היינו על החוף, אני שכבתי על החול הרך מסוככת על עיניי מפני
השמש המסנוורת, את ישבת עצובה מול הים וברכייך אסופות אל
ביטנך. שמעת שבאוסטרליה הלוויתנים התאבדו והרגשת מאוד לבד
פתאום, התקשרת אליי כי אני האדם היחיד שאת יכולה לסבול באותו
רגע. אז הלכנו לים, פרשנו את השמיכה של אימא שלי על החול ופשוט
ישבנו עליה בלי לומר מילה, עד שהתעייפתי. כששכבתי הסתכלתי
עלייך, כשהפנים שלך קבורים בין כפות הידיים ואת מתוסכלת, השיער
מתבדר לו ברוח בשקט. לא העזתי להפריע לשלוותך, את נראית לי כל
כך נסערת ולא הבנתי בדיוק למה, אז התאבדו הלוויתנים באוסטרליה
אבל מה כל כך מסעיר בזה.
שעה אחר כך עדיין היינו שם, כבר התחיל להחשיך. הנחתי יד זהירה
על כתפך ואת התרוממת בבהלה כאילו כרגע התעוררת מאיזה חלום רע.
'כואב לי' אמרת כשחיבקת אותי לפתע. נצמדת אליי כל כך חזק כאילו
פחדת שאקום ואלך. 'הראש? הבטן? הגב?' שאלתי כשליטפתי את שיערך,
'הלב' אמרת לי וידעתי לשתוק. כבר לא היה כל כך איכפת לי מה
הייתה השעה כשהתכרבלת בנוחות בחיקי, אני המשכתי באותה נאמנות
ללטף את שיערך, להרגיע אותך עד שתרדמי.

לא יכולתי שלא להזכר בימים שבהם היית שמחה, אפילו ככה סתם, בלי
סיבה מיוחדת. החיוך הזה שלך שהיה מתעורר רק כי ראית את הרוח
מעיפה שקיות סופר מרקט על אנשים, והחיוך הזה תמיד הדביק אותי.
והמעיל הישן הזה שהתעקשת לשמור כי הוא מזכיר לך מישהו מיוחד,
למרות שהמעיל עומד להתפרק את לא החלפת אותו באחר ולא התביישת
ללכת ככה ברחוב עם מעיל שצבעו דהה והחיבורים נפרמו. אהבתי את
העובדה שלא שמת איפור, שהלכת ככה, עם עיניים רכות וגדולות
ושפתיים שהתייבשו מחום השמש ולחיים מנומשות. פחדתי להודות
בזמנו שאהבתי הכל בך, אהבתי גם את הקיטורים שלך בבוקר, כשאת
מתקשרת ורע לך ואני היחידה שאת רוצה להיות איתה באותו רגע.
אהבתי את הקמט הקטן הזה בין גבה אחת לשנייה כשאת כועסת או את
החיוך המרומז אחרי שאת סולחת. אהבתי את הגיהוקים המבויישים
האלה שלך, את אלה שניסית להסתיר אחרי ששתית יותר מידי קולה.
אבל את אף פעם לא היית כאן, ממש איתי. התרגלתי כבר לעובדה שאת
פשוט ריחפת לך בעולם משלך, בבועה קטנה. עד שיום אחד הלכת
לאיבוד. אני זוכרת שלא רצית לראות אף אחד או לדבר עם אנשים,
רצית להעלם, להיכנס אל תוך המיטה שלי ולהקבר מתחת לשמיכה מבלי
לחשוב מה יביא המחר או מה יחשבו האנשים. 'שילכו להזדיין' היית
אומרת ומתחפרת בתוך הכרית שלי. ביומיים הראשונים הייתי יושנת
על הריצפה או הספה אבל אחר כך ביקשת ממני ללטף לך את הראש עד
שתרדמי כמו שעושים לילד קטן, ואז נשארתי במיטה איתך, מחבקת
אותך עד הבוקר. בבוקר הייתי מתעוררת וכבר לא היית שם, קמת
מוקדם ובטח ישר נכנסת להתקלח, הייתי מוצאת אותך במרפסת הקטנה
שלי עטופה במגבת ענקית כותבת שירים. לא שידעת לכתוב שירים,
בכלל לא היית משוררת, פשוט היית צריכה לשפוך הכל על הדף ואז
היית נותנת לי לקרוא את השרבוטים המהירים האלה עם הכתב המרוח.
רוב הפעמים לא כתבת הרבה, רק עוד משהו על האהבה הנצחית של
הפנגווינים או על כך שנקבת האלמנה השחורה טורפת את בעלה אחרי
הסקס.

'אני רוצה לאכול' נתקפת פתאום ברעב מסויים. לא הבאתי איתי
כלום, אמרת שאת רוצה לצאת מיד, אז מיהרתי ולקחתי איתי רק את
השמיכה של אימא. 'אז בואי נצא לשחות' ביקשת ממני, מתחילה
להוריד את החולצה שמתחתיה מסתתרת גופיה קצרה. 'אבל קר, אבל אין
לי בגד ים, אבל עוד מעט כבר לילה'. את לא הקשבת לי בכלל, כבר
היית בחצי הדרך לשם, ואני לא יכולתי להשאיר אותך לבד אז
הצטרפתי. נכנסתי עד הברכיים, שומרת עלייך ממרחק, הגלים הרכים
מלטפים אותי בין הירכיים. 'בואי, תתקדמי' צעקת לי. 'המים
קפואים'. אבל שוב לא הקשבת לי, המשכת לשחות, השיער הבהיר שלך
נעלם בים השחור. התחלתי לדאוג כשלא ראיתי אותך עולה מעל פני
המים אז שחיתי לכיוון שלך. לא הרגשתי את הקור, הייתי נחושה
בדעתי להגיע אלייך. קראתי בשמך, לא יכולתי למצוא אותך וכבר
התחלתי לדאוג, הסתכלתי מסביבי וראיתי את הגלים השחורים והקצף
הלבן התחלתי לצעוק ופתאום שמתי לב שאני גם בוכה. 'אל תשחקי
איתי ככה, איפה את?' אך התשובה מיאנה לבוא ובינתיים עמדתי על
קצות האצבעות בים שמאיים לבלוע אותי אל תוכו.

'הפינגווינים בקוטב הצפוני, מחפשים אחרי אהבה נצחית, וברגע שהם
מוצאים אותה הם לא שוכחים, הם מריחים, ומתים עם האהבה שלהם'.
'מה את חושבת?, שאלת  בקול מהורהר, מגהצת בשתי אצבעות את הדף
המקומט. 'שיר יפה, אני חושבת' ראיתי אותך נעה באי נוחות בכיסא
הקש 'כלומר, אני לא מבינה גדולה בשירה', מיהרתי להוסיף, לתקן
את עווני. חייכת בעצב ומבטך המרוחק התרחק עוד יותר. 'לא צריך
להיות מבין גדול בשירה כדי שהמילים ייכנסו לך ללב. כמו שלא
צריך להיות מבין גדול בתורה כדי להתפלל' את ציחקקת בקול
מזוייף. קמת, נוטשת את המגבת על הכיסא, משאירה אחרייך שובל של
עקבות רגליים רטובות על הריצפה. אמרת לי באותו יום כששכבנו על
הריצפה הקרה שהבנת שמשוררת לא תהיי. לא אמרתי מילה. 'את שותקת
יותר מידי' אמרת לי כמעט מאוכזבת, אולי ציפית שאגן על כתיבתך
בתשוקה ולא ידעתי איך. לא הכרתי תשוקה כזאת. כמו שיש לך. 'אני
שותקת כי אין לי מילים' קינאתי לך 'ולך יש, אז את כותבת' ונראה
לי שאהבת את מה שאמרתי כי חיבקת אותי בחום.

הייתי בתוך המים. לומדת לשחות לראשונה, נלחמת על חיי כדי להציל
את שלך. 'ויקי' צעקתי, אבל הגלים החזירו לי הד עמום. לא רציתי
יותר להלחם. נתתי לגוף לשקוע, הרגשתי איך המים עוטפים את הגוף,
איך אני נעשית חלק מהמים, איך הם חודרים לתוכי.

הפעם הראשונה שסיפרת לי עליו. שבגללו את לא אוהבת גברים. שהוא
היה נוגע בך, מכריח אותך לגעת בו, קורא את השירים שלך בקול.
ואת בכלל לא אהבת שהוא קרא אותם. 'היה לו קול נוראי' בכית.
'ואת לא יכולה לשכוח?' שאלתי, בפעם היחידה שדיברתי, שהיו לי
מילים. 'איך אפשר לשכוח בכלל?' שאלת והותרת אותי אילמת.
שעה אחרי זה מצאתי אותך על הריצפה, גוזרת כל מיני תמונות
מעיתונים ישנים. קראת לי בקול שלך, חולמנית כמו תמיד. 'מה את
רוצה?' שאלתי, מחוייכת. חשבתי ששכחת כבר, נאיבית שכמותי. 'אני
רוצה קופסת קרטון שכתוב עליה שביר' אמרת לי, 'מה?' הייתי
מופתעת מההצהרה הפתאומית. 'אמרת לי לשכוח, אני גורמת לעצמי
לשכוח' ואז חייכת. אחד מאותם חיוכים מזוייפים.

'קרוליין'. זעקה נפלטת מהחוף. ויקי עומדת שם. הגופייה צמודה
לגופה והיא רועדת. היא נכנסת אל תוך המים, מושה את גופה של
קרוליין מן המים, מביאה אותה לחוף מבטחים. ויקי גוחנת מעליה,
מועכת את החזה, מנסה להנשים אותה, לשאוף אוויר חם אל גופה הקר.
הטעם של הים בשפתיה, עיניים עצומות, גרגירי החול נקשרים בשערה.
היא נשענה לאחור, מושכת אותה אל גופה. 'קרוליין תחיי' היא
ביקשה. אבל גם הפעם לקרוליין לא היה מה לומר.