תראה, אין לי הרבה מה לומר לך כי אני לא מבינה אותך.
זה לא שאני מבינה את עצמי אבל אם הייתי יודעת מה אתה שואל אז
לפחות הייתי יודעת איפה לחפש.
התשובה היא כן, לא משנה מה היתה השאלה. אתה צודק וזהו. אני לא
כועסת עלייך יותר ממה שאני כועסת על עצמי (אולי אפילו פחות),
אבל הייתי רוצה שתגיד לי מה אתה רוצה ממני לפני שאתה שואל מה
אני רוצה ממך.
לא רוצה כלום.
רוצה שתהיה מאושר.
אני רוצה להבין למה בשתיים בלילה אי אפשר לעצור את שטף הדיבור
שלך אבל עד אז בקושי אפשר להחליף איתך מילה.
אני רוצה להבין למה אתה לא מתקשר אבל כשאני כבר פה אתה מביט בי
במבט הכי אוהב והכי חודר והכי מכאיב שיש.
אני רוצה שתסביר לי למה כל דבר טוב שאומרים לך אתה מיד מחזיר
אבל אני אף פעם לא יוצאת עם ביטחון מהשיחה.
אתה יודע בדיוק כמוני שלצפות שזה יקרה זה מטורף כמו לצפות לשלג
באוגוסט (ואנשים עושים את זה) ואני לא יודעת מי מביננו יותר
הגיוני. הלוואי שזאת אני כי ממש כיף לי לחשוב שלא וויתרת עלינו
כמו שאני מנסה לעשות.
אנשים סביבנו בונים לי חלומות ודמיונות שווא ואני כל כך רוצה
להאמין להם אבל אני מקווה שאתה מבין שזה תלוי בך הרבה יותר ממה
שזה תלוי בי. זה אולי אנוכי אבל אתה זה שצריך להשתנות ויש מרחק
כל כך מועט שאני יכולה ללכת לקראתך. הכי מצחיק זה שאם תשתנה
בשבילי אז אני לא אחשיב את זה כשינוי בכלל. אנחנו חיים בסוג של
סתירה שאין דרך הגיונית לצאת ממנה.
אני רוצה להיות מסוגלת להשכיח את הכאב שלך אבל מפחיד אותי
להיות זאת שיוצרת אותו. עוד יותר מפחיד אותי שאני לא מכאיבה לך
כלל.
אני רוצה שתסביר לי למה אני לא יכולה להגיד לך עשירית מכל זה
בפנים (או בכל דרך אחרת) ושתגלה לי מראש איך תגיב אם תדע על כל
המלחמות המטורפות שאתה יוצר אצלי.
עכשיו תורך...