הוא היה בן בערך 17, עם עגיל בגבה. הוא הלך להקרנות, כי בסרטן
הוא חלה. אנשים מסתכלים ומרחמים, ואני מוצאת את עצמי בין אותם
האנשים. הוא בא לבד, כאילו בעולם אין לו אף אחד. ואני שואלת את
עצמי אם יש לו משפחה, מתחילה לדמיין את העולם שממנו הוא בא.

ילד נוסף, בערך בן 10, הורדתי אותו במעלית, מקומה חמישית לקומה
רביעית. חלש קטן וחסר אונים, הלך לעשות ניתוח שגם החזקים בקושי
עוברים, הוא חייך וצחק איתי ממש כאילו לא קורה כלום. אבל
בעיניים שלו אני ראיתי, הוא ידע. הוא נכנס לחדר הניתוח כאילו
הוא ידע שהיום תצא מגופו הנשמה, וכך קרה.
הוא הפסיד את החיים, אבל אולי אחרי שנים של טיפולים אלו בעצם
לא היו חיים.

עוד ילד בערך בן גילו, חי כאילו ידע את מהותם של חייו וידע
במדויק את יום מותו. הוא שכב שם, ילד עם לב חלש, ישב וחיכה
שחייו יחמקו מידיו. וכשהרגיש שהרגע הגיע, הוא ביקש מאמא לכבות
את האור. הוא ביקש ממנה שתחבק אותו, הוא שאל אותה אם היא אוהבת
אותו, הם חיבקו אחד את השניה בחושך, זה היה נראה כמו ברית של
חלשים, אבל אני ידעתי שהם כל כך חזקים. האמא חיבקה אותו כל כך
בחוזקה, כאילו חשבה שככה אלוהים לא יצליח לקחת אותו מחזקתה.
לא עבר זמן רב והדליקו את האור והילד היה בלי רוח חיים, הוא
הלך לעולמם של המתים.

עוד ילד, ילד כל כך יפה, בערך בן 13, ומצבו קשה. הוא ישב עם
אמא והאמא מנסה לגרום לו שלא לוותר על החיים, היא סיפרה לו על
כל הדברים שאהב לעשות ומהצד השני הסתתרה והאזינה אחות. הילד
החולה הזכיר לה את הילד שלה. היא לא יכלה לעמוד בזה, היא יצאה
ובכתה. וכשהילד נפטר, היא בכתה ממש כאילו היה אותו ילד דם
מדמה.

ואני יושבת וחושבת על אותם אנשים, כל כך כואב לי על שבגיל כל
כך צעיר הם איבדו את החיים. מנסה להבין איך מתמודדים עם אובדן
של יקרים, חושבת על זה שאם הוא ילך חיי לא יהיו אותם חיים.

ואני נשבעת שאם הייתי יכולה, הייתי מחליפה את הלב שלי בלב
החולה שלך.