תמיד נתנו לי את מה שרציתי על מגש של כסף וכאשר נתקלתי בקשיים
היו יוצרים הוריי קשר עם מקור הבעיה ופותרים כל קושי בעזרת
מטבע או שניים. היו אומרים לי שאהפוך להיות מפונקת בעתיד, אם
אמשיך להיות ילדה כזאת שמקבלת הכל, אבל תגידו, איזה ילד מוותר
על האפשרות לקבל כל מה שהוא רוצה? לא אני, זה בטוח. כשגדלתי
והלכתי לתיכון היו קוראים לי אגואיסטית. אגואיסטית? אני?
לעולם לא. תמיד סיפקתי לחברותיי את מה שרצו. בפעם הראשונה
שפגשתי את טל הוא עבד בתור מוכר בחנות למוצרי חשמל. התחלנו
לדבר, שיחה שהתחילה במזג האוויר ונגמרה בצורה דומה, אך הרגשתי
משיכה מסויימת אליו. כעבור כמה חודשים בהם קניתי יותר מידי
טוסטרים והחזרתי אותם לחנות, רק בשביל לראות אותו, הוא ביקש את
מספר הטלפון שלי. נכון, זה היה בשביל טופס האחריות החדש, אבל
גם זו היתה התקדמות. "הופה, מתקדם מהר!" אמרתי כשביקש גם את
כתובתי, והוא עיקם את פיו וענה בסתמיות, "דווקא אישתי אומרת
שאני די איטי". כמו ילדה טובה ומפונקת החלטתי שאת הדבר שאינני
יכולה להשיג - אני רוצה יותר מכל. וכך החל המרדף שלי אחרי טל,
המוכר הממוצע מהחנות הממוצעת בצד הממוצע של תל אביב. טל אהב
לשחק בי. הוא לא היה מתקשר, אבל כשהייתי מתקשרת היה שולח
רמזים. שנאתי אותו, שנאתי את המשחקים שלו. אבל גם התאהבתי בו
עם הזמן.
טל ואישתו לא התגרשו, לא נפרדו, לא רבו אף פעם, לפי מה שסיפר.
זה רק גרם לי לרצות אותו יותר. הרגשתי קצת רע עם עצמי, רודפת
אחרי גבר נשוי. מסכנה אישתו, יהרסו לה החיים אם הוא יעזוב
איתי.
אבל באותה העת, חשבתי רק על עצמי. ועל טל, כמובן. אגואיסטית,
עאלק, חשבתי על טל כל הזמן. לא על עצמי. אחרי הרבה זמן הבנתי.
אני באמת אגואיסטית. רציתי את טל בשביל עצמי. לא כי הוא מדהים.
כי א-נ-י רציתי אותו. אגואיסטית? אני? כשצריך.