שעבר על היהודים. במבט מלמעלה על
המחנה, הכל נראה גדול ואפל והדרך לתוך המחנה נראית ארוכה
ומייגעת. תחילת השביל בנויה מהרבה אבנים מפוזרות המתארות את
תחילת דרכם של היהודים אל הלא נודע, הם נכנסו משם למחנה מבלי
לדעת מה יהיה בגורלם. אנו יורדים במדרגות לתוך המחנה וכאילו
יורדים אנו אל תהום, הירידה מסמלת את התהום שהאנושות הגיעה
אליה, התחתית שבשפל, משם אנו עולים, העליה קשה כי אי אפשר לתקן
את הנעשה, לצידנו יכולנו לראות פתח צר מאוד שדרכו רואים את
החופש, החופש שרבים לא הצליחו להגיע אליו.

המחנה נשתמר באופן כזה שאפשר לחוש את מה שקרה כאן וכי רק לפני
מספר דקות הכל נדם, אבל לא, כבר אז קולם נדם.

קול זעקה לא תשמע, חנוקים וכואבים יעידו הממצאים שנותרו במחנה
עדות אילמת לפשע בלתי מובן באנושות כולה.

אט אט עוזבים אנו את המחנה וצועדים אל דרכנו, מרימים ראש,
זוקפים קומה ושרים בקול את התקווה, שרים את ההמנון לזכרם,
ההמנון שלנו, אבל יותר מכל - ההמנון שלהם.