(לא באמת התכוונתי לגרום לך לשנוא אותי
   תתעלמו.)


אחד משיאי הטירוף שלי כלל גבר שמצמיד אותי לקיר ויורד על
הברכיים, מחבק אותי ובוכה... אז, ידעתי כמה אהבה כואבת.
אז ידעתי, שכל ההבטחות בעולם שוות לתחת וכל השנאה המצטברת ירדה
לביוב ונשאר רק כאב מזוכך ועצוב. נשאר רק הרגע הקפוא הזה, קפוא
בזיכרון.
אז ידעתי שכבר כלום לא יהיה בסדר ושאולי אף פעם לא היה ושאולי
בעצם כל העולם הזה דפוק אם כל מה שהאמנתי שנכון מתנפץ לי ככה
בפרצוף.
אז, לא בכיתי. כל הזמן בכיתי, לפני ואחרי. אותו רגע הבטתי
מבולבלת וידעתי שהעולם הוא אשליה ואנחנו, בני האדם, יצורים
פאתטיים ואופטימיים מדי.
בהילוך איטי העולם שלי זז מאז, בהילוך איטי וכואב, בגוש דמעות
בגרון ועיניים כבויות, בזיכרונות שבורים ועבר עמום.
ה - ע - ו - ל - ם לפעמים נחצה לשניים או שאולי פשוט
לפעמים לא מתאחה. לא מאחה את האוויר הזה מלחנוק אותי, כל
הלכלוך הזה מטריף לי את החושים.
אין תאריך מדויק לטירוף כמו שאין רגע מסוים לייאוש...
אבל יש רגע אחד של סוף פסוק, מפסקת ידיים ומחבקת או שאולי
מתכרבלת בחיבוק, מכבה שעונים סלולריים. לא ממוקמת נכון.
הפחד הכי גדול זה תחושת חוסר השייכות... הרבה זמן שפיסת פאזל
זרה לא התחברה כראוי לפיסה שאני. שינינו צורה? כנראה...


אז ידעתי, שלמחרת בבוקר כל ההיסטריה תישכח ואני אשאר אני,
חובקת בירכיים על שולחן מתנדנד צמוד לקיר. אני אשאר רק אני,
מביטה במבט עצוב ומבין וסולח.
מעולם לא באמת נישקתי גבר        או אולי גבר אחר
או אולי שוב מתנהלים בשני מחשבים, מה מותר מה אסור, יצרים
מלוכלכים ותנוחות לא תנוחות, שפתיים יבשות וגוף עירום.
מעולם לא באמת ידעתי את החוקים של המשחק הזה, כמו שמעולם לא
הוכרז בכלל אות הפתיחה כמו שמעולם לא נכבה הרגש ולעולם לא יכבה
הלב ורק הרגע ההוא, כשהסתכלתי עליו מלמעלה והרגשתי את כל החוסר
כנות של העולם מתנקזת לנקודה אחת, ידעתי, שאת החיבוק ההוא, אני
לעולם לא אלמד איך באמת תעזוב.

24.4.05