התהלך לאיטו בקיבוץ ילדותו. עכשיו כשהוא מטייל, הוא משתכנע
שילדותו היתה מאושרת, אך למעשה הוא יכול להשוותה רק לחייו כיום
ולא לילדות אלטרנטיבית. פוסע לאורך מחוזות ילדותו. העבר נמתח
הרבה לפניו, לפני ילדותו. עצים ושיחים משרים ירוק על כל
עבריהם. על הבניינים ההיסטוריים שלטים - תוויות כחולות
המציינות איזו אנדרטה לעבר זה או אחר, מהווה הבניין הזה.
בבניין זה היה הדפוס הישן, כאן הייתה המאפייה. מעולם לא קרא את
התוויות כשגר כאן. חלק שמע מסיפורים של המבוגרים, חלק דבקו
בבניינים כשמות הרבה אחרי שאלה שינו את תפקודם. כעת הוא קורא
אותן ומרגיש כתייר בביתו. הן לא משמעותיות בשבילו. הוא ממלא את
התוויות הכחולות בתוכן משלו. תווית כחולה מתנוססת על כל בניין,
כל אבן, כל שביל: כאן שיחקתי בגיבור והכיתי עד חורמה בחרב
הגומי את הסרפדים הצורבים, כאן נפלתי, על האבן הזו נחבלתי באחת
הריצות, שרצים רק כי ילדים, לא כי ממהרים לשום מקום, רק כי כיף
יותר לרוץ מללכת. כי אפשר. כי צריך.
כשגר כאן אלה היו זיכרונות רגילים, שחייו היו המשך ישיר שלהם,
הם לא נראו חריגים. הפעם הראשונה שהרגיש כך היתה כשידע שבקרוב
יעזוב את הקיבוץ, אז לראשונה הרגיש זר. רק אם ניתן לזיכרון זמן
לקפוא ולהתייצב - כמו חימר שמתייבש/ מתקשה כשמפסיקים ללוש -
הוא יהפוך מידע מתמיד ומשתנה לנוסטלגיה, לרגש. מרגע שקפא, אין
דרך חזרה.
גם אם היה חוזר היום לגור בקיבוץ, זיכרונות ילדותו היו נפרדים
מאד מהזיכרונות החדשים שהיה צובר כאן יום-יום, דקה-דקה. אולי
אז היו מתווספות שורות חדשות לתוויות הכחולות, אך לא באותה
תווית - בתווית חדשה. התוויות הכחולות הן מה שעושה את המקום
למה שהוא. לכן לא רק אותו אדם לא יכול לטבול באותו נהר פעמיים,
אף שני בני אדם לא יכולים לטבול באותו נהר. עקבותיהם שנעלמו
בבוץ הגדה, אחיזת ידם הלא-ניכרת בסלעים החלקלקים, מחשבותיהם
כשישבו בחברתו להרהר, הם המפרידים את הנהר של האחד מנהרו של
האחר.
המחשבה עולה בו - אתה לא מכה שורש במקום חדש. אתה ממשיך לצמוח
משורשים שנמצאים במקום אחר - שורשים לא עוברים. שורשיו תמיד
יהיו כאן.