יום חמישי

קפה: 4, שעות שינה: 6 (חג היום), שעות שינה משוערות למחר: 0,
אריזות מתנה: 5 מטר, שמיכות פוך אהובות: 0

9:00, שיט. שיט. שיט. שיט.

14:00, יש לי כישרון שאין לאף אחד אחר.
לא, לא, באמת. אם רק אשיג אוהל וספונסר אוכל להיות
קרקס-של-אשה-אחת.
כי רק אני, ולא משנה מה אומרים הסקרים יכולה לראות מולי שולחן,
לומר לעצמי שאני עוקפת אותו ולדפוק את הזרת בפינה שלו וכל זה
דקה אחרי ששרונה עיוורת הצבעים סיימה לעשות לי מניקור יסודי.
"את רוצה לשים לי סגול?" פאניקה. אני צריכה שקית נייר חומה.
"מה רע? מתוקה, זה ה-צבע של העונה. משגע ממש", היא העבירה
משיכה ראשונה.
קיפצתי סביב עצמי לעבר הטלפון הדפוק שלי, אוחזת בזרת בנאמנות
ופולטת שורת קללות לעבר הרגליים של השולחן. כמו אימא כשהייתי
קטנה ומותקפת על-ידי מדרגות תועות.
"הלו."
"אאלו" מהצד השני. אימא.
"אימא."
"את שומעת, הקדמנו את הסדר לשש וחצי. תביאי סלט ויין."
"ופיתות?"
"מצחיקה. אני חייבת לרוץ."
אלף חצילים לא יצליחו לנצח אותי, נענעתי בבהונותיי בייאוש.

17:00, יין. איפה היין המזדיין? איך זה שדווקא כשאני צריכה אין
לי יין בבית? אולי אקנה מתקן יינות מעץ וארכיב אותו במטבח. לא,
בסלון. זה יהיה פרוייקט-התחברות-לצד-הגברי-שבי וככה גם אף אחד
לא ישים לב ללק הסגול שלי.

21:00, אף אחד, אבל אף אחד לא יודע את המילים של חד-גדיא, ולא
משנה שלכולם יש ניסיון של עשרים שנה לפחות בעסקי
הסדר-מצה-מרור. כולם פה נשמעים כמו חבורת מוכי שיגרון ואם לא
רון, הבן הקטן של נגה, כבר הייתי נרדמת בתוך החזרת.
- "תדלג כבר קדימה" - "לא, לא, השנה כמו שצריך" - "סבא, סבא,
מתי האפיקומן?" - "את יאיר השאירו בבסיס? פשוט נורא. אין להם
לב, למפקדים שלו" - "תגיד..."
יש משהו דפוק בי, שאני אוהבת את זה כל-כך.

1:00, מיטה. אה הא!

יום שישי

קפה: 2 (גמילה אפשרית?), שעות שינה: 9 (אמן), שמיכות פוך
אהובות: 0, תמונות פספורט מפחידות: 2, טיסות משוערות: 1

13:30, איך כולם נהיו לי יהודים יפי נפש ושומרי מצוות. כבר שעה
שדנה ואני מחפשות ספגטי ראוי לשמו וכולם מכריזים בשלטים
בכתב-יד שכאן לא מגישים וחמץ והנה-הנה אנחנו באוטו בדרך
למאפייה בכפר הערבי ההוא שאני לא מצליחה לבטא את השם שלו כמו
שצריך ומתווכחות בדרך על זה שלמה פתאום אני הולכת לסדר אבל
מסרבת בכל תוקף להחזיק מצות ואני אומרת שבכלל אין קשר בין
משפחה לבין מזון-לא-תופח ומתפשרות על קופסת בורקסים, פיצות
קטנות ושבלולי-קינמון. ובחזרה בעיר הכל סגור וכבדות ועגמומיות
של חמסין וחג.

19:00, אולי אשכור בלש פרטי שיאתר לי ת'פוך. צריך לבדוק, אני
שמה תזכורת בפלאפון.

22:00, "את שומעת?" אלעד מופיע על סף דלתי ואני מקבלת אותו עם
בוקסר וחולצת תיכון נושנה כשברקע המערכת פולטת את זאפה
והטלוויזיה את מאט דיימון באידיליה משונה.
"שומעת, שומעת", כבר אין שלום בימינו, אני נאנחת.
"יש לנו לונדון ביום ראשון-שני-שלישי-רביעי", הוא מדגיש במבטא
בריטי נורא ואחרי זה מבצע פירואט.
אני עסוקה בלמלמל "לונדון - בייבי" וכבר מתכננת מה לקחת מה לא
לקחת והוא מסביר לי שזה דיל של הרגע האחרון שהוא במקרה שמע
עליו ושהוא יודע כמה רציתי והנה סוף-סוף אפשר לברוח מהטירוף של
אליהו והחמץ.

23:00, הדרכון. איפה הדרכון? ומה אם הוא לא בתוקף? ומה אם ומה
אם ומה אם אני נלחצת. אני נשבעת חגיגית שאם הדרכון שלי תקף
ובעל תמונה מסבירת פנים אני אקח את המזוודה הבינונית. אולי
אפילו את הקטנה, אם לא יהיו עליה כתמי מזון, אבל זה בתנאי שלא
אגזים עם נעלי העקב כי בסופו של דבר אנעל רק נעלי ספורט. אוי
ווי. אפילו בלי אוי. רק ווי ווי ווי. והוא באמת בתוקף אני
נרגעת, אבל עם תמונה שוודי אלן היה בטח אומר עליה "אם את נראית
כמו תמונת הפספורט שלך - את חולה מכדי לטייל".

00:15, תזכרי לקחת שעון יד, תזכרי לקחת שעון יד.