בס"ד שישי 16.30   15.04.05

תעזבי אותי, אימא, עכשיו תעזבי אותי. פגעת בי ואני לא רוצה
לדבר איתך.
אוי... באמת, הגעת הביתה כבר, אז נגמור את העניין בצורה יפה.
בלי ברוגזים.

מסכנה אני, אימא שלי לא רוצה אותי בבית.
הנוכחות שלי מפריעה לה.
מה, כמה כבר אני בבית? כל היום היא לבד.
אז מה אם אני איתה. אני אוהבת להיות איתה. להרגיש אותה.
לא אוהבת ללכת לחברות, אוהבת שהן באות.
רוצה להיות קרובה אל אימא. היא כזו רכה, אוהבת, מבינה.
ופתאום היא אומרת לי, לא לחזור מוקדם מביה"ס. היא אומרת לי
שהיא רוצה להיות לבד.
מה, במה אני מפריעה לה? מה עשיתי לה?

מסכנה אני, כל היום הבת שלי איתי. רוצה תשומת לב. ואני רוצה
חופש.
אני רוצה קצת בלי אחריות. אכלת...? שיעורים...? מתי את קמה...?

למה ככה...? למה לא ככה...?
לא רוצה אחריות, ולא רוצה פניות של תשומת לב.
רוצה להיות לבד. פשוט לבד. לדעת שהמחשב פנוי כשבאה לי מילה.
רוצה לדעת שלא יפריעו לי פתאום ברגע של ריכוז.

אוף... איזה אימא. כל פעם ששואלים אותה משהו, היא עונה: רגע,
לא עכשיו...
אח"כ... כל פעם היא רוצה להיות לבד. מה יש לה? אז בשביל מה היא
הביאה אותי לעולם?
אני מרגישה זנוחה, נטושה, והיא לא אכפת לה. רק: תעזבי אותי
עכשיו, כמה פעמים אפשר לבקש...
ואני לא יודעת מה לעשות. אז את מי אשאל? למי אפנה? היא אומרת
לי לרשום והיא תענה לי אח"כ.
אבל אני רוצה עכשיו...

וכך נמשכת הדילמה.  
עד מתי...?
עד זעם יעבור, ואפשר יהיה להסביר לילדתי את כוונתי.
כי במצב זה אני המסבירה הלאומית, וגם הרעה הלאומית.
צריך לדעת להלך בין הטיפות. צריך אומץ להודות בשגיאות.
יש לי מזה ויש לי מזה.
אבל בין זה לזה, המבוכה והכאב שולטים ברמה.