הו, אני כל כך מתגעגע לדירה שלי בלונדון.
ערב, חזרתי מהעבודה. התיישבתי בסלון, מול המערכת, שם מוזיקה,
מדליק ג'וינט, ונרגע. בערך אחרי שעה וחצי באה לבקר אותי דנה.
הזדיינו קצת, ואחרי זה בדקנו ב-Timeout איפה אפשר לבלות הערב.
יוצאים ל-Brighton. היתה מוזיקה טובה. בדרך חזרה, פגשתי את
ריאן.
את ריאן הכרתי שבוע לפני בפסטיבל מוזיקה אירית ב-Edin Brough.
הוא שילוב של יפני ואוסטרית, והפנים שלו תמיד נראות שלוות, גם
כשהרעש מסביב כל כך חזק, עד שאי אפשר לשמוע כלום. ריאן הזמין
אותנו אליו. הוא גר עם עוד שתי ידידות שלו במרכז העיר.
הגענו, נעמדנו מול הדלת. דנה בדיוק קיבלה טלפון מהבוסית שלה.
מסתבר שמישהו חולה והיא תצטרך להחליף אותו. אני גירדתי בזקן.
כל כך מוזר לי זקן.
נכנסנו פנימה, והכרנו את שרי, אחת השותפות של ריאן. לשרי היה
מבט של אדם נרדף, ותנוכי אוזניים גדולים מאוד. ריאן אמר שזה
בגלל שיש לה זין קטן. דנה צחקקה ואני הכנתי לנו קפה.
בזמן ששרי גלגלה לנו משהו שאלתי אותה אם יצא לה להיות
ב-Reading festival, כי שמעתי שיש שם הופעות מצויינות וזה די
זול.
שרי הסתכלה עלי, ולא אמרה כלום. ריאן התחיל לצחוק פתאום, מין
צחוק פרוע, משוחרר, והסתכל עלי במבט מפוייס. הסתכלתי על דנה,
היא היתה מרוכזת באקווריום. היו שם דגים טורפים, שבדיוק נשנשו
דג גופי.
שאלתי את שרי שוב, אם יצא לה להיות שם. היא הרימה שוב את הראש,
והסתכלה על החלון.
גם אני הסתכלתי עליו.
היו שם סורגים. אבל לא מהסוג שיש בדרך כלל בחלונות, אלא כאלה
שאפשר לראות בכלא. הסתכלתי עליה בחזרה במבט שואל. השותפה השניה
של ריאן יצאה מהמקלחת ערומה, נתנה בנו הצצה חטופה, והמשיכה
ללכת.
אני לא יודע למה, אבל הלכתי אחריה.
קירות החדר שלה היו מלאים בתמונות של עיניים, תמונות שגזורות
ממגזינים, צילומים ביתיים, ציורי קיר.
היא הסתובבה אלי בהפתעה, ופתאום הבנתי. אני לא יודע מאיפה זה
בא בדיוק, אבל פתאום הבנתי. הבנתי שזה פשוט סתם. זה בכלל לא
משנה איפה זה יהיה, זה פשוט סתם. כל כך הרבה דיסאינפורמציה.
חייכתי אליה חיוך מאולץ והתיישבתי על המיטה שלה. היא עדיין
היתה ערומה.
הסתכלתי עליה, והיא הסתכלה עלי. ההכרה הזו, שפתאום נחתה עלי,
חלפה לה, ושאלתי את עצמי, בקול רם, מה אני עושה שם. השותפה של
ריאן פתחה את הפה ואמרה שקוראים לה אלכס. עשיתי לה סימן עם
הידיים שהכל אפשרי, וקפצתי מהחלון. נחתתי על הכביש, עם כאבים
מטורפים בברך, כנראה שמשהו שם נקרע או נשבר. צעקתי ממש חזק,
אבל הרחוב היה ריק.
ניסיתי לרוץ אבל מה שהצלחתי לעשות היה די רחוק מזה. נתקעתי
בבליטה על הכביש והשתטחתי על הארץ. אוטובוס קומותיים עבר מעלי
ופספס אותי במילימטר. כשקמתי, הכתה בי ההכרה שיש לי סורגים של
חלון תקועים בחזה. ברגע שהבנתי את זה, שרי אמרה לי שיצא לה
להיות שם, אבל השנה הולך להיות מעפן, כי שתי הופעות גדולות
בוטלו.
מצמצתי וניסיתי להבין מה קורה. על הקיר ממולי התחיל לנזול אשך
מהתקרה. שאלתי את ריאן מה קורה פה?! והוא נתן לי מבט פשוט
ושלו.
שאלתי את דנה אם היא רוצה לזוז, והיא אמרה שכן, ושהיא מתחילה
להיות עייפה.
חזרנו אלי לדירה, הזדיינו והלכנו לישון.
הו, כמה שאני מתגעגע לדירה שלי בלונדון.