היא אהבה את פסח
והוא את יום העצמאות
החגיגה בשבילה זה לשבת בבית עם כל המשפחה
בשבילו החופש היה לעשות מנגל בחוץ עם כל החברים
היא התכוננה אליו בעבודה קשה
לא פעם היא שאלה את עצמה עם כל זה בכלל כדאי
בערבים היא הייתה עצבנית
בבוקר היא עבדה וקיללה כמו מטורפת
היא כעסה על כולם, בעיקר עליו
אבל באמצע הלילה, כשהיא עצמה עיניים ליאות אל עבר תנומה עמוקה
היא קיוותה שבבוא החג יסתכלו עליה כולם בהערצה
הוא דיבר שעות בסלולרי, בדק את קווי האספקה
חילק תפקידים, מי מביא מה, ירד עד לפרטים הקטנים
הוא חרש את מפת הארץ, חיפש יער נסתר וירוק
תכנן הכל כמו מסע כומתה, ראה בלבו איך כולם יגיעו רחוק.
היא ידעה שפעם יציאת מצרים הייתה עסק הרבה יותר מבורדק
עמודי אש ואבק, עזים, כבשים, עליה לרגל דם וקורבנות
הוא ידע שאם רק היו נותנים לרבנים צ'אנס
הם היו הופכים את יום העצמאות לאוסף תפילות עם בגדים לבנים
היא רצתה רק שאימא שלו תעריך אותה כמארחת המושלמת
ולעזאזל מבחינתה, יציאת מצרים וסיפורי האגדה
הוא רצה שהחברים שלו ימשיכו לקבל אותו כאחד מהשבט
על אף שצירף אליו אישה עדינה וילדה מנוזלת
הוא התפרץ בשמחה כשבשמים התרוממו הזיקוקים
היא אספה אותו כמו אפיקומן אבוד ושמרה אותו עמוק בתוכה
הוא חייך אליה," רק שלא ניפגש באמצע, זה יצא יום השואה."
תעזוב, היא אמרה לו. "הקיץ מגיע, נלך לשכב על החוף
נאסוף קצת כוח, שיהיה לנו על מה לריב בין ראש השנה לסוכות" |