פקחתי עיניי ולמולי חזיתי בהילה שעוטפת נשמתך, אחזת בגופי ברוך
רוחני ואנוכי יחד עימך פרשתי כנפיי אל העננים - משכן אושרם של
מלאכים, אותך רציתי בנבכי גופי אך הינך סרבת: זו אינה השעה. את
בבואתי הסרתי למולך כי בבושת פנים אנוכי, ליטפת פניי כמנחמת
לביאה גוריה בעת כשלון טרפם הבכור, ואותי המלך ייעד לביאה
להיות, ללטף אריה וגור אריות, אחוז בי שנית אמצני ללבך הדמיוני
והערף עלי מתמימותך. זאת אינני אעשה בחסר היופי קיים ילדה חיה,
נישקתיו על שהאירני ושלום לאביר נעוריי שחתי.