...ושוב אנסו אותי. ואני לא מדברת על אונס פיזי- כי כאילו לא
הייתי שם והאמת שלא הרגשתי כלום ובכלל, אני עדיין בתולה. אבל
נאנסתי נפשית, כבר פעם רביעית, והכל בגלל שאני תמימה. מאמינה
יותר מידי במפלצת האיומה הזו הנקראת: בני-אדם.
לפעמים אני מייחלת לאבד את שפיותי, וככה לפחות לא אהיה מודעת
למה שעובר עלי.. זו אולי הדרך היחידה לשכוח את מה שקרה אתמול.
זה היה נורא. רק אלוהים יודע כמה כאב אמיתי היה באותו בכי
"צומי" שבכיתי אחרי הדיסקוטק. בכלל, החיים שלי, בת 18
בחיתוליה, הפכו לאחרונה להיות חיי לילה לכל דבר.. פאבים,
דיסקוטקים, וכמה שיותר יותר טוב. אותו, למשל, הכרתי בדיסקוטק.
רקד לידי אולי שעה ורק מסתכל עם מבט ביישן שלא יודע איך לגשת,
רק רוקד, ומסתכל. עד שהוא ניגש עבר עוד יובל.. בכלל, לא מתחבר
לי שזה אותו הבנאדם ששלח ככה ידיים, כאילו אני  ש ל ו, כשהוא
שם שוכב מעלי מזיע ומתנשף, במיטת ההורים "בחו"ל" שלו..
מי היה מאמין כמה חזות- ולא חזות בלבד- אלא גם התנהגות ושפת
גוף וצורת דיבור, הכל, פשוט והכל, יכולים להטעות.. ואני חשבתי
שאתמול נהרס הכל.. אבל האמת היא שהכל נהרס עוד מההתחלה, שמשום
מה עלה בי הרעיון המופרך שאני לא מראה לו מספיק פידבק, אז
התקשרתי ורדפתי, והראתי לו כמה הוא חשוב לי. לעזאזל, זה לא היה
המראה ולא האופי שמשכו אותי אליו, כמו שמשכה אותי התפישה,
שמשום מה דבקתי בה, שהנה, לראשונה בחיי, מוצא בעיני חן בחור
רציני, שמחפש קשר רציני, ולא עוד one night stand. ואיך הייתי
יכולה לחשוב אחרת? עם הפרצוף התמים שלו, הקול הביישן ובכלל,
איך שהוא השקיע בהתחלה..
אז מה השתנה הלילה הזה- הלילה ההוא- אתמול, שהוא הצליח בכמה
שניות לנתץ לחלוטין את כל המיתוס האגדי שסבב סביבו אי שם בסבכי
ראשי, מן הקצה אל הקצה?
לפחות לא אהבתי אותו, זו חצי נחמה. פשוט החלטתי לתת צ'אנס
אמיתי, ללכת על כל הקופה, כי חשבתי שהנה בחור רציני. אמרתי
לעצמי- שירה, עם גבר אמיתי לא משחקים. ולא שיחקתי. ואם בטעות
עשיתי איזה אקט מושגה, לדעתי, התייסרתי כל-כך, עד שמיד
"תיקנתי" אותו באיזו שיחת "מזל טוב על היומולדת 21..", אחרי
שבועים שהכלב לא טרח לצלצל.
אבל לפחות לא אהבתי אותו. אם הייית קונה את דמות הבחור
הרציני-איכותי-משקיען-ביישן-צנוע-ספונטני-רגיש שלו, ומתאהבת,
מצבי היה עגום פי כמה. ובכל-זאת, הכאב עדין ישנו, כי פעם נוספת
מישהו גרם לי לחוש מושפלת ומזוהמת, פגועה והמומה, ובעיקר-
טיפשה. תמימה כבר קטן עלי.. אומרים שטיפש לומד מטעויות עצמו,
ואילו חכם -מטעויות אחרים... ואני לא לומדת אפילו מהטעויות של
עצמי, ועובדה, פעם רביעית ברצף שאני באותו המצב. טיפשה
בריבוע.
אלוהים, איך הרשתי לעצמי ליפול, שוב, באותה הסיטואציה ממש? למה
לא היה בי הכוח הנפשי לעצור אותו בזמן שעשה מה שעשה ושבר אותי
ככה, שוב? איזה מאזוכיזם. הרי מי כמוני יודעת כמה שוברים אותי
סיפורים כאלה, וכמה זמן לוקח לי לאסוף את החתיכות ...

אני כבר לא יודעת איך לנהוג איתם, ומה הם רוצים ממני ומה לכל
הרוחות גרם לו לסווג אותי כ'שרמוטה', ולא מעבר? איך קרה שאני
חשבתי על קשר רציני, בעוד שהמוח שלו כבר עבד שעות נוספות
בכיוון אחר לחלוטין? מה יש בי, מה אני משדרת, שגורם לבחורים
בהם אני מעוניינת שלא לקחת אותי ברצינות?
ושוב עולה בי השאלה, פורצת החוצה מבין מסך הדמעות, אלוהים, למה
אני? הרי יש כל-כך הרבה בחורות שהיו מוכנות לקשר המסוים והלא
מחייב הזה.. אני לא אחת מהן, לא קרובה בכלל.. אני מאמינה
באהבה, בכך שאם אין רגש הדדי, אז סקס תהיה טעות. ועל טעויות
מצטערים. אז למה אותי, למה לשקר לי בפנים, למה לנצל אותי ככה
ולשאוב ממני בכוח את התמימות, ולהרוס לי, שוב, את החיים, למה?

שאלוהים ישמור אותי מבחורים כמוך, איל, ואני מקווה שלא לראות
אותך יותר בחיים, אבל שתדע לך, שאם תעיז לחפש אותי או להתקשר
אלי, כמה שאני מאופקת ומתחשבת, אתה תצטער על זה.