|
למחרת יום גשום, כשהטיפות מתייבשות על מכסי המנוע של כל
המכוניות, הן עושות סימן לבן ומכוער. כשהייתי קטנה הייתי קוראת
לזה: "חלודה של מים" ותמיד תוהה איך המים לא מנקים את הלכלוך
של עצמם.
ככה הרגשתי כשהפלדלת נטרקה. כמו חלודה של מים, כמו וילון
מתפורר.
כמה דקות אחרי עוד עמדתי בין הסלון למטבח, חיכיתי שתיטרק גם
הדלת אצלי בפנים,
שאני אפנים.
זה נגמר.
זה לא ממש התחיל באמת למרות שאצלי בראש זה נגמר עם נכדים.
אצלו זה נגמר. נקודה.
זה לא משנה אם אני יפה, אם אני נותנת מעצמי, כמו שיקוי רעיל
שמרגיש כמו תרופה,
אולי בלגימה הבאה.
אבל הטעם מתמרמר, בלוטות הטעם כועסות ובצדק ולי לא נותר אלא
ללגום, לתפוס בשתי ידיים כל פירור של תקווה ולהישאר בסביבה כדי
לראות גם אותה מתפוגגת.
אני דואגת.
אם כל זה סימן, אז לא הבנתי את המסר.
אני לא רוצה פילוסופיה, אני רוצה חיבוק.
אמיתי לא סתם של לא נעים. חיבוק שמודא שאני לא זזה לשום מקום.
שעושה מהגוף מיקרוגל ומהאגו חמאה... |
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.