אז נסענו לפרדס. לבד. בלילה. בחושך. שעות ישבנו על הספה הישנה
ועשינו ודיברנו ושתקנו והבטנו באורות המנצנצים שמעל השדות.
והרגשתי את זה בוער בי בפנים, אבל לא אמרתי לך כלום.
גם אתה לא מדבר יותר מדי בזמן האחרון, למעשה אף פעם לא היה לך
יותר מדי מה להגיד לי.
מה אתה מתגייס לי באמצע החיים? רק ילד, עוד חודש 18. ואני בת
17 היום.
אז אחרי שהיינו במסעדה עם כל החבר'ה נסענו לפרדס.
זה לא ששכחת את היומולדת שלי, פשוט היית בגיבוש טיס אז התנתקת
מהכל, לא הייתי צריכה לצפות שתזכור. אבל ציפיתי. כי הבטחת לי
שתזכור, ושתבוא. ובאמת באת,
והיינו שם שעות.

"יש לו אופי של טייס ולא של לוחם..." אתה מספר לי קצת על חברים
שלך, ומדבר על הצבא.
לא מדבר על עצמך אלא אם כן אני חוקרת. מה אתה כל כך פוחד
שאגלה?
אתה עוטף אותי בעיניים הירוקות שלך ואני לא מסוגלת לדבר, כל כך
נסחפת ושוקעת.
כל כך הרבה דברים עוברים בראש. הכל. וכלום. קצף גועש ונשפך...
מרגישה כל כך מלוכלכת, מה אני בשבילך בכלל? לא מעזה לשאול,
מפחדת מהתשובות שלך.
פער הגילאים בינינו הוא בסך הכל שנה תמימה (כבר לא כל כך
תמימה), אבל כשאתה איתי אני מרגישה כמו ילדה קטנה. מדברת
שטויות עושה שטויות.
אתה מתקרב ומתרחק, נכנס ויוצא, נועץ מבט ומסיט. ושותק.
בשביל מה אתה צריך אותי, 40 דק' נסיעה עד שאתה מגיע אליי פעם
בשבוע.
ובשביל מה אתה בא? אתה יודע בדיוק בשביל מה. וגם אני יודעת,
אבל מדחיקה את זה.
ואולי אני סתם מדמיינת, אבל בכל זאת.

יש לך הרבה חוצפה לעשות מה שעשית. אתה נכנס לחיים שלי, גורם לי
להתאהב בך עמוק, ואחר כך מחליט שאתה לא יודע כלום. כנראה
שאנחנו רוצים דברים שונים מהקשר הזה.
והנה אני כותבת לעצמי את כל התשובות פה על הדף, אבל זה לא משנה
כי זה לא שבאמת אממש אותן.
אני מפחדת כשזה קשור בך.
אתה נותן לי יותר מדי חופש ובסוף אני אעוף. ומה אני אמורה
להבין מזה לגבי.
נתתי לך במתנה את הלב שלי (למרות שרק עוד חודש יש לך יומולדת)
ככה סתם כי התחשק לי,

ואמא שלי תמיד אומרת שמתנות לא לוקחים בחזרה, ואני תמיד מקשיבה
לאמא.
אגב, הוא שביר (וגם אי אפשר להחליף אותו) אז רק תשמור עליו,
ויהיה בסדר.