"בלי כל ספק אכזבה. חולם בסדר גודל כזה שאנחנו רגילים ממנו
ליצירות מופת סנסו-ויזואליות כמו "רכבת הפרפר" לא יכול להוציא
כזה חלום רדוד פשטני ונבוב. לא רק שהויזואליה בנאלית
ופופוליסטית, גם הרגשות נדושים, כמה פעמים כבר אפשר לחוות הקלה
של אחרי פחד המוחלפת בשמחה?
אמנים צעירים כמו ויקטור ארמיאן וליאונרדה אצ'ה נמצאים בימינו
רמה אחת מעבר לאבן שלמון. העולם שייך לצעירים וכנראה שגם אבן
הגדול כבר איננו עוד."
אבן סוגר את העיתון וזורק אותו בחמת זעם על הרצפה, אחר כך הוא
מרים אותו ושם אותו על השולחן במטבח, לוחץ על מכונת השתיה
ושותה עוד קוקטייל. רשמית אסור לו לשתות בגלל התרופות אבל
בעיניו עוד כימיקל, פחות כימיקל, מה זה משנה?
אבן שותה לאט לאט את הקוקטייל ומביט מהחלון על עוד יום גשום
בניו יורק סיטי. באור היום המעונן והחיוור, הדירה נראית לו
קטנה וזרה והעיר עגמומית באפור. הוא חושב אולי להדליק את האור
אך מחליט שהסיכוי לחלום טוב גדול יותר ככה. בעסקי החלומות תמיד
היו מובילים שאחריהם פועה כל העדר, ואבן היה הרועה. עד עכשיו.

בגיל 26 אבן כבר עשה רבות בכדי להשכיח מזכרונו את הימים בהם
היה ילד קטן עם שם מוזר בצפון הארץ, ובכל זאת דווקא ברגעי משבר
כאלה הם חוזרים אליו בהבזקים מהבהבים. איכשהו זכרונות תמיד
דכדכו אותו והוא ניסה להתעלם מהם ולהמשיך הלאה אך בימים
האחרונים המצב השתנה. בתוך הדכדוך הכללי שבו הוא שרוי, דווקא
הזכרונות מחייו הקודמים היו כמעט נקודות אור.
הוא גדל בבית קטן עם אמו ואחותו, אמו היתה רופאה ולכן נעדרה
לרוב מהבית ואחותו למעשה גידלה אותו והקשר ביניהם היה חזק
מאוד. אם אבא שלו היה מת ככה סתם מהתקף לב או בתאונת דרכים
כנראה שאבן לא היה גדל להיות מי שהוא היום אבל כל חייו הוא היה
הבן של יוסי, שנרצח בדם קר במלחמה. בגלל שהוא מת בסוף המלחמה
כשכבר היה פחות על מה לכתוב, העיתונים לא חסכו בדיו אדומה
לכתבות על יוסי שלמון, ותמונתו של בנו בן השנתיים עם העיניים
הגדולות היתה חביבה על העורכים במיוחד.
לעיתונות לקח פחות משבוע לתייק את העניין, וביסודי המורות
עדיין נתנו לאבן יחס מיוחד, בעיקר ביום הזכרון, אבל במשפחת
שלמון הפצע נשאר. עם כל יום שגדל אבן נהיה יותר דומה לאבא שלו
ולחץ הציפיות עליו גדל, הציפיות של משפחתו אך גם שלו שהוא יגדל
ויהיה לבן של יוסי. אך ככל שאבן גדל, גדל גם לחץ הדמעות אצל
אלמנתו של יוסי, אמא של הבן של יוסי, ביחוד כשבנה לא גדל להיות
אבא שלו.
אבן מאוד אהב חלומות ומגיל קטן השקיע את כל דמי הכיס שלו
בחלומות. הגפרור שהצית את אהבתו היו החלומות שאמא שלו הרגישה
לו כשהיה קטן, הוא כל כך אהב את ההרגשה של איבוד שליטה ושל
הסתובבות במחשבותיו של אדם אחר. אמא שלו קנתה לו חלומות
קלאסיים לילדים אך מרגע שעמד על דעתו התעניין בחלומות
למבוגרים, לא רק מהסוג הכחול אלא בעיקר חלומות אמנותיים, מאלה
שנאהדו על ידי המבקרים אך זכו להתעלמות מידי הצרכנים. אבן היה
מזמין אותם במיוחד מחו"ל.
לבר המצוה שלו הוא ביקש וקיבל, כמתנה משותפת של כל המשפחה
ביחד, רשמחלום משלו. בתוך יומיים הוא ידע שהוא נועד לחלום
והשקיע את כל יכולתו ביצירת חלומות. הרבה חברים מעולם לא היו
לו אך עם בוא הרשמחלום מספרם עוד פחת כי אבן השקיע את ערביו,
כמו את לילותיו, בחלומות. הוא קנה ספרים שהסבירו את מוצא
החלומות ואת הדרכים בהן ניתן לשלוט בהם ולשפר אותם. אבן עבד
ללא לאות על חלומותיו, ובגיל 15 אזר אומץ והחל לשלוח אותם
לתחרויות מקומיות ובמהרה גם לסוכנים.
פעם אחת הוא חלם חלום יוצא דופן. בחלום הוא התפצל לשניים: הוא
וגופו. הוא התפלא למראה של שדות פרצופים פורחים, חלקם אף
מחייכים. גופו אז רץ במרחבים רכים והריח ריח הדרים. וכשנפגשו
הוא וגופו הם ידעו שהם גילו משהו, משהו מסעיר וחזק. זה הרגיש
כל כך טוב, הם ידעו שהם אחד.

התחרויות הובילו לזכיות, הזכיות לסוכנים והסוכנים לחוזים.
המכירות החלו להיערם, המעריצות החלו לזרום ולאבן היה בגיל
שמונה עשרה כל מה שהוא רצה כמעט. הוא עזב את הבית ושכרו בשבילו
דירה בתל-אביב, הוא עבד יום יום עם מאמנו על שיפור ושליטה
בחלומות, והסוכן שלו סידר את הצד העסקי ואף החליק את העניין עם
הצבא. אבל אבן איבד אט אט קשר עם משפחתו, ונותר אך בקשר עם
אחותו.
עם השתלטותו הבלתי מעורערת על עסקי החלומות בארץ נלקחו
חלומותיו לאולפני תרגום, שם שינו אותם כדי שיתאימו לקונוטציות
ולשפות בארצות העולם. אבן זכה להצלחה רבה בהודו וביפן אך כדי
לכבוש את השוק החשוב באמת נדרש שינוי, שינוי במחשבה.
בשלב ראשון הוא עבר עם סוכנו ועם מאמנו לארצות הברית אך
במהירות הם השיגו מאמן חדש. השלב הבא היה המעבר לחשיבה ודיבור
בשפה האנגלית בלבד, זה היה קשה אך היה לצידו פסיכולוג ופילולוג
מצוין. בעזרת סמים מעוררי הזיה ועבודה רבה עם המחשב באולפן,
אבן היה במהירות לכוכב.
הוא עבד עם המפיקים הגדולים בתחום ועם הגרפיקאים וטכנאי
החלומות הטובים ביותר והוא שחרר בזה אחר זה להיטים. אבן הצליח
לשלב פופולריות אצל הקהל והערכה אצל המבקרים. הוא היה לתופעה
בשמי ניו-יורק וכיכב בכל מדורי האמנות ובכל מדורי הרכילות. הוא
אולי לא הגיע לירח בגיל 21 אבל בגיל זה חלומו "מסע אל הירח"
שבר את כל השיאים ולקח כמעט את כל פרסי מורפיוס, האוסקר של
החלומות.
השלב הבא היה מהפכה אמיתי בעסק, המצאה חדשה: מסע הופעות.
הקונספט היה שאנשים מהקהל בהופעה החיה היו מבקשים בקשות או
מציעים רעיונות ואז אבן היה ניגש לחלום ומוציא חלום מהשורה
הראשונה לפי דרישה. זו היתה סנסציה בינלאומית, משהו שעוד לא
נעשה וכשהוא נישא על גלי ההערצה, אבן הודיע בגיל 23 שהוא מפסיק
להופיע והולך להשקיע את זמנו ביצירת חלומות אולפן. הסיבה
האמיתית לפרישתו הפתאומית היתה שבמהלך מסע הופעות, כשהרצה לפני
חולמים צעירים באוניברסיטת קליפורניה על מבנה וקונספציה
בחלומות מסעתיים, פגש את מי שהיתה לאשתו. באותה תקופה גם מתה
אמו.

אך תחרות תמיד היתה ובעת האחרונה הוא נקלע למשבר שאין כמותו.
מילא אם חלומותיו היו הופכים רגילים או פשוטים אך כמעט ולא היו
לו חלומות. וכשהופיעו היו דלים והיה צורך לתגבר אותם יסודית
במחשב ולהוסיף להם רגשות. הוא ניסה שוב ושוב לשנות את מינון
התרופות, הוא ניסה פסיכואנליזה, טיפולים הומיאופתים וכו'.
בהנהלת החברה היו מאוד מודאגים אך גם הם היו אובדי עצות.
וכך יושב לו אבן ובוהה בעיתון. אשתו בכנס של רופאי שיניים
בבוסטון והוא בדירה לבדו, יושב ומתבוסס בדכאונו. עוד באותו יום
בבוקר התקשרו מהחברה ללחוץ עליו להביא להם חלום חדש, אבל אבן
יושב ובוהה בעיתון. הוא חושב שהמבקרים צודקים ועבר זמנו,
חלומותיו הפכו לקרים וחלולים, כשרונו נשטף כמו נחל ועם הרוח
התנדף.
אבן משפשף את ידיו בכדי לחמם את עצמו ומקלל חרש את קור החורף
של ניו יורק. אבן נאבק בדחף לקרוא שוב את הביקורת מהעיתון. הוא
מהרהר בכך שהחלומות הצלולים היחידים שהיו לו באחרונה היו על
חובות ונושים. הוא כבר הרבה זמן מנסה לאזור אומץ לספר לאשתו,
על הדיכאון שלו ועל החובות. אבל הוא פשוט עוטה פרצוף שמח
ומחויך וחוזר לעצבותו כל אימת שאשתו אינה בסביבה.
וכשמחשבותיו עוד שוהות על הכתבה בעיתון לאט לאט מתחילות עיניו
להיעצם, הקור עדיין לוחץ לו על העצמות, כהרגלו הוא לוחץ על
הרשמחלום ונותן לגופו לשקוע לאיטו.
והנה הוא שקד שתול באדמה מתוקה וצחה ככפור. והוא מדבר אל אשתו
והיא אוהבת אותו ומעודדת אותו: "רוץ, רוץ". והוא רץ וגדל ומניץ
ניצן ואחותו אומרת לו, "יש לך עוד זמן". והוא מרגיש אושר עליון
של הגשמה ותקווה והוא נהיה שתיל ומתחיל לעוף. והוא עף בין
כוכבים והתחושה היא כמו רוח חמימה ביום סתיו בים. והריח משגע
וקולות של ענבלים מפעימים מאי-שם.
ומבין הכוכבים מבצבצת אמו שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה והוא
בוכה, ועצוב לו וקר. והיא מחבקת אותו ואומרת לו: "שה, אבן שלי,
הבית הוא בכל מקום. אני אוהבת אותך אפילו שאני יודעת שגנבת את
העוגיות כשלא הסתכלתי". והוא מרגיש קל והמשא יורד מעל לבו.
והוא צומח וגדל לשקדיה ופרחיו ורודים וכחולים נוצצים כמו
זכוכיות וקול שקט וגדול מרגיע אותו. והוא יודע שזה ביתו, הוא
החליט, כאן הוא יישאר, זאת אדמתו. וכל העצים מקבלים אותו והוא
יודע שאחרי כל כך הרבה שנים כאן יהיה לו עמוק.
אבן ישן עוד וכשהתעורר לא זכר את החלום אבל הוא הריץ אותו
ברשמחלום ונפעם עד עמקי נשמתו. מיד הוא שלח את החלום אל הסוכן
שלו.

עוד באותו היום כבר היו במהדורות החדשות שמועות על יצירתו
החדשה של אבן. הוא שוחח בטלפון עם סוכנו שבירך אותו ועם המנכ"ל
שאמר שהוא כל הזמן היה בטוח שאבן לא יאכזב, שאבן יביא לו עוד
אחד טוב.
אבן נשכב לישון ואמר לאשתו, "אני מקווה שהפעם הוא ימכור, אני
לא יודע מה נעשה אם גם זה לא". ואבן תינה אהבים עם אשתו והוא
אהב אותה עד שלא נותרה בו עוד רוח ורווח לו. והוא שכב ער זמן
רב והקשיב לנשימתה ולנשימתו. והוא חשב שאולי הגיע הזמן שהם
יסעו שניהם קצת לחופש לנפוש. והוא דמיין את הביקורות המהללות
על חלומו החדש ואת נתוני המכירות. פתאום הוא חשב שבעצם הוא לא
זוכר שהוא אי-פעם גנב עוגיות.
ומחשבותיו רצו כה וכה לכאן ולפה ואחרי שעה ארוכה עיניו כבו
בעקבות גופו, הוא שקע וצפה נשמתו. והוא חלם חלום:
ובחלום אנשים רוקדים מסביב לעץ. האנשים יפים וצבעוניים, נשים
וגברים, הם לבושים וערומים בעת ובעונה אחת, כאילו מישהו צייר
לגופם בגדים בצבעים אינסוף. והם שרים בקול שקט אך עליז שיר בלי
מילים אך בכל זאת מילותיו כמעט ברורות, כאילו היו מילים אך הם
נשתכחו או שנעלמו כל השפות.
העץ שהם רוקדים סביבו הוא עץ מלכותי וגדול, פירותיו ורודים
ועליו בגוון כהה של כחול. העץ אינו ערום, ולגזעו תפור לו כיסוי
הדור בדוגמאות מסובכות אך פשוטות באלפי צבעים. הכיסוי, הפרוכת,
עשוי משערות. שיערותיהם של האנשים הרוקדים צבעוניות וכשהם
רוקדים השערות נושרות.
את השערות אוספות עשרים נערות שיושבות ליד פלך וטוות ועושות
מהצבעים חוטים ומהחוטים צורות ותבניות. קצב הטויה מתמזג עם
השיר ויחד איתו הנערות בוכות. הנערות בוכות אך הן אינן עצובות
ונחל נקווה מהדמעות.
ליד הנחל יושב לו ילד קטן ובוהה בכף ידו. באופק מעל הילד
זורחות שלוש שמשות, אחת ירוקה וגדולה, אחת ירוקה וגדולה פחות
ואחת צהובה-אדומה ומפיצה אור יקרות. ואור השמשות מוחזר מהשיער
הצבעוני של האנשים הרוקדים ומהפירות ומנהר הדמעות ועושה צורות
מרהיבות על קיר לבן אפור.
הילד הקטן פתאום בוכה וכשדמעתו נוחתת בנהר הדמעות אבן מחליט
להתעורר.
הוא מנסה בכל כוחו להתעורר. הוא מנסה בכל כוחו לפקוח עינים ולא
יכול. הוא מנסה בכל כוחו להיעלם. הוא מנסה בכל כוחו להינמס,
להירדם, לבקע את עצמו כליל ולהתפזר כעשן ולא להיות. אבן מנסה
לשוט על נהר הדמעות, לשוט אל המקום האחרון, אל ארץ שכולה עבר,
שכולה אפשרויות, אל המקום אליו הולכים החלומות.

אבן התעורר וידע שאיננו יכול עוד.