אני לא אוהבת את הימים האלה, שכל מה שאני מרגישה משנה את מצב
הצבירה שלו לנוזל ומטפטף לי למוח. אני מוצפת ברגשות מעצבנים,
אפילו באלה שהדחקתי מזמן. המוח המתכתי שלי לא עומד בכל זה
ומעלה חלודה. אני לא אוהבת את הימים האלה. הרגשה רעה תקועה לי
בבטן ומפריעה לי לחשוב בהגיון, "רע לי", יופי, באמת מסקנה
נהדרת. אני רוצה כל כך מוסיקה, אבל אפילו כושר ההחלטה שלי
התקלקל, כל צליל שנכנס לי לאוזן גורם לי בחילה. אני מתגעגעת
לבריחה הזו למוסיקה, אבל בימים האלה, האפשרות הזו מתבטלת, אני
לא אוהבת אותם. שימותו. אני רוצה להרגיש שוב בסדר עם דברים.
ההרגשה הזאת שהכל מונח כמו שצריך ואני בסדר, שום דבר לא כל כך
נורא. הימים האלה תופסים לי יותר מדי מהחיים, אני מתחילה לחשוב
שהם מתרחבים והופכים למשהו יומיומי במקום משהו שבועי. לכו
מכאן. ימים מגעילים. הם גורמים לי להרגיש שגם אם הכל באמת
בסדר, הכל בעצם הפוך. אין לי חשק לכלום, שלא לדבר על כוח. כל
מה שאני רואה מול העיניים הוא בגוון כתום אדום בגלל החלודה
שמשתלטת. עכשיו אני צריכה עוד לנקות הכל, עם חומר כזה מיוחד
להסרת חלודה, לשפשף חזק את המוח שלי עד שיהיה שוב במצב סביר.
כמו גדר ישנה שעומדת שנים מול הבית שלך ואף פעם אין לך כוח
לנקות, כל יום מבאס שכזה מביא איתו עוד לכלוך וגועל, אבל לך,
אף פעם אין כוח לנקות, למי יש זמן לזה בכלל. ללכת לקנות חומרי
ניקיון מסריחים ולעמוד שעות בשמש רק בשביל לראות קצת את השכבה
המקורית, שגם היא מכוערת באותה מידה. זה לא משנה בכלל. מיותר
אפילו. המוח שלי, גם שהוא במצב סביר, הוא לא יותר טוב. לא נראה
יותר טוב, לא פועל יותר טוב. כשהוא נקי יש לו פשוט את האפשרות
הזו, לגרום לי לחשוב מהר יותר, לדלג בקלילות על כל החלקים
הרעים שיש לי בחיים ובכושר אין סופי לעקוף במהירות את כל
המחשבות הרעות. סך הכל עבודה בעיניים קלה, לא משהו רציני.
חלודה זו המציאות החדשה שלי, אני מניחה, תקופה חדשה שכזאת. כמו
כל תקופה, היא תעבור בסופו של דבר, אני בינתיים רק צריכה ללמוד
להסתגל.