אנה שותקת,
מביטה על אותה נקודה על הקיר,
ושותקת.
אנה שותקת כשיש לה מה לומר,
בוהה וחושבת על דברים שלעולם לא אשמע,
לעולם אנה לא תשתף אותי בהם.
"אנה את יפה", אני אומר
ואנה, כאילו מתעוררת מחלום,
מביטה בי במבט של תמיהה,
"אנה את יפה", אני חוזר בשנית.
במבט ביישן, מסמיקה, ולאחר מאמץ נרחב, "תודה", אומרת.
אבל לא רק מודה על המחמאה שעתה נתתי לה, אלא על עצם העובדה
שהצליחה להודות בכך.
אנה שותקת.
בוהה באותה נקודה על הקיר,
ומחשבותיה מובילות אותה למקום אחר.
את אנה אני לא מכיר,
אולם מכיר אני את נשיקותיה, בהן היא נותנת את כל ליבה בתשוקה,
את גופה השברירי, מכיר את שתיקתה.
מעולם לא נשמעה דעתה,
מעולם לא יכולתי להכיר את אנה האמיתית המסתתרת מאחורי שכבות
השתיקה . |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.