בע"ה 25.04.05 02:27


בסך הכל, המכשפה לא הייתה כזו מכוערת.
אז כן, צבע העור שלה היה מין אפור מוזר כזה, שהזכיר יותר פרוות
עכבר מאשר עור של בן אנוש.
וגם היה לה אף עקום, ממש נוראי, לא עקום כמו שרואים לפעמים על
בני אדם רגילים, אלא ממש מעוות כזה, כאילו היא שברה אותו מאה
פעמים וכל פעם ניסו להחזיר לה אותו למיקום המקורי ולא ממש
הצליחו.
והשיער שלה היה בצבע כתום-חום דהוי כזה, ונורא פרוע ומלא
קשרים, אולי תוצאה מכך שכל היום הייתה מבלה במטבח אפוף העשן
שלה, רוקחת תבשילים ועיסות משונות וכל האדים והלכלוך היו
נתפסים לה בשיער והיא אף פעם לא הייתה חופפת את הראש ולא טורחת
להסתרק, כי היא טענה שזה גנדרני מדי בשביל מכשפה כמוה.
והמטאטא? הוא בכלל היה איום. הוא היה מעץ ישן, לפחות בן מאתיים
שנה, שהורישה לה סבתה כשהייתה ילדה קטנה. העץ היה מלוכלך והיא
לא טרחה לנקותו, וגם השערות שבקצה המטאטא כבר ספגו כל כך הרבה
אבק ולכלוך, שהיא אפילו לא הייתה בטוחה שהמטאטא עדיין שימושי,
אם יקרה נס ויום אחד כל המטאטאים יחזרו לפעול והיא תוכל לעוף
עליו בחזרה למולדתה.
אבל הבגד שלה היה אחד הבגדים הכי יפים שנבראו אי פעם - בזה היא
הייתה בטוחה.
החולצה הייתה מבד רך כמו משי שמעולם לא נקרע או התלכלך לה; הוא
היה שחור ומשובץ ביהלומים קטנטנים שנצצו בשמש כשיצאה לקטוף את
הפטריות והצמחים שהיו דרושים לה לצורך העבודה במטבח.
שאר הבד שעטף את גופה היה בצבע כחול ששינה את הגוון שלו בכל
פעם שנכנסה לתוך אזור מוצל, והיו מצויירים עליו ירח ושמש
וכוכבים בצבע זהב שנראו כאילו גלשו ישר מהשמיים אל הבד עצמו.
וכשיצאה ככה, כי בדיוק הייתה חסרה לה פטריה לעיסה האחרונה
שרקחה במטבח הקטן בבקתה הצפופה שלה, הרגישה מלכת העולם.
והיא הרגישה שכל הפרחים מפסיקים לרגע לפרוח ומביטים בה,
והציפורים עוצרות ממעופן ומהאכלת גוזליהן ונעצרות על ענפי עץ
השקד הגדול שצמח לה בחצר ומביטות מה, והחיות שהתרוצצו בצמחייה
הפראית- החתול הצחור, והארנבים שהגיעו מהיער הסמוך, ואפילו
נחשים שלפעמים חמקו מהמקל בעל הקצה החד שבו הייתה נעזרת
לפעמים- כולם פוערים עיניהם בהשתאות ומביטים בנצנוצים על
בגדיה, וכלל לא שמים לב למה שהיא באמת, למה שהיא התיימרה
להיות.
כי עם בגדים כל כך יפים ומושכים את העין, למי אכפת שבעצם את
סתם מכשפה זקנה ועלובה?