אמא אמרה לי שיהיו לה תאומים. אני מאוד שמחתי, כי חשבתי שעכשיו
יהיה לי עם מי לשחק. האחים שלי אצלה בבטן כבר שישה חודשים,
ועדיין לא יצאו. כנראה שהם רוצים עוד קצת להישאר. אמא אומרת
שאני נשארתי תשע. תשעה. אמא אמרה לי אתמול בבוקר שדי עם הארץ,
שנוסעים לאמריקה, לגור בסן דייגו איפה שיש אנשים נחמדים ואין
גדעון(נים) שמרביצים לה. היא אמרה לקחת רק מה שחשוב, בגדים
וקצת בובות, אבל לא יותר מזה. היא לקחה את כל הכסף מהמחבוא
שלה, ועוד קצת מהמחבוא שאני בעצם לא יודעת עליו. היא כתבה מכתב
לגדעון ואמרה לי לחכות לה ליד האוטו. אחר כך נסענו לבן גוריון
ועלינו על מטוס לבוסטון. אמא אומרת שקר בבוסטון. הטיסה הייתה
ארוכה מידי והיה לי נורא משעמם, אז דיברתי קצת אל האחים שלי,
דדי וגדי (אמא אומרת שלא באמת יקראו להם ככה אבל אני החלטתי
שכן). ספרתי להם על ישראל ועל השמש והים, והמצאתי קצת סיפורים
על סן דייגו כדי שלא יהיו עצובים. אחר כך שיחקתי קצת בפוקימון
גולף בגיים בוי והלכתי לישון. אמא העירה אותי אחר כך ואמרה
שהגענו לבוסטון, ועכשיו לוקחים את הטיסה הבאה ללוס אנג'לס.
נזכרתי בשם לוס אנג'לס מהטלויזיה וקצת שמחתי, כי אולי נגור שם
במקום בסן דייגו. האנשים בבוסטון באמת היו נחמדים, ונתנו לי
מתנה דגל עם כוכבים ואישה אחת חבקה אותי. עכשיו הייתי קצת יותר
שמחה שעזבנו, ובכלל, אמריקה זה כמו לונה פארק גדול עם הרבה
רכבות הרים ומים וחיות. יותר מעניין מבת-ים. כשעלינו על המטוס
ספרתי לדדי וגדי על הרכבות הרים בלוס אנג'לס שנוסעות ממש מהר,
כל כך מהר שתכאב להם הבטן. אמא אמרה שדי, שאני אפסיק לדבר,
שכואב לה הראש, והלכה לישון. לא רציתי לשחק יותר בגיים בוי אז
הרמתי את התריס והסתכלתי החוצה, על כל הבניינים והמכוניות,
מכוניות הרבה יותר קטנות מאשר בארץ. אחר כך היה קצת מצחיק כי
כל המטוס זז הצידה, וטסנו יותר מהר. נזכרתי איך פעם גדעון לקח
אותי ואת אמא ללונה פארק, לרכבת שדים, ואיך נכנסנו וראינו
רוחות וערפדים. אני בכיתי, וגדעון צחק עליי ואמר שאני תינוקת.
אני כעסתי, כי אני לא תינוקת! זה היה קצת מפחיד פשוט, ואז
אמרתי לו שיותר אני לא בוכה. הוא צחק קצת ונישק את אמא הרבה.
המטוס התחיל לזוז כמו ברכבת, מהר מהר, ואמא עוד ישנה. פתאום
ראיתי שני בניינים, תאומים, כמו דדי וגדי, שהסתכלו עליי
באלכסון. אנשים מסביב בכו אבל אני כבר ידעתי שהם תינוקים ואני
לא תינוקת, ולא בכיתי, צחקתי. רציתי להעיר את אמא, שתראה איזה
יופי אני לא בוכה, אבל היא לא רצתה לקום. התקרבתי לחלון,
וראיתי שאנחנו עוד מעט נכנסים לתוך המערה שבתוך המגדל, וידעתי
שמה שלא יהיה בפנים אני לא אבכה. התקרבנו עוד ועוד עם המטוס עד
שראיתי את המטוס שלנו בחלונות של הבניין צרחתי "אמא!!" כדי שלא
תפסיד כלום, ואמא קמה, אבל היא לא הייתה גאה בי בכלל. היא רק
אמרה "לא."
ובכתה, כמו תינוקת.





                                   

מוקדש לזכרם של כל הנספים באסון הנורא שבמגדלי התאומים
ובפנטגון ב11 לספטמבר 2001. ליבי יוצא אל כל המשפחות
והחברים.