ידו נוגעת בחלון המונית. כריות אצבעותיו מפלסות שבילים ריקים
על הזגוגית, זוחלות במערת נטיפים חשוכה. טיפות רודפות את
האצבעות בערוצים הקרירים-רטובים, מחליקות סביב וממשיכות לאורך
האצבע. מבטו בנוף המיטשטש ממבול הטיפות. חושב על טיפה בודדת
בעדר הלא-אישי הזה. חושב על קרן אור המזדחלת בין הטיפות למצוא
את דרכה. מבטו בוהה החוצה, לרגע נראה כי עיניו מקובעות, כתוהה
על השבילים מעשה ידיו. מבטו בודד, מבט ילד הסורק את העוברים
ושבים למצוא בהם את פני אמו האבודה. מבטו תלוי, מפציר
במטרופולין הצפוף שמעבר למעטה המבודד השקוף, החוצץ מפריד בינו
לבין הקור, הזרות.
מטרופולין. המילה מעוררת בו מחשבה על שטיחים ישנים ספוגי-אבק.
דמעה ארעית מחליקה במורד לחיו, אדיש לה, אינו בוכה. אתה בסדר?
היא שואלת, שרידי-דאגה בקולה, ידה על כתפו. דממה. מניע ראשו
לחיוב. התנועה עדינה, איטית, קטנה ככל האפשר. לא מדבר. המילה
מפרה, מחללת: סטסיס, עדין כשיווי-משקל, מצב-הכרה, שלווה. מה
קורה לך? היא מנסה שוב. לאחר השהייה: אני מגלה את חדוות
האוטיזם, דימתה כי ראתה שמץ חיוך, מבטו אינו סר מהזגוגית, אינה
יודעת אם הוא מסתכל מעבר לה.
פתע הוא פותח את הדלת. לאט אך לא בהיסוס, כמתפלא על העולם
שמסביבו, תינוק מבוגר היוצא מן הרחם, עיניו פתוחות לרווחה,
אישוניו סוקרים את כל סביבותיו. לא מפלה במבטו את העננים
בשמיים, את קירות הבניינים המתפוררים, את שרידי הגשם השוטף מן
המרזבים, את דריסת רגלו על המדרכה, את האוויר שלפני עיניו ממש.
מחאת נהג המונית אינה חודרת אליו מבעד למסך הגשם, צלילים
עמומים, כמעבר לקיר עבה, שטר מונח בחופזה, טריקת הדלת. דמותה
אחריו לרחוב. הכל עמום, מעורפל, כל-כך חד. מועד קלות על
מכשולים, לא מפנה את מבטו. לא יכולה היתה לעמוד בפניו ברגעיו
אלה של ניתוק מכל כבלי-העולם, מצמידה שפתיה לשפתיו, לכפות את
קיומה, להיכנס למעגל הפנימי. ללא הועיל - שם הוא לבד. נשארו
מתנשקים על המדרכה, אי בתנועה הזורמת ונשפכת מסביבם.