ציונה אוכלת טוסט.
זה לא טוסט שקונים בקיוסק עם גבינה ותוספת, אלא טוסט טוסט -
לחם קלוי. צנים.
למעשה קשה לקרוא למה שציונה עושה לטוסט "אכילה".
היא שמה את הטוסט בפיה לתקופות ארוכות, מרטיבה אותה ברוק,
ומרגישה את טעמו.
טעמו טעים.
ציונה מוצצת את הלחם הרטוב. הוא, מצידו, הפך מזמן כבר לעיסה
לבנה.
היא לא מסתכלת על הטוסט. רק אוחזת בו ומוצצת. עיניה הגדולות
מכוונות לאיש הזר שיושב מולה. זה איש זקן. הוא יושב על ספסל
מול ציונה. הוא לובש סוודר שבולט ממנו הצווארון של החולצה
שמתחתיו. הוא לובש מכנסיים כמו של אנשים זקנים. כאלה שיש להם
רוכסן. כמו שיש לאבא של ציונה כשהוא הולך לעבודה בבוקר.
מלבד ציונה והאיש שיושב על ספסל, אין אף אחד בפארק. מרחוק
שומעים נביחה של כלב. בטח כלב חמוד. אבל זה רחוק ולא רואים את
הכלב. רק שומעים.
הרוכסן של האיש הזקן פתוח והיד שלו בתוך המכנסיים. ציונה
מסתכלת עליו ומוצצת כבר כמה דקות. בהתחלה האיש קרא עיתון.
ציונה ראתה שיש שם תמונה של אשה יפה בעיתון שלו. אבל האיש
פתאום הבחין בציונה שמסתכלת עליו ואוכלת את הטוסט, אז הוא קיפל
את העיתון והניח אותו לידו על הספסל.
הם מביטים אחד בשניה, אחת בשני. הרבה זמן שהם מביטים. בוחנים
היטב זו את זה, זה את זו.
האיש מוציא את היד מהחור שבמכנסיים. החור שהוא פתח עם הרוכסן.
ציונה ראתה את אביה אינספור פעמים עם מכנסיים כאלה. היא ראתה
גם את הרוכסן. אבל היא אף פעם לא חשבה שאפשר לעשות איתו חור
במכנסיים ולהכניס לשם יד. האיש הזקן היה מאוד מעניין. הוא עושה
דברים שציונה לא ראתה בעבר כמו לפתוח חורים עם רוכסן.
כשהוא מוציא את היד, משהו יוצא לו מהמכנסיים. ציונה לא רחוקה
מהאיש. אולי במרחק של 10 צעדים. המשהו שיוצא לו מהמכנסיים נראה
כמו נקניקיה. כמו זאת שאימא קנתה לציונה לפני כמה ימים כשהם
הלכו לגן החיות. אבל זו לא נקניקיה. ציונה יודעת שלא. זה רק
דומה. לדבר הזה שיצא מהמכנסיים יש עיגול בקצה. כמו שיש לקיסם
שאיתו אימא מנקה לציונה את האוזניים. "אל תזוזי," אימא אומרת
לציונה, "אם תזוזי זה יכאב."
האיש הזקן מחזיק את הנקניקיה עם העיגול שלו. הוא מתחיל להתנשף.
ציונה לא מבינה למה הוא מתנשף אם הוא רק יושב על ספסל. אולי זה
ככה אנשים זקנים? חושבת ציונה. כי אצל ילדים זה לא ככה. ילדים
מתנשפים רק אם הם רצים או משתוללים.
האיש משפשף את הנקניקיה שלו. מרוב שהיא מרותקת למחזה הזה, היא
כבר שכחה שיש לה טוסט בפה. היא מצצה ומצצה כל הזמן ובכלל לא
שמה לב שהיא מוצצת.
רוח חזקה נושבת ומניפה את השמלה הקצרה שאימא קנתה לציונה.
השמלה הלבנה שהיא אוהבת כי היא נעימה. אבל לא קר לציונה. גם
הרוח נעימה.
האיש מפסיק לחייך. כל הזמן הוא חייך אבל עכשיו יש לו פרצוץ
כאילו שהוא רץ או משתולל. איך יכול להיות שהוא יושב על הספסל
אבל מתנשף והפרצוף שלו מתאמץ ונהיה אדום קצת? ציונה לא מבינה.
אבל ממשיכה להביט בו. וממשיכה למצוץ את הלחם הרטוב שלה. ציונה
אוהבת למצוץ לחם. תמיד כשאימא מכינה לה סנדביץ' היא מוצצת
אותו. שמה בפה עד שהוא נרטב ואז מוצצת.
ציונה מסתכלת על הנקניקיה. גם היא נהיית אדומה קצת, כמו הפרצוף
של האיש הזקן. הוא מחזיק אותה חזק חזק כי הוא פוחד שהיא תברח
לו בחזרה לתוך המכנסיים. זה כמו שאבא חונק את אימא והפרצוף שלה
נהיה אדום קצת. ציונה ראתה כמה פעמים שאבא עשה לאימא פרצוף
אדום. היא אוהבת להציץ בחור של הדלת של החדר של אבא ואימא. כי
כשהם בחדר שלהם, הם עושים דברים יותר מעניינים מאשר בסלון או
במטבח. וציונה אוהבת להסתכל על דברים מעניינים.
האיש הזקן כבר אדום לגמרי. כמו עגבניה. וגם הנקניקיה אדומה.
הוא חונק אותה חזק כל כך עד שיוצא ממנה מיץ לבן. המיץ נשפך
לאיש על המכנסיים אבל הוא לא מפסיק לחנוק אותה. עכשיו הוא עושה
את זה אפילו יותר חזק. והנקניקיה מתה. ציונה יודעת שהיא מתה כי
יצא לה המיץ ועכשיו היא כבר לא אדומה והיא נהיית קטנה. ציונה
שמחה שאימא לא מתה ויוצא לה מיץ מהראש כשאבא חונק אותה. כי אז
אימא לא הייתה קונה לה את השמלה הנעימה שהיא אוהבת, ולא הייתה
מכינה סנדביץ' עם שוקולד שהיא אוהבת למצוץ.
האיש הזקן מכניס את הנקניקיה למכנסיים. גם הוא כבר לא אדום.
והוא סוגר את החור של הרוכסן. והוא לוקח את העיתון המקופל,
פותח אותו וקורא עוד פעם. ציונה מסתכלת עוד קצת על התמונה של
האשה היפה בעיתון. אבל זה כבר לא מעניין כמו מקודם.
ציונה הולכת לשחק בנדנדות.