"באחד ממסעותיי בביצות המצחינות של דרום ויאטנם," אמר לי הבחור
שעמד לפניי בתור לבנק, "פגשתי בקרפדה שדיברה איתי אנגלית."
בטרם פציתי את פי, תהיתי כיצד אדם דפוק שכזה השיג חשבון בנק.
הספקתי למנות שתי אפשרויות בשניות הבודדות שהתאפשרו לי לחשיבה
עמוקה. האחת הייתה שאותו ברנש פשוט מאוד אינו בעל חשבון בנק.
הוא רק עומד בתור ומדבר עם אנשים זרים. השניה הייתה שהוא היה
בסדר בזמן שפתח את החשבון, אך דעתו נטרפה עליו. כנראה סמים.
כן, סמים. אל.אס.די בוודאי.
"תיפח רוחי!" אמרתי בהתלהבות שקרית לבן שיחי הלא מזומן תוך
העברת מבט על המזומנים שספרה הפקידה. נותרו עוד שני אנשים
לפניי בתור, אחד מהם הביט בי עמוקות והמשיך בנאומו.
"מאוד הופתעתי," אמר, "שהיא שוחחה באנגלית. כל זאת באיזור נידח
בויאטנם. הנחתי שאם קיימת בכלל קרפדה מדברת, היא תדבר בשפת
המקום."
הוא היה אחד מאותם גבוהים אשר מתכופפים הרבה ונוצר להם כבר מין
מיני גיבנת. זה מעיד על חוסר בטחון עצמי למרות הפוטנציאל הגבוה
שטמון בך. קירבתנו באותו תור שסירב להתקדם בקצב מספק, הייתה
נראית לאדם בקיא בסרטים ישנים שעומד בצד וצופה בנו, כדני
דה-ויטו זקוף לצד ארנולד שוורצנגר כפוף, עומדים זה לצד זה
בחנות זולה, מתפעלים מחולצות טי חדשות אשר נדונו להקרע על גופו
של הגבוה מבינינו.
"כמובן," אישרתי את טענתו בדבר שפות ואזורים גאוגרפים. הצצתי
שוב על הפקידה הסופרת. היא ספרה עוד ועוד שטרות. הגברת הקשישה
הזאת הולכת לרכוש מכונית? הגיוני יותר שהיא הולכת להשדד
באכזריות עם צאתה את הבנק.
"בוקר טוב, אמרה לי הקרפדה למרות שהיה כבר שעת בין ערביים."
קטעתי אותו. "אף פעם לא הבנתי מה זה שעת בין ערביים," אמרתי
בבוטות. "תסביר לי בבקשה."
הוא כעס על הפרעתי, אך השיב. "זו השעה שמפרידה בין אחר הצהריים
לערב." אמר. על פי עיניו ידעתי שהוא צמא לסיום הסיפור שלו, אך
הפעם אדם נוסף הפריע לו. היה זה הבחור שעמד מאחוריי בתור. עד
כה לא הבחנתי בו. זאת משום שהפקידה הייתה כוסית.
"אני חושב שאתה טועה," אמר זה שמאחוריי, "לדעתי זו השעה שבין
הערב ללילה, כאשר יש עדיין מעט אור מהשמש, אך השקיעה עומדת
להגיע."
האיש הגבוה שחי בסרט ויאטנמי נראה זעוף ביותר. פחדתי שהוא
ישלוף נשק ויתייחס אל העומדים בתור כפי שהתייחסו חיילים
אמריקנים ללוחמים ויאטנמיים. עמדתי לסיים את הויכוח ולבקש ממנו
להשלים את סיפורו, כאשר אשה שמנה בת 40 לערך, שעמדה מעט מאחור
בתור אמרה: "לא. שעת בין ערביים זה כינוי לשעה קלה, זה לא חלק
מהיממה. אני בטוחה בזה. בעלי עורך דין."
"שעה קלה על כלכלה," אמר בחור צנום שעמד בפאתי התור. האיש
הגבוה עשה את מה שחששתי שיעשה. הוא הוציא נשק אוטומטי ממכנסיו
הנפוחים אשר פסקו להיות נפוחים ברגע שהנשק היה בידיו. הוא ירה
לאזור בטנו של הנער הצנום צרור ארוך, ולאחר שפסקו הצעקות
והצרחות עקב צרור נוסף שירה לתקרה, אמר בקול: "אני שונא את
התוכנית הזאת."

"זרוק את הנשק!" צעק מאבטח של הבנק עם אקדח שלוף. הגבר הגבוה
לא ציית. במקום זאת הוא חורר את פרצופו של המאבטח בצרור זריז
נוסף. כעת הצרחות גברו. בעיקר הטרידה אותי הצרחה של הקשישה עם
ערימת המזומנים הגדולה בידה. כנראה שבו לנגד עיניה מראות זוועה
מהשואה והיא צרחה את נשמתה ועשתה שמות באוזניי.
הצרור הבא רמז על כך שהיא עשתה שמות גם באוזניו של הבחור ששוחח
עם קרפדות בויאטנם; הוא פגע בגברת שנפלה ארצה מייד ונשתתקה.
שטרות התעופפו באויר החדר.
בסך הכל הייתי די אדיש לעניין. סתם שוד. המשוגע חיסל רק אנשים
שהפריעו לו: הטמבל הרזה, המאבטח וכעת הזקנה עם הבוחטות. בי הוא
לא יגע. הוא בטח רק רוצה לשדוד קצת כסף ולהסתלק.
"כולם לשכב על הרצפה!" קרא הברנש. עשינו כדבריו. הרצפה הייתה
קצת דביקה.
"את!" אמר לפקידה הכוסית, "תצטרפי אליהם."
היא עזבה את האשנב והשתטחה על הרצפה, במרחק של איש אחד ממני.
הסתכלתי לה על התחת בזמן שהיא שכבה על הבטן. תחת טוב! משהו
משובח.
"עכשיו אני אסיים את הסיפור ומי שמפריע חוטף!" הוא רמז על
הנשק. "אני לא רוצה לשמוע דיונים על שעת בין ערביים!" הוא
העביר אלי מבט חטוף. "אני לא רוצה קשקושים. שמעתם?"
איש לא הוציא הגה. כולם שכבו על הבטן, מקצתם אוחזים בראש בשתי
ידיים כמגנים עליו. הנשים השמיעו אנקות מדי פעם.
"אז הקרפדה אומרת לי בוקר טוב," אמר המטורף. תהיתי מדוע הוא לא
לוקח כסף או פותח כספת או משהו. כעת התחלתי גם לפחד קצת, בעיקר
עקב המבט שהוא שלח אלי כאשר הזכיר דיונים על שעת בין ערביים.
החלטתי לסתום את הפה בזמן הקרוב, ולא לעשות תנועות חדות.
"אני קרפדה, היא אמרה לי כאילו שאני לא יודע שהיא קרפדה. מותק,
הייתי בביצות של ויאטנם מספיק זמן כדי לדעת מה זה קרפדה. 'אני
קרפדה ושמי לושע', היא אמרה. ואז היא שתקה. אמרתי לה 'נעים
מאוד לושע, שמי ג'ו'. מה כבר יכולתי להגיד? ככה בינינו קוראים
לי יוסי, אבל כשהייתי שם כולם הכירו אותי בשם ג'ו."
הוא עצר לרגע ונראה כאילו הוא שומע משהו מרחוק.
ואז הוא המשיך: "חסר לך שהזמנת משטרה!" אמר לפקידה. היא זזה
באי נוחות והתחת שלה קיפץ אנה ואנה. תענוג לעיניים.
"היי ג'ו, היא אמרה. מה מעשיך בביצה שלי? היא הייתה קטנה
כזאת."
הוא חייך וליטף קרפדה בלתי נראית עם יד אחת. ידו השניה אחזה
בנשק האוטומטי.
מישהו שלא ראיתי השתעל לפתע. היה רגע של אימה - כולם חשבו שהוא
הולך לחטוף צרור בתור עונש על השיעול. הנשים שוב נאנקו, מלבד
הפקידה שלקחה את זה כמו גבר.
יוסי צחק. "אני לא רוצח מטורף!" אמר בקול די מטורף, "אני לא
הולך להרוג מישהו בגלל שיעול קטן."
שמעתי נשימות רווחה מכל עבר. מייד אחר כך שמעתי צרור יריות.
"אבל לא לשים יד? זה מגעיל!" קרא יוסי, או ג'ו, או המטורף.
אני בטוח ששמעתי את הגבר המבוגר ששכב לא רחוק ממני מיילל
"אמאל'ה". איזה לוזר.
באותו רגע הגיעו המשטרות. שמעתי איזה מליון ניידות בחוץ, הרבה
המולה. ג'ו הפנה את נשקו אל הפקידה. "יא בת זונה!" אמר, "כן
הזמנת משטרה, אה שרמוטה מסריחה? לחצת על הכפתור הזה שיש לכם
מתחת לשולחן?"
היא לא הייתה רק כוסית ולא היה לה רק תחת נעים לעין; היא הייתה
גם מאוד אמיצה הפקידה הזאת. "כפתורים כאלה זה רק בסרטים," אמרה
בקול רך. קול סקסי שנועד לשמור עליה מרוצחים. "אתה יכול לבדוק
בעצמך, אין שם שום כפתור. בטח מישהו שמע יריות והזמין משטרה."
"וואלה," אמר יוסי. "יש לך מזל שאני לא מוריד לך צרור לפנים."
באמת היה לה מזל. הוא לא הוריד לה צרור לפנים.
"אתה שם בפנים!" נשמע קול של מגה-פון. "תוריד את הנשק וצא
בידיים מורמות! הבנק מוקף בשוטרים חמושים!"
"כסעמק," סינן יוסי, "בוא, קום. אתה!"
תפילתי הזריזה לא פעלה. הוא התכוון אלי.
"מי, אני?" שאלתי.
"כן," אמר ג'ו, "קום."
קמתי. לא מתווכחים עם אדם חמוש. בטח ובטח שלא עם אחד שהרג הרגע
שלושה אנשים פלוס זקנה אחת.
ג'ו תפס אותי בצוואר עם זרועו העבה, וגרר אותי לעבר דלת הכניסה
של הבנק. מבחוץ ראיתי אורות כחולים מהבהבים בכל הרחוב המזויין.
הם הביאו את כל המשטרה לשם.
הוא פתח את הדלת עם רגלו ודחף את ראשי החוצה כאשר הנשק צמוד
לרקתי. "אל תעשו שטויות!" צעק לעבר השוטרים, "כי אני אהרוג את
כולם!"
המגה-פון דיבר שוב. "כמה אזרחים יש בפנים?"
"יש פה איזה 20 או 30," אמר ג'ו מבלי להסתכל לאחור. "ויש לי
מלא מחסניות," הוסיף, "מספיק בשביל כולם."
"נשיג לך מה שתרצה," אמר השוטר, "רק אל תפגע בהם."
"מה שאני רוצה?"
"כן. מה שתרצה."
"טוב," אמר ג'ו, "אני רוצה את המגה-פון שלך."

השוטר היסס והתייעץ עם חבריו השוטרים. את המשפט הראשון שמענו
היטב, כיוון שהוא שכח לכבות את המגה-פון. "מה אתה אומר שוקי,
להביא לו?" היה המשפט שהדהד בקול רם. מייד אחריו קלט השוטר את
שגיאתו, וסגר את המכשיר. ההתייעצות נמשכה זמן מה. בכל אותו זמן
חנק אותי המטורף, ולא הסיר את הנשק מראשי. להגיד שהיה זה לא
נעים, יהיה כמו לומר שמורות לתנ"ך הן מטומטמות. מיותר. מיותר
ומזכיר נשכחות. ומדכא.
לא העזתי להלחם בו. כבר למדתי שאצבעו זריזה למדי על ההדק, ולא
רציתי להיפרד מהמוח שלי. היה לו טוב בתוך הגולגולת בכל שנותיי,
ואין שום סיבה שהוא ימצא את עצמו שפוך על שמשה שקופה של בנק,
זורם מטה באיטיות מבחילה.
לבסוף עזב השוטר את חבריו. ההתייעצות הושלמה. הוא פתח שוב את
המגהפון ואמר לתוכו: "אוקיי, אני מתקרב עכשיו כדי לתת לך את
המגה-פון. אני לא חמוש."
ג'ו הידק את אחיזתו בגרוני, מקשה מאוד על נשימתי. סתמתי את הפה
וקיוויתי שזה יעבור מהר ככל האפשר.
השוטר התקרב לבנק בצעדים איטיים ומחושבים. המגה-פון תלוי בידיו
כמו שקית זבל נוטפת המדיפה ריח רע וגורמת לשלוליות זעירות על
רצפת המעלית. הוא הגיע למרחק של צעד וחצי מאיתנו והושיט את
המכשיר.
לג'ו לא הייתה יד פנויה כדי לקחת את המגה-פון. אחת אחזה בנשק
והשניה עצרה את זרם האויר לראותיי. "תניח את זה כאן!" אמר ג'ו
לשוטר, "ואז תעוף חזרה."
השוטר ציית. הוא הניח את המגה-פון לרגלינו ונסוג לאחור מבלי
לסובב את גופו. הוא הלך אחורה לאט לאט, צעד אחרי צעד והביט בנו
במבט מרגיע כמו אומר "הכל טוב, תירגע."
ג'ו שיחרר מעט את האחיזה בגרוני ואיפשר לי לקחת נשימה ראשונה
מזה זמן רב למדי. הנשימה הייתה מתוקה ועמוקה, כמו נשימתו של
אדם שחצה בריכה שלמה בצלילה והתרומם בקצה, מחייך אל חברתו
המשתזפת בביקיני חיוך גברי של סיפוק. "תרים את זה!" אמר לי.
התכופפתי מעט ותפסתי את המגה-פון. ברגע שזה היה בידיי, משך
אותי ג'ו פנימה והדלת נסגרה.
כעת הוא עזב את צווארי והורה לי לשוב לחבר'ה שעל הרצפה. נשכבתי
במקביל לפקידה הכוסית, מה שמעיד על חשיבה אופטימית מבחינתי.
החיים נמשכים. הגרון קצת כואב, אבל החיים ממשיכים כרגיל.
הוא התעסק מעט עם המגה-פון, מנסה להבין כיצד מדליקים אותו.
לבסוף הצליח במשימה, חייך וקירב אותו אל פיו.
"שומעים?" שאל. קולו היה שמח כשל ילד עם צעצוע חדש. שמענו
בהחלט. אני מאמין שאף השוטרים בחוץ שמעו. עוצמת המגה-פון הייתה
חזקה ביותר, במיוחד בתוך חדר סגור.
"אוקיי," צעק המגה-פון, "אז בדיוק התחלתי לספר לכם על החוויה
שעברתי בדרום ויאטנם. איך שפגשתי קרפדה מדברת באחת הביצות."
הבטתי בפניה של הפקידה ששכבה לצידי. היא חייכה אלי. חייכתי
בחזרה.
"אני קרפדה ושמי לושע!" הדהד קול נשי מזוייף ברחבי הבנק. ג'ו
אולי ידע את העבודה כשזה נוגע ליריות באנשים, אך לא היטיב
לחקות קול נשי. או שאולי חיקה את קול הקרפדה בהצלחה? אין לדעת.
יתכן שלקרפדה היה קול צורם ומצוייץ כמו זה שעשה ג'ו. ואולי יש
להאשים את המגה-פון. בכל מקרה, העובדה שזה מה שעובר לי בראש
כרגע משמחת אותי. האימה והפאניקה חלפה לה. שבתי לאדישות
המבורכת.
"היי לושע," המשיך הקול, "אני ג'ו. אמרתי לה. ואז היא שואלת,
מה מעשיך בביצה שלי? ואני, כמו שאתם רואים אותי, הייתי שם
במשימה סודית של צבא ארצות הברית. משהו מאוד סודי שאסור לדבר
עליו. אפילו לא עם קרפדות. אז אמרתי לה 'סתם יצאתי לטייל. אני
אוהב לטייל בביצות'. אבל הקרפדה לא קנתה את הסיפור שלי. היא
הייתה חכמה מדי. 'לטייל בביצות?' שאלה, 'ביצות זה לא מקום
שמטיילים בו בני אדם. למה אתה לא מטייל בחוף הים עם שאר בני
המין שלך?' אז אמרתי לה שאני לא אוהב להיות עם אנשים אחרים.
אני אוהב להתבודד. מין עוף מוזר כזה. כמוך, לושע. את ואני
מיוחדים. את קרפדה מדברת ואני בנאדם שאוהב ביצות. ואז היא
הביאה קיפוץ קטן והשפריצה בוץ ואז היא אמרה, 'אני לא מקבלת את
הבולשיט שלך ג'ו, אתה בטח אחד מהם.' 'אחד ממי?' שאלתי, ועל זה
היא ענתה, 'אתה יודע טוב מאוד אחד ממי. הבחורים האלה שבאים
לכאן כדי לצוד אותנו. מה שאני לא מבינה זה למה אתה לבדך כאן.
הרי תמיד אתם מגיעים בקבוצות. מה קרה, ג'ו? איבדת את החבר'ה
שלך? אולי הם טבעו בביצה?' 'איזה חבר'ה?' אמרתי, 'באתי לבד
ואני לא יודע על מה את מדברת. לצוד קרפדות? מי צד קרפדות? אם
כבר לצוד משהו זה תנינים כי אפשר לקבל 200 דולר על תנין. אבל
קרפדה? מה פתאום.' ואז לושע אומרת לי, 'אבל אני לא קרפדה
רגילה. את זה כבר הבנת, לא? אני מדברת. לא שמת לב שאנחנו
מריצים פה כבר שיחה כמה דקות? אני קרפדה מדברת ושמי לושע.
קוואק' היא צללה במי הביצה המגעילים ונעלמה. אז התחלתי לקרוא
לה 'לושע! לושע! תחזרי בבקשה!' ופתאום היא עלתה מהמים ממש קרוב
אלי והתיזה עלי בוץ. 'אני לא מאמינה לסיפור שלך על הטיול
בביצה, אבל אני כן מאמינה שלא באת לצוד אותנו.' 'אותנו?'
שאלתי, ' יש עוד כמוך?' על כך היא השיבה, 'כן ג'ו. יש עוד
כמוני בדיוק כמו שיש עוד כמוך. מליונים. אנחנו פשוט יודעים
להסתתר מבני האדם. אתה מבין ג'ו, בני האדם חושבים שהם הבעלים
של העולם הזה. הם הורסים את כל מה שיפה ומחרבנים את הכל. אלפי
שנים הסתתרנו, אבל לאחרונה זה קרה.' 'מה קרה לאחרונה?' שאלתי.
'מצאתם אותנו. זה היה במקרה. היה אדם אחד שירד מהשמיים עם פיסת
בד גדולה שהאטה את נפילתו והוא נחת בביצה וראה כמה מאיתנו. הוא
תפס אותנו מדברים, ומייד סיפר הכל לחברים שלו. מאז באים כל פעם
קבוצות של בני אדם ומנסים לחטוף אותנו או להרוג אותנו. אתה
שייך למין דפוק, ג'ו, צר לי לומר זאת בבוטות. כאשר אתם מגלים
יצור זר אתם לא נותנים לו קבלת פנים טובה. במקום להזמין את
מנהיגינו לפגישה, אתם מתייחסים אלינו בזילזול ומלקטים אותנו,
או מנסים ללקט, ממש כאילו היינו עשבים שוטים, או פטריות.'
שאלתי את לושע אם היא באה מהחלל, ועל כך היא ענתה: 'ואתה ג'ו?
אתה באת מהחלל? אי אפשר לדעת. מה שאני יודעת זה שבאלף שנים
האחרונות היו בפלאנטה הזו בני אדם כמוך, וקרפדות כמוני, וכל
זמן שחיינו בנפרד הכל היה בסדר. המין שלך מקולקל. מתנשא.
מגעיל.' התחלתי להבין מה קרה. בטח הידיעה על הקרפדות המדברות
אנגלית הייתה סוד צבאי. אני בעצמי הגעתי לביצות של דרום ויאטנם
כדי להניח פצצ... לא משנה למה הגעתי לדרום ויאטנם. מה שכן, לא
היה לזה שום קשר עם קרפדות מדברות. ועכשיו הבנתי שיש אגף אחר
בצבא שעוסק בצייד קרפדות. סיפרתי ללושע קצת על הצבא האמריקני
ועל שאר העולם. הסברתי לה שלא כל בני האדם הם חיילים שקיבלו
פקודה. היא הקשיבה לי בעניין רב ולבסוף ביקשה כי אשוב לארצי
ואספר לכולם על פגישתנו, וכך בעתיד נוכל לחיות בהרמוניה, אדם
וקרפדה."

ג'ו סיים את נאומו, שאותו נשא ללא שום הפרעה קטנה שבקטנות. "יש
שאלות?" אמר לאחר שתיקה ארוכה.
לשוטרים שמחוץ לבנק היה מגה-פון נוסף. והם גם האזינו לסיפור.
כך למדנו כאשר נשמע קולו המוגבר של אותו שוטר ממקודם: "יופי של
סיפור, ג'ו. עכשיו אולי תשחרר את בני הערובה?"
ג'ו ענה לו בעזרת המגה-פון שלו: "אתה לא מבין בכלל! צריך לספר
את זה לכל העולם. אני צריך להיות בטלויזיה! תביאו לכאן צלמים
ותעלו אותי לשידור חי בכל הערוצים. אחרת אני מתחיל לירות פה
בכולם!"
הסתכלתי על הפקידה ששכבה לידי על רצפת הבנק הדביקה. לעזאזל,
איזה גוף היה לה. איזה תחת! בונבונירה. הושטתי את ידי וליטפתי
את ישבנה. היא, בתגובה מיידית, העיפה את ידי משם. השבתי את היד
לתחת והיא שוב העיפה. לא ויתרתי וחזרתי על הפעולה. הפעם היא
נכנעה ולא התנגדה. המשכנו לשכב, אם כן, וידי מונחת על ישבנה
החטוב. תמיד אפשר למצוא את הטוב ביותר מכל סיטואציה, הלא כן?
"אוקיי," אמר השוטר, "אני אבדוק מה אפשר לעשות בעניין. רק אל
תפגע באיש!"
"סבבה!" אמר ג'ו. הוא החל לטייל בחדר הלוך ושוב. כשהבחין בי
ובפקידה וביד שלי על התחת שלה, קרץ לי. בחור טוב, חשבתי, קצת
מטורף אבל גבר לעניין. בסך הכל הוא התחרפן בשירות הצבאי. כמו
כולם.
ג'ו נשען על הדלפק של העובר ושב, ושיחק עם נשקו. אני הנעתי את
ידי באיטיות ועדינות, מלטף את התחת הטוב הזה. ברגעים הראשונים
הוא היה מכווץ בכעס, אך לאט לאט נרפו השרירים כמו אמרה הפקידה
"דווקא נעים החרא הזה, תמשיך."
"יש עוד שאלות?" אמר ג'ו לתוך המגהפון.
איש לא ענה. לא מבפנים ולא מבחוץ.
"טוב," אמר ג'ו, "לא צריך. אם אין לכם מה לשא-"
הוא לא השלים את המשפט שביקש לומר. חור גדול נפער בין עיניו
והוא נפל אחורה. מייד פרצו שוטרים פנימה, חלקם הקימו את האנשים
מהרצפה, מקצתם רצו אל ג'ו ובדקו לו את הדופק.
ציפיתי שאחטוף כעת סטירה רצינית מהפקידה. אבל מה שעשתה הפתיע
אותי ביותר: היא אספה את השטרות שהפילה קודם לכן הזקנה, תפסה
בידי ואמרה "בוא נעוף מפה."
יצאנו מהבנק בסיוע שני שוטרים. בחוץ קיבלנו שמיכה אפורה, ממש
כמו בסרטים. התיישבנו ליד שולחן עם עוגיות וקפה, והתנשקנו
ארוכות.