אני לא יודעת אם אתם יודעים.
אבל כשנוגעים במישהו, לא נשרפים.
באמת.

וזה לא ש... זה לא שאני רוצה לשרוף אנשים. נשבעת.
אבל לפעמים קורה. מה לעשות.
אבל כשזה קורה, זה בכוונה.
וזה לא שורף את היד או משהו.
הם מרגישים את הלהבות הצורבות בקולי המתעוות, בהומור הזר
ובציניות השקטה והרועמת.
אז הם מתרחקים, כדי לא להישרף.
האמת, צודקים. אני בעצמי הייתי מתרחקת.
כשנכווים באצבע, זה עוד עובר. נשארת צלקת קטנה, אבל בכלל לא
מרגישים אותה.
כשנכווים בלב, אז זה נשאר. קבור ונשכח, אבל עדיין שם, ושום דבר
לא יסיר את זה. ואנשים לא אוהבים שריפות בלב.
זה גורם להם לחשוב. זה גורם להם להרגיש.
אנשים לא אוהבים לעשות דברים כאלה.

ואני לא מעליבה, לפחות לא ברצינות. ולא מקללת, אלא רק אם
בצחוק.
אבל יש שם יותר מזה.
אולי בגלל זה אני לפעמים מוצאת את עצמי לבד.
אבל אולי עדיף לבד מאשר להיות עם אנשים שלא מוכנים להישרף קצת
בשבילי? אולי אפילו בשביל עצמם?
אולי זה טוב, הצלקות האלה. זה מחשל, זה מלמד.
ולכל אחד יש את האש שלו ששורפת אנשים, כל אש בדרך אחרת.
אחת מלמדת קצת יותר, אחת קצת פחות.
יש כאלה שבכלל אתה רוצה לחנוק עם דלי מים צונן.

אבל מה לעשות. יש כאלה שמעדיפים לשקוע בתוך דלי המים הזה, מאשר
לצנן איתו קצת את הכוויות.

יש כאלה שאומרים לי שאני כותבת הרבה על שריפות, אש, כוויות.

אחרי הכל, למה בדיוק ציפיתם?