זה התחיל כבר במעלית בדרך החוצה. ידעתי שזה הולך לקרות, ולא
היה טעם להסתיר.
כשנכנסתי לאוטו ההרגשה שלי רק התחזקה.
הדלקתי את הרדיו ופתחתי את החלון כדי לנשום עוד ועוד אוויר,
אולי זה יעזור.
לא הדלקתי את המזגן כי היה לי קר.
אמצע הקיץ וקר לי...
כשהעברתי ל-DRIVE התחלתי להתערפל, הנוף החל לזוז ימינה ושמאלה
כאילו משהו מרעיד אותו.
יצאתי לאט מהחניה, וכבר שכחתי לאן רציתי לנסוע, לא זכרתי אפילו
מה הכיוון אז פשוט המשכתי, משתדל לא לעבור על חוקי התנועה.
ואני נוסע, והדמעות ממשיכות ליפול...
הן לא נפלו כמו ברז שדולף אלא כמו גשם.
כל פניי נרטבו, הטעם המלוח הגיע לפי.
מהרדיו בקע שיר עצוב נוסף, ובמוחי חלפה המחשבה כאילו העורך של
התוכנית יודע שאני מאזין לו, אף על פי שלא הכרתי אף עורך
תוכניות רדיו ששנא אותי כל כך עד כדי להתעלל בי ככה עם השירים
האלו.
די, חשבתי, הגיע הזמן לחזור הביתה.
אבל איך חוזרים? איפה אני? הדמעות לא נתנו לי לראות כלום.
אם לפחות הייתי זוכר באיזו דרך הגעתי לכאן.
שאלתי אישה נחמדה איך מגיעים לרחוב שלי והיא ענתה לי ואז סגרתי
את החלון בלי להגיד תודה ונסעתי, כי היא שאלה אותי למה אני
בוכה ולא רציתי לענות לה.
כשהגעתי הביתה והשארתי את האוטו בחניה התחלתי להרגיש מעט טוב
יותר.
במעלית בדרך למעלה זה פסק לחלוטין.
פתחתי את דלת הבית, חייכתי, ואמרתי "שלום לכולם". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.