הוא מגיע אליה, כרגיל, במכונית האדומה שלו. דאג להתקשר אליה
כבר כמה בלוקים קודם, להגיד לה שתרד, אבל ברור לו ששוב הוא
יחכה.
מחנה מתחת לבניין המגורים את הרכב בנקודה הקבועה. דואג שלא
להפריע למכוניות אחרות שירצו לעבור. משחק עם התחנות ברדיו,
מקווה לתפוס איזה שיר טוב, משהו שיגרום לו להרגיש "מגניב" כמו
שהוא רוצה. גם עכשיו, עדיין הוא עוד מנסה להרשים.
זז בחוסר נוחות במושב, יד על החלון או יד על ההגה - מה עדיף?
הוא מחליט לא להחליט, ולא מפסיק להסתכל כל הזמן במראה האחורית,
כדי שחס וחלילה לא יפספס את הרגע בו תופיע דמותה בראי.
וכשהיא סוף כל סוף מגיעה, נכנסת לאוטו שלו ומתיישבת לידו, היד
שלו שעוד לא החליטה איפה היא רוצה להיות, נשלחת ללטף לה את
השיער.
הוא שוב מרגיש מופתע מכמה היא יפה ואיך שהיא נראית. בכל פעם
הוא זוכר אותה אחרת, כאילו כל פגישה היא הראשונה בחייהם. והוא
מסתכל עליה בעיניים ומחייך. והיא מצידה, כמו באיזה טקס קבוע
שואלת אותו - "מה?" והוא עונה לה - "סתם, שום דבר", והם
מתחבקים ונשארים כך צמודים למשך דקה ארוכה.
ואז הם מנסים להחליט לאן ייסעו הפעם. האמת, הם לא משהו
בהחלטות. חושבים ומתלבטים. תוך כדי היא מחליפה לו את התחנות,
והוא שכבר רגיל, רק מניד בראש ומחייך. אבל הפעם ההתלבטות לא
אורכת זמן רב, כי הוא מפתיע ואומר לך - "קיסריה", והיא שמחה
ומבקשת שיסעו כבר.
ושם, בקיסריה על החוף, מול הגלים המתנפצים והאורות, הוא יאמר
לה לראשונה שהוא אוהב אותה, ושתדע שלא אמר את זה אף פעם לאף
אחת אחרת. והיא תאמר לו שגם אוהבת, ומעכשיו היא תזכור את
קיסריה באופן מאוד מיוחד...
והוא יחשוב כמה קשה היה לו להגיד משפט אחד קצר. אבל הוא גם
יודע שהיה חייב, הרי הוא לא היה יכול פשוט להגיש לה את כל זה
במכתב...