ניצה אף פעם לא חשבה מה יקרה אחרי שהיא תגמור ללמוד.
הרי מה יכול להיות יותר מעניין מלימודי ביולוגיה ארוכים במעבדה
הנקייה והנוצצת, עם רחש הרוח השקט - היחיד להפריע (או להנעים)
את עבודתה.
עברו שנים אחדות וניצה קיבלה את הדיפלומה שלה, עם הפנים לחיים,
מחוייכת וגאה - יצאה היא לחפש עבודה.
ניצה רצתה לראות עולם, לנצח, להכיר ושיכירו בה כולם.
היא עברה ממעסיק למעסיק, מקרן מחקר אחת לשניה, אבל למרבה הצער,
קצת וויטמין P היה חסר לניצה שלנו...
בדרכה הארוכה חזרה לבסוף, שוב, סיבוב של 360 מעלות - לעיירת
הולדתה. היא התקבלה לעבודה בחטיבת ביניים צעירה בתור
לבורנטית.
אמנם, זאת לא הייתה המשרה עליה חלמה, אבל גם זה משהו - גם זאת
פרנסה. וניצה הרי עוד צעירה - היא עוד יכולה לחפש, יכולה
למצוא, יכולה להגשים את חלומה ולהצדיק את כל שנות הלימוד
המפוארות שלה.
מכאן לשם התגלגלו העניינים, וניצה מצאה לה בעל נחמד, בעל
מכולת, נולדה להם ילדה קטנה ויפה, והם חיו בדירה ליד העבודה,
עדיין בעיירה. לא כמו בערוץ החיים הטובים, לא סביון, אבל בהחלט
מספיק טוב בשבילה.
ניצה הורידה קצת מימי עבודתה, על מנת שתוכל להתפנות לילדה. עם
חלוף הימים, היא התרגלה לחייה - ואהבה אותם.
ניצה כבר לא חשבה על החלומות שלה, כבר לא רצתה לייצר תרופות
חדשות שיגאלו אנשים מייסוריהם, לא רצתה לשנות עולם ולא היו לה
שום חלומות על מחקרים עתידניים עם תוצאות מרשימות - כל אלה
נראו לה שוליים, שגיונות של נערה צעירה.
היום ניצה כבר לא ילדה. היא עדיין עובדת בחטיבת הביניים בעיירת
הולדתה. לפעמים היא לבורנטית, אך ברוב הפעמים היא "אחראית
דקורציה" של מסדרונות ביה"ס. מדי פעם היא שומעת את אחד הילדים
קורא אחריה "ניצה פליצה" בחיוך חצוף ובורח, מתחבא מאחורי אחד
הפלקטים, שלה. היא כבר רגילה. מזמן היא כבר הפסיקה לחשוב על
איך יהיה אחרת. ניצה למדה, שאת העבר - לא ניתן כבר לשנות.
אבל מדי פעם, כשניצה קצת לבד, או כשהיא שמה לב לאיזה ילד
שמצליח באופן מיוחד, בן מחזור שלה שמוזכר בעיתונות... היא חשה
בצביטה קטנה, ואז מחייכת לילדה שלה.

מוקדש לכל אלה שעדיין חולמים לשנות...
ולנוער - היסוד הדינאמי של העם.

יש דלתות שלא נפתחות מחדש.