נכנסתי הביתה והלכתי ישירות לחדר שלי. הם ישבו במטבח ודיברו
ביניהם.
"אילן!" היא צעקה, עוצרת אותי מלטרוק את הדלת של החדר ולזרוק
את התיק על המיטה. "בוא בבקשה לכאן".
"אמא אני עייף אין לי כוח עכשיו", עניתי בחוסר סבלנות. "אמא
שלך קראה לך אז תיגש הנה", הוא אמר וחתם את העניין.
ניגשתי למטבח כשהתיק על כתף אחת ועמדתי לפניהם. הם ישבו זה מול
זה, שתי כוסות קפה כמעט מרוקנות. אור הפלורסנטים החזק שבמטבח
האיר את שניהם והם נראו לי מבוגרים מתמיד.
"שב", הוא אמר, כמעט מצווה. "מה העניין?" שאלתי, עדיין עומד,
שומר על הטון חסר הסבלנות.
הוא זרק את המחברת שלי על השולחן כמו ראיה חשובה במשפט גדול.
זו הייתה המחברת הקודמת שלי, זו שכתבתי לפני שהתחלתי לכתוב
במחברת שבתיק שלי. ניסיתי לחשוב איפה יכול להיות שהפקרתי אותה
שהם מצאו אותה, אבל היא כמו קוראת את מחשבותיי אמרה "מצאנו את
זה במגירה ליד המיטה שלך".
"מה לכל הרוחות חיפשת במגירה שלי?!" הטחתי בה ולפני שהספקתי
להוסיף עוד משהו על הפרטיות שלי היא הפסיקה אותי ואמרה שזה לא
משנה בכלל ושהנקודה העיקרית זה שהיא מצאה אותה וקראה את מה
שבפנים - את הסיפורים, השירים, חצאי המשפטים וסתם רעיונות, הכל
נכתב שם והיא קראה דף דף.
"כמה זמן אתה כבר כותב?" הוא שאל באיטיות, מנסה לעכל את המחשבה
שהבן שלו הוא לא מה שהוא חשב שהוא.
"מכיתה ט", עניתי, רואה את ההלם על פניהם והכעס העצמי על זה
שלא ידעו כלום קודם.
"וזה מה שאתה רוצה לעשות בחיים, לכתוב?" הוא שאל, מזלזל, לא
מבין מה רע בלהיות רופא או עורך דין או טבח או לפתוח פיצוציה.
וידעתי שאין טעם להסביר אז שתקתי.
ידעתי שהם מתביישים בי וחשבתי שאולי אם הייתי כותב דברים
אחרים, בסגנון של יאיר לפיד אולי או סיפורים קצרים וקלילים כמו
של אתגר קרת, אז אולי הם היו יכולים לקבל אותי, אבל מילים
פשוטות ובלתי מתחסדות, מילים שהם קצת קשות לעיכול ולהבנה,
מילים שלי נראות אמיתיות ולהם כמו בדיחה גדולה.

אף פעם לא הפכתי לסופר, אפילו לא העזתי להגיש חומרים שלי
להוצאות ספרים. כמו כולם כאן אני כותב ומפרסם באתר הזה, חולם
להיות ועובד בעבודה "רגילה", לא מעז באמת ומתחבא מאחורי
פואטיקה.
הכתיבה היא הכל והיא כלום והיא ההתאבדות והיד שעל הדופק. היא
הרגע של אחרי והמחשבה של לפני והיא הכל והיא כלום. כלום.